חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת בהעלותך | גדלות אינסופית – מידת הענווה

בפרשת השבוע אנו נתקלים עם מידת היסוד של משה רבנו, זה משה האיש, שזכה לקבל תורה מסיני ולהעבירה לדורי דורות לכלל ישראל, זה משה איש שהיה מנהיגו הראשון של עם הנצח, עם ישראל, זה משה האיש שהשפעתו על העולם היא ההשפעה הגדולה ביותר שזכה לה בן אדם.

מהי מידת היסוד של האיש, הכי משפיע, הכי מפורסם? – למרבה ההפתעה, מידת הענווה.

"והאיש משה ענו מאד מכל האדם אשר על פני האדמה"

חז"ל אומרים שבזכות הענווה התורה נקראת על שמו של משה:

ואמר רבי יהושע בן לוי: בשעה שירד משה מלפני הקדוש ברוך הוא, בא שטן ואמר לפניו: רבונו של עולם, תורה היכן היא? אמר לו: נתתיה לארץ. הלך אצל ארץ, אמר לה: תורה היכן היא? אמרה לו: 'אלוקים הבין דרכה וגו'. הלך אצל ים, ואמר לו: אין עמדי. הלך אצל תהום, אמר לו: אין בי, שנאמר: 'תהום אמר לא בי היא וים אמר אין עמדי, אבדון ומות אמרו באזנינו שמענו שמעה'. חזר ואמר לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, חיפשתי בכל הארץ ולא מצאתיה. אמר לו: לך אצל בן עמרם. הלך אצל משה, אמר לו: תורה שנתן לך הקדוש ברוך הוא היכן היא? אמר לו: וכי מה אני שנתן לי הקדוש ברוך הוא תורה? אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: משה, בדאי אתה? – אמר לפניו: רבונו של עולם, חמודה גנוזה יש לך שאתה משתעשע בה בכל יום. אני אחזיק טובה לעצמי? – אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: הואיל ומיעטת עצמך – תקרא על שמך, שנאמר: 'זכרו תורת משה עבדי וגו'"

שפת פט:

אלא שכאן המקום לשאול, הרי משה קיבל תורה מסיני, אז מה ההכחשה הזאת, שאלת הקב"ה לכאורה בעינה עומדת?

וההסבר הוא שהשטן שואל את משה איפה התורה, האם היא אצלך, האם היא מוגבלת למידותיך, ליכולת קליטתך, לכישרונותיך, זה הכוונה 'היכן היא', האם יש מקום מסוים, בין אם הוא מרחב גשמי, שניסיונותיו הראשונים של השטן, או מרחב תודעתי מוגבל, ומשה רבנו אומר לו, אני, המרחב התודעתי המוגבל שלי הוא התורה, מי אני?

כפי שמבטא זאת הרב קוק בעין אי"ה (שם):

אמר לפניו, רבש"ע חמדה גנוזה יש לך, שאתה משתעשע בה בכל יום, אני אחזיק טובה לעצמי. אי אפשר שהעין הרוחנית של נברא תגיע לידי עומק הגניזה של חמדת כל עולמים, שחמדתה קשורה היא בגניזתה, מפני שכל האור העליון הזה עומד כולו ממעל לכל הכרה, מלמעלה מכל חכמה, תבונה ודעת.

החמדה הזאת מוכרחת להיות גנוזה, מפני שהיא שייכת רק לענין האלוקי, הכולל הכל ומקור הכל, ומצד עומק הגניזה של חמדה זו אין לה שום יחש לכל מה שהוא מוגבל ומצומצם באיזה מצר וגבול של בריאה והכרה.

…ואיך אפשר באופן זה שהכללות כולה של כל ההויה, ומגמתו התכליתית של חפץ העדין והקדוש העליון האלוקי שהוא מאד נעלה גם מכל ערכי הכללות כולם, הוא היסוד להארת זיוה של תורה, להחזיק טובה לעצמי, בהכרה של איזו פרטיות, ונקודה של מציאות מגבלת את העצמיות האישית המיוחדה שלי. אחזיק טובה לעצמי.

כאן אנו מגיעים להתחיל את ההבנה מהי מידת הענווה, מידת הענווה היא שהאדם רואה את עצמו צינור, באמת אין לאדם כוחות, אלא כל כוחותיו הם מהקב"ה, ולכן הוא לא מוגבל ולא מוגדר, ככל שהאדם חי כולו בהכרה והידיעה של אפסיות כוחותיו האישיים, וידיעה שכל הכוחות ניתנים לו מה', כך הוא פחות ופחות מוגבל.

משה רבנו אומר אני צינור, הקב"ה אומר לו 'מיעטת את עצמך', לא נתת לעצמיות הפרטית מקום, התורה תקרא על שמך, כי אתה יכול להתחבר לנצח, לגודל האינסופי, ולדעת שאתה מקבל וסופג, ולעולם לא אוחז בהכול.

לכן בעל הענווה פתוח להקשבה עמוקה, הקשבה לדבר ה', וגם להקשבה לסביבתו, לחבריו ולכל האנשים שהוא פוגש, כי דבר ה', מגיע מכל דבר, מהמציאות, מהאנשים ומכל דבר ודבר.

לכן ענווה – ענווה אמיתית – היא אחת המידות היותר מרחיבות דעת ומשפרות חיים. ענווה היא מסמנת על פתיחות לגדולת החיים ומוכנות להפתעות.

שאני רואה את אחד האנשים הקרובים, שבטוחני שלא ירצה שאזכיר שמו, אני לומד ענווה, קרובי הוא איש חכם מאד, רופא מחונן, אבל הוא פתוח לראות הטוב בכל אדם, ללמוד מכל אחד, למרות היותו רופא מוכשר ואיש רב פעלים, הוא לא מחזיק מעצמו, רואה כל אחד ואחד בגובה העיניים, בין אם מדובר על שופט עליון או מלצר במסעדה, הוא באמת שומע כל אחד ולומד מכל אחד, לכן הוא רב תחומי, הוא רופא, וגם מבין כמעט בהכול, בבנייה, בגינון, בהיסטוריה, בידיעת הארץ והעולם, ועוד…כי שאתה בעל ענווה אתה פתוח ללמוד עוד ועוד, מכל אחד ואחת, מקטן וגדול, ואז אתה גדל.

משה רבנו היה כולו ענווה, ולכן הוא היחיד שיכל להיות הצינור של התורה.

הרב קוק במידות הראי"ה, מידת הענווה כותב:

הענווה משלימה את הרצון, ובזה היא הכלי היותר טוב לקבל כל ברכה.

ונראה שכוונתו שכאשר אדם הוא בעל ענווה הוא פתוח לקבל את הרצון האלוקי, כי הוא קשוב לרצון ה' הוא רואה את עצמו שליח, וממילא הרצון שהוא הכוח המניע את האדם ואת העולם כולו, משתלם כי הוא מתעלה לרצון האלוקי, מתוך שהאדם מקיים בעצמו 'עשה רצונך רצונו', כי הוא יודע שכל כוחותיו ועצם חייו כולם מה', ולכן הוא קשוב לדבר ה', דרך התורה, המציאות והחיים.

עוד כותב הרב קוק שם:

הענווה היא מחוברת עם השלמות הרוחנית, שכל מה שהאדם משיג יותר את העולם ואת החיים, את שכלולם הרוחני והחומרי, את הצרכים הרבים של הכלל ושל הפרט, אז הוא משיג את קוצר ידו, את עיוורון השגתו. את מעוט כוח רצונו להיטיב, והוא נשפל ברוחו, והוא תמיד הולך ומתעלה על-ידי חפצו הגדול להתקרב ביותר אל הטוב המוחלט.

יהי רצון שנזכה להידבק במידת הענווה!

שבת שלום.

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן