חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת שמות – להיות מיילדת

דמותה המופלאה של מרים, איתה אנו נפגשים בפרשה, היא דמות מדהימה שממנה ניתן ללמוד, היא הדמות שהנהיגה יחד עם אמה  את נשות בני ישראל, ובזכות הנהגתה, אמרו חז"ל:

בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים

כאן המקום להביא את דבריו המאירים של החתם סופר, בפירושו לתורה, שכתב:

'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה', הנה בהאנשים כתיב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות אין ה' עושה ע"י אחר ע"כ אמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ בקשו צורה שתשכון עליו כבוד ד' כמ"ש הרמב"ן, אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה אע"פ שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר ע"כ בעגל לא נתרצו הנשים כי אמרו אם אין משה יש נביאים אחרים…

כלומר, הגברים האמינו במשה בשל הניסים שעשה, וחשבו שהוא הכלי היחיד דרכו ה' עושה ניסים ולכן שחשבו שהוא איננו, חיפשו כלי אחר, בחלץ ובפחד, ונפלו ליצור כלי שה' לא ציווה עליו בכדי שיופיע דרכו את הניסים, אך הנשים האמינו במרים ללא שעשתה אותות ומופתים, וידעו שה' יכול להביא את הברכה והטובה בהרבה דרכים, ולכן לא חטאו בעגל, כי לא חיפשו בלחץ ובפחד דרכים איך הקב"ה יביא להן נס.

ואולי אפשר לומר כהמשך לדבריו, הנשים לא היו צריכות נס, כדי להאמין במרים, כדי ללכת אחריה, אישיותה הקורנת של מרים, סחפה אחריה את כל הנשים, ודווקא לאור זאת, מתעצמות השאלות, מה הכוח של מרים? מה סודה? מהי הנקודה המרכזית שהובילה מרים בעם ישראל? מה הדבר שאנחנו צריכים לקחת אלינו מדמותה המאירה של מרים?

שאביה גדול הדור, עמרם, פורש מאשתו, יוכבד, שהרי אין טעם להוליד בן שיושלך ליאור, מרים מתייצבת באמונה גדולה, ואומרת לאביה, גזירתך קשה מגזירת פרעה, שאתה גוזר גם על הנקבות, ואליך בני ישראל ישמעו, ואילו אל פפרעה לא ישמעו, וודאי שיהיו כאלה שיסתכנו ויצליחו.

מרים מלאת אמונה, מרים לא רואה רק את ה'כאן והעכשיו' הקודר, ברור לא שעם ישראל יחיה, שנבואת ברית בין הבתרים תתקיים, על כל חלקיה, שההבטחות לאבות יתגשמו, אבל זו לא אמונה עקרונית, זו אמונה שמחייבת אותנו להסתכן ולפעול גל מה שבכוחנו לפעול, להמשיך לפעול להגדלת והמשכיות העם היהודי, גם במצב של סכנה, חוסר וודאות וייאוש שמכרסם בלב.

ניתן לשער כי במהלך כל הריונה של אִמה התפללה מרים כי בת נישאת ברחמה של אמה, אך לבסוף נולד בן. לאחר שלושה חודשים כשכבר לא ניתן להצפין את הבן, הוא מושם בתיבה ומונח ביאור, נראה כי הוריו כבר התייאשו, אין הם מצפים שהתינוק יחיה, ואינם מלווים את משה הקטן במבט. הם משלימים עם העובדה כי עצת בתם גרמה להם להביא לעולם ילד, אשר במו ידיהם יביאו לאובדנו:

"עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, אמרה לה: 'בתי, היכן נבואתך?'"

שוב היתה זו מרים, שבניגוד לניתוח הפסימי-ריאלי של הרגע הנורא שבו מובל עולל חסר ישע אל מימי היאור, מלווה את התיבה באמונה גדולה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". עצתה להוריה, לשוב ולהביא חיים לעולם, מתנפצת אל מול מציאות שאין בה תקווה, אך היא אינה אומרת נואש.

המדרש רואה במילה "מרחוק", מילת מפתח המרמזת על פסוק אחר: "מרחוק ה' נראה לי".

היתה למרים יכולת להתבונן במציאות שלפניה מתוך נקודת מרחק. היא אינה 'נשאבת' אל מבט מצומצם הרואה ברגע הנוכחי חזות הכול, תחת זאת היא מתבוננת בתמונה הכללית, המאפשרת לה לראות את המאורעות ככאלו המונהגים על ידי ריבונו של עולם. המבט האמוני הזה מפיח בה רוח ונותן לה כוח ללוות את משה מתוך אמונה גדולה כי יד ה' תיטיב עמו.

מניין הכוח הזה של מרים, לעמוד מול הוריה, וליטול על כתפיה את האחריות הכבדה הזו? מניין הביטחון לעמוד קרוב כל כך אל משה המונח בתיבה, ובכל זאת להביט 'מרחוק' במבט מלא אופטימית ואמונה?

מרים הייתה מיילדת. כך דורשים חז"ל:

'אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה' – רב שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתהּ, יוכבד ומרים".

מיילדת מכונה במשניות גם'אישה חכמה', כי 'איזהו חכם הרואה את הנולד', היכולת להכיר בכך שהמשבר עליו יושבת היולדת יביא עמו ברכה לעולם, והכישרון לראות בשעת חבלי הלידה, את הלידה הממשמשת ובאה, הן תכונות יסוד עולמה של המיילדת. מרים שימשה כמיילדת בגיל צעיר מאד, וקנתה לעצמה את מבט המיילדת כקניין קבוע בנפש.

המדרש מייחס למרים תפקיד מיוחד שעסקה בו כמיילדת:

"פועה – שהיתה מַפּיעָה את התינוק כשהיו אומרים מת".

בדרך כלל תפקידה של מיילדת לסייע ביציאת העובר לאוויר העולם. פועה התמחתה בכך שבאותם מצבים שנראה היה כאילו הוולד יצא בלא רוח חיים מצאה היא את הכוח להחיותו בטיפולה בו ובתפילותיה, כלומר לא זו בלבד שניחנה בחכמת 'הרואה את הנולד' אלא זכתה אף לעיניים מעמיקות המזהות חיים במה שנדמה לעין כל כמוות.

יש להעיר כי על פי המדרש אירע למרים עצמה כשם שאירע לתינוקות שבהם טיפלה. גם היא כבר נחשבה כמתה ואבודה ואז היא שבה לחיים:

"עזובה (אשתו של כלב) זו מרים. ולמה נקראת שמה עזובה, שהכול עזבוה… ותמת עזובה – מלמד שנחלית ונהגו בה מנהג מתה, וגם כלב עזבה… לאחר שנתרפאת עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפיריון ברוב שמחתו בה… שחלתה וננערה מחולייה, והחזירה הקב"ה לנערותה… לאחר שנתרפאה ילדה לו בנים"

ונראה היה זה מידה כנגד מידה, שכר על האמון שנתנה בוולדות הנראים כמתים.

מרים היא מלאת אמונה, מרים גם שנראה כאלו התינוק מת היא לא מפסיקה להאמין, היא לא מפסיקה לקוות ולהתפלל, לפעול כל מה שהיא יכולה לקידום המצב, להחזרת החיים ופיתוחם.

מרים ידעה להקרין מעומק מבטה גם על היולדת הניצבת לפני לידתה ונתונה בכאב ובקושי, גם לאותה אמא היושבת כרגע על המשבר, כפי שכתב רבינו חננאל:

"שהיתה פוֹעה לולד – פירוש: לוחשת לאישה ויוצא הולד, כמו אלו עכשיו שקורין באזני האשה".

כלומר, תפקידה על פי רבנו חננאל היה להפיח רוח של אמון ביולדת על מנת שתמצא עוז להביא חיים לעולם.

מתוך עומק האמונה שקנתה במעשיה כמיילדת, מצאה עוז לעמוד מול אביה ולהפציר בו כי ישוב אל אמה:

"פועה – שהופיעה פנים כנגד אביה"

התבוננות עמוקה זו היא שאפשרה לה "להתייצב מרחוק" לדעת את אשר יעלה בגורלו של אחיה משה.

ביטוי נוסף לעוצמת האמונה של מרים אנו מוצאים בפרשת בשלח, שם אומר המדרש:

'את התוף בידה' – וכי מניין היו לישראל תופים ומחולות במדבר? אלא מובטחין היו שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות, לפיכך עם יציאתם ממצרים התקינו להם תופים ומחולות.

הסוד של מרים הוא האמונה, אמונה שלא נכנעת למציאות, לא מתקפלת בפני הקושי והמשבר, לא מתכופפת בפני הבעיות והסיבוכים, ולא מוותרת אפילו נוכחת המוות, מתוך ראייה אמונית ועמוקה, מרים מקווה לטוב, מצפה לישועה ועושה במרץ את כל מה שהיא יכולה להבאת הגאולה.

יהי רצון שנזכה להדבק במידת האמונה הזאת, שנזכה לראות את המציאות בעומק הראוי לה.

 

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן