דמותה המופלאה של מרים, איתה אנו נפגשים בפרשה, היא דמות מדהימה שממנה ניתן ללמוד, היא הדמות שהנהיגה יחד עם אמה את נשות בני ישראל, ובזכות הנהגתה, אמרו חז"ל:
בזכות נשים צדקניות נגאלו בני ישראל ממצרים
כאן המקום להביא את דבריו המאירים של החתם סופר, בפירושו לתורה, שכתב:
'ותקח מרים הנביאה אחות אהרן את התוף בידה ותצאנה כל הנשים אחריה', הנה בהאנשים כתיב 'ויאמינו בה' ובמשה עבדו', האמינו כי אם אין משה העושה נפלאות אין ה' עושה ע"י אחר ע"כ אמרו כי זה משה האיש לא ידענו מה הי' לו ע"כ בקשו צורה שתשכון עליו כבוד ד' כמ"ש הרמב"ן, אך הנשים האמינו גם במרים הנביאה אע"פ שלא עשתה נפלאות ולא שום דבר ע"כ בעגל לא נתרצו הנשים כי אמרו אם אין משה יש נביאים אחרים…
כלומר, הגברים האמינו במשה בשל הניסים שעשה, וחשבו שהוא הכלי היחיד דרכו ה' עושה ניסים ולכן שחשבו שהוא איננו, חיפשו כלי אחר, בחלץ ובפחד, ונפלו ליצור כלי שה' לא ציווה עליו בכדי שיופיע דרכו את הניסים, אך הנשים האמינו במרים ללא שעשתה אותות ומופתים, וידעו שה' יכול להביא את הברכה והטובה בהרבה דרכים, ולכן לא חטאו בעגל, כי לא חיפשו בלחץ ובפחד דרכים איך הקב"ה יביא להן נס.
ואולי אפשר לומר כהמשך לדבריו, הנשים לא היו צריכות נס, כדי להאמין במרים, כדי ללכת אחריה, אישיותה הקורנת של מרים, סחפה אחריה את כל הנשים, ודווקא לאור זאת, מתעצמות השאלות, מה הכוח של מרים? מה סודה? מהי הנקודה המרכזית שהובילה מרים בעם ישראל? מה הדבר שאנחנו צריכים לקחת אלינו מדמותה המאירה של מרים?
שאביה גדול הדור, עמרם, פורש מאשתו, יוכבד, שהרי אין טעם להוליד בן שיושלך ליאור, מרים מתייצבת באמונה גדולה, ואומרת לאביה, גזירתך קשה מגזירת פרעה, שאתה גוזר גם על הנקבות, ואליך בני ישראל ישמעו, ואילו אל פפרעה לא ישמעו, וודאי שיהיו כאלה שיסתכנו ויצליחו.
מרים מלאת אמונה, מרים לא רואה רק את ה'כאן והעכשיו' הקודר, ברור לא שעם ישראל יחיה, שנבואת ברית בין הבתרים תתקיים, על כל חלקיה, שההבטחות לאבות יתגשמו, אבל זו לא אמונה עקרונית, זו אמונה שמחייבת אותנו להסתכן ולפעול גל מה שבכוחנו לפעול, להמשיך לפעול להגדלת והמשכיות העם היהודי, גם במצב של סכנה, חוסר וודאות וייאוש שמכרסם בלב.
ניתן לשער כי במהלך כל הריונה של אִמה התפללה מרים כי בת נישאת ברחמה של אמה, אך לבסוף נולד בן. לאחר שלושה חודשים כשכבר לא ניתן להצפין את הבן, הוא מושם בתיבה ומונח ביאור, נראה כי הוריו כבר התייאשו, אין הם מצפים שהתינוק יחיה, ואינם מלווים את משה הקטן במבט. הם משלימים עם העובדה כי עצת בתם גרמה להם להביא לעולם ילד, אשר במו ידיהם יביאו לאובדנו:
"עמדה אמה וטפחה לה על ראשה, אמרה לה: 'בתי, היכן נבואתך?'"
שוב היתה זו מרים, שבניגוד לניתוח הפסימי-ריאלי של הרגע הנורא שבו מובל עולל חסר ישע אל מימי היאור, מלווה את התיבה באמונה גדולה: "ותתצב אחותו מרחוק לדעה מה יעשה לו". עצתה להוריה, לשוב ולהביא חיים לעולם, מתנפצת אל מול מציאות שאין בה תקווה, אך היא אינה אומרת נואש.
המדרש רואה במילה "מרחוק", מילת מפתח המרמזת על פסוק אחר: "מרחוק ה' נראה לי".
היתה למרים יכולת להתבונן במציאות שלפניה מתוך נקודת מרחק. היא אינה 'נשאבת' אל מבט מצומצם הרואה ברגע הנוכחי חזות הכול, תחת זאת היא מתבוננת בתמונה הכללית, המאפשרת לה לראות את המאורעות ככאלו המונהגים על ידי ריבונו של עולם. המבט האמוני הזה מפיח בה רוח ונותן לה כוח ללוות את משה מתוך אמונה גדולה כי יד ה' תיטיב עמו.
מניין הכוח הזה של מרים, לעמוד מול הוריה, וליטול על כתפיה את האחריות הכבדה הזו? מניין הביטחון לעמוד קרוב כל כך אל משה המונח בתיבה, ובכל זאת להביט 'מרחוק' במבט מלא אופטימית ואמונה?
מרים הייתה מיילדת. כך דורשים חז"ל:
'אשר שם האחת שפרה ושם השנית פועה' – רב שמואל בר נחמן אמר: אישה ובתהּ, יוכבד ומרים".
מיילדת מכונה במשניות גם'אישה חכמה', כי 'איזהו חכם הרואה את הנולד', היכולת להכיר בכך שהמשבר עליו יושבת היולדת יביא עמו ברכה לעולם, והכישרון לראות בשעת חבלי הלידה, את הלידה הממשמשת ובאה, הן תכונות יסוד עולמה של המיילדת. מרים שימשה כמיילדת בגיל צעיר מאד, וקנתה לעצמה את מבט המיילדת כקניין קבוע בנפש.
המדרש מייחס למרים תפקיד מיוחד שעסקה בו כמיילדת:
"פועה – שהיתה מַפּיעָה את התינוק כשהיו אומרים מת".
בדרך כלל תפקידה של מיילדת לסייע ביציאת העובר לאוויר העולם. פועה התמחתה בכך שבאותם מצבים שנראה היה כאילו הוולד יצא בלא רוח חיים מצאה היא את הכוח להחיותו בטיפולה בו ובתפילותיה, כלומר לא זו בלבד שניחנה בחכמת 'הרואה את הנולד' אלא זכתה אף לעיניים מעמיקות המזהות חיים במה שנדמה לעין כל כמוות.
יש להעיר כי על פי המדרש אירע למרים עצמה כשם שאירע לתינוקות שבהם טיפלה. גם היא כבר נחשבה כמתה ואבודה ואז היא שבה לחיים:
"עזובה (אשתו של כלב) זו מרים. ולמה נקראת שמה עזובה, שהכול עזבוה… ותמת עזובה – מלמד שנחלית ונהגו בה מנהג מתה, וגם כלב עזבה… לאחר שנתרפאת עשה בה מעשה ליקוחין, הושיבה באפיריון ברוב שמחתו בה… שחלתה וננערה מחולייה, והחזירה הקב"ה לנערותה… לאחר שנתרפאה ילדה לו בנים"
ונראה היה זה מידה כנגד מידה, שכר על האמון שנתנה בוולדות הנראים כמתים.
מרים היא מלאת אמונה, מרים גם שנראה כאלו התינוק מת היא לא מפסיקה להאמין, היא לא מפסיקה לקוות ולהתפלל, לפעול כל מה שהיא יכולה לקידום המצב, להחזרת החיים ופיתוחם.
מרים ידעה להקרין מעומק מבטה גם על היולדת הניצבת לפני לידתה ונתונה בכאב ובקושי, גם לאותה אמא היושבת כרגע על המשבר, כפי שכתב רבינו חננאל:
"שהיתה פוֹעה לולד – פירוש: לוחשת לאישה ויוצא הולד, כמו אלו עכשיו שקורין באזני האשה".
כלומר, תפקידה על פי רבנו חננאל היה להפיח רוח של אמון ביולדת על מנת שתמצא עוז להביא חיים לעולם.
מתוך עומק האמונה שקנתה במעשיה כמיילדת, מצאה עוז לעמוד מול אביה ולהפציר בו כי ישוב אל אמה:
"פועה – שהופיעה פנים כנגד אביה"
התבוננות עמוקה זו היא שאפשרה לה "להתייצב מרחוק" לדעת את אשר יעלה בגורלו של אחיה משה.
ביטוי נוסף לעוצמת האמונה של מרים אנו מוצאים בפרשת בשלח, שם אומר המדרש:
'את התוף בידה' – וכי מניין היו לישראל תופים ומחולות במדבר? אלא מובטחין היו שהקב"ה עושה להם נסים וגבורות, לפיכך עם יציאתם ממצרים התקינו להם תופים ומחולות.
הסוד של מרים הוא האמונה, אמונה שלא נכנעת למציאות, לא מתקפלת בפני הקושי והמשבר, לא מתכופפת בפני הבעיות והסיבוכים, ולא מוותרת אפילו נוכחת המוות, מתוך ראייה אמונית ועמוקה, מרים מקווה לטוב, מצפה לישועה ועושה במרץ את כל מה שהיא יכולה להבאת הגאולה.
יהי רצון שנזכה להדבק במידת האמונה הזאת, שנזכה לראות את המציאות בעומק הראוי לה.
