כשמתבוננים בפרשיה הראשונה בפרשת צו, רואים שהמילה הבולטת היא המילה "אש": "ואש המזבח תוקד בו… והרים את הדשן אשר תאכל האש… והאש על המזבח תוקד בו לא תכבה וביער עליה הכהן עצים בבוקר בבוקר וערך עליה העולה והקטיר עליה חלבי השלמים, אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה".
גם במשכן אחד הדברים הבולטים הייתה האש: האש שבערה על המזבחות והאש שדלקה במנורה-כשבשניהם ישנה אש ארעית וישנה אש תמידית. גם בהשראת השכינה על הר סיני מצאנו את האש, "והר סיני עשן כולו מפני אשר ירד עליו ה' באש…". וכן מצאנו את האש בברית הגדולה והנצחית שה' כורת עם אברהם אבינו- ברית בין הבתרים, "ויהי השמש באה ועלטה היה והנה תנור עשן ולפיד אש…".
וננסה להבין מה עניינה המיוחד של האש? ומדוע היא משמעותית כל כך?
האש התגלתה במציאות כיצירה אנושית. ברור שהקב"ה הוא הוא בורא מאורי האש, אבל כדי שהאש תופיע במציאות, הוצרך האדם לעשות מלאכה ולייצר אש. ע"פ חז"ל מלאכה זו נעשתה במוצאי שבת הראשון של הבריאה, ועל כן רק במוצאי שבת אנו מברכים "בורא מאורי האש" (בניגוד לשאר ברכות ההבדלה שאדם בשעת הדחק מברכן גם במחציתו הראשונה של השבוע).
לאש ישנן ארבע תכונות בולטות:
- האש כל הזמן שואפת לעלות למעלה.
- האש היא הגורם לשינויי האנרגיה (והחומר) הכי רבים בטבע.
- האש היא חומר-רוחני. היא כשלעצמה אינה ממשות הניתנת למשל לתפיסה מוחשית.
- לאש אין קיום בפני עצמה- היא חייבת חומר בערה כדי להתקיים.
האש מבטאת את הנקודה באדם ששואפת כל הזמן למעלה: לגודל, לאידיאלים, לאלוקות, לאין-סוף. לא מסתפקת ולא עוצרת. כפי שמבטא זאת החכם באדם בקהלת "וגם הנפש לא תימלא".
כוח האש הוא הכוח שמצעיד ומקדם את העולם באמת, הוא הגורם לכל המהפכות והשינויים העמוקים שמתרחשים בעולם. השאיפה לגאולה ולתיקון שלם. לעיתים אנשים מבטאים זאת בצורות חיצוניות- השאיפה ליותר כסף, יותר השפעה, והרבה יותר… אלא שביסוד הכל עומד הרצון לדבקות באינסוף.
שאיפות האדם בעומקן הן שאיפות רוחנית ולא חומריות, אלא שכדי שיהיה להם ביטוי והופעה בעולם זה, אנו מלבישים אותם בהמון רצונות, פרקטיים ומעשיים. כששואלים מספיק פעמים "למה" על הבקשות והרצונות שלנו, מגיעים לאותו יסוד רוחני העומד בבסיס שאיפתנו.
ישנו ציווי אלוקי "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". עלינו להבעיר כל הזמן את האש, להצית בלבנו את הצפייה והתקווה, את הרצון והשאיפה, את התשוקה וההתלהבות. בכוחנו להדליק את האש הזו בתוכנו. ואכן המילה שעל שמה נקראת הפרשה היא "צו". ומסביר רש"י: "אין צו אלא לשון זירוז, מיד ולדורות". כדי שתהיה בנו מידת הזריזות אנו מחויבים להבעיר את אש בתוכנו.
אנו נמצאים ימים ספורים לפני חג הפסח, והשבת הקרובה הינה גם שבת הכנה לקראת החג. ובאמת גם בפסח אנו מוצאים את החובה להדליק את האש. המצווה החשובה ביותר שאנו מקיימים כיום בחג הפסח היא אכילת המצה. את המצווה צריך לעשות בזריזות ובמהירות. הזריזות והמהירות מולידות אש- כפי שכותב המסילת ישרים "ותראה שהאדם אשר תלהט נפשו בעבודת בוראו, ודאי שלא יתעצל בעשיית מצוותיו, אלא תהיה תנועתו כתנועת האש המהירה, כי לא ינוח ולא ישקוט עד אם כילה הדבר להשלימו. ואמנם התבונן עוד, שכמו שהזריזות הוא תולדת ההתלהטות הפנימי, כן מן הזריזות יולד ההתלהטות…".
החיפזון שהוא חובה בכדי להימנע מחימוץ הוא אותו החיפזון שמוזכר באכילת פסח מצרים, שאחת ממטרותיו היא להבעיר באדם את האש הפנימית.
יהי רצון שנזכה להדליק את האש שבתוכנו וכתכונתה של האש שהיא מתפשטת וגדלה, כך נזכה להבעיר אש גדולה בעם ישראל, אש קודש.
