אחת הדילמות שמלוות כמעט כל אדם, היא כמה להשקיע לטובת הציבור, וכמה להשקיע בהתפתחות האישית שלו, מובן שהתשובה העקרונית היא שכל דבר צריך להיות באיזון ובשיקול דעת.
ובכל זאת הארה נפלאה בעניין כותב בנו של החת"ס, בשם אביו, בהקדמה לשו"ת חת"ס יו"ד:
"…'ועתה ישראל עבדי יעקב אשר בחרתיך זרע אברהם אוהבי', ולמה זה חיבה יתירה נודעת לאברהם אבינו עליו השלום משאר אבות העולם שקרא אותו המקום בשם אוהבו?
בירור עניין זה נודע לנו ממאמר השי"ת, 'כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט' – ['ידעתיו' פירש רש"י – לשון חִבה ] הורֵה כי נפלאת אהבת ה' לאברהם אבינו ע"ה על שלימד דעת את העם וקירבם לעבודתו, והיא שעמדה לו יותר מכל מעשה הטוב וזכות הנפש אשר היה לו לעצמו, כי באמת, גם לפניו היוֹ היוּ יחידי סגולה אשר ידעו את ה' ודעת דרכיו יחפצו, ובאהבתו ישגו תמיד. מי לנו גדול מחנוך, אשר מעוצם תשוקתו ודבקתו בה' נתפרדה החבילה אבדת ארבע היסודות, חדל מהיות אדם ונתעלה להיות כאחד מצבא מרום במרום העומדים את פני המלך לשרתו ['ואיננו כי לקח אותו אלקים']. ולא מצינו באברהם אבינו עליו השלום שנזדכך עפרוּרִיוּתוֹ כל כך – אך לא מצד פחיתות וחסרון נפשו לא הגיע אל המעלה הזו, כי אם אברהם אבינו ע"ה היה עושה כאשר עשה חנוך – להתבודד עצמו מחברת בני אדם, התעלה גם הוא להיות ממלאכי אל, ואשר לא עשה כן הוא כי התבונן בחכמתו כי לא באלה חפץ ה' – שישלים האדם את נפשו לבד, ואת אנשי דורו ישאיר אחריו, תרבות אנשים חטאים ומכעיסי ה' – כמקרה אשר קרה לדורו של חנוך ודור המבול. הנסיון הזה לימד אותו כי טוב לאדם למעט בהשלמת נפשו, למען רבות כבוד ה', למעט את מורדיו, ולהרבות עבדיו ויודעיו. כי מה יתן ומה יוסף האדם אם יוסיף מלאך אחד על אלפי רבבות מלאכי מעלה, הלא ה' בורא וממציא כהנה וכהנה חדשים לבקרים, ואם כה יעשו יחידי סגולה בכל דור, ימצא אחד מני אלף קודש לה' ורוב העולם מקולקל, הארץ תשם מרעת יושביה וחפץ הבריאה נשארה מעל…ועל זה הזהירנו השי"ת 'ולמדתם אותם את בניכם', 'ואת בניהם תלמדון', וכדומה מצוות תוכחה 'הוכח תוכיח את אמיתך', כל אלו המצוות מורים שלנו כי לא תושלם חפץ הבריאה אם ישלים האדם את נפשו לבדו ולא ישלים את נפש זולתו, והזהירו באבות 'והעמידו תלמידים הרבה', גם אהרון נתפאר במידה זו 'אוהב את הבריות ומקרבן לתורה'…והאוחז במידה זו מראה אהבתו אל ה' ביתר שאת ויתר עוז, כי מדרך אוהב המלך להתאמץ ולהשתדל בכל האפשר להכניס בני אדם תחת עול מלכותו ולהרבות לו עבדים כיד המלך, ויען כי זכה אאע"ה למידה זו טרם ציווה ה' עליה, רק משכלו ומדעתו עמד בראש כל חוצות בנה מזבחות וקרא השם ה', העמיד תלמידים הרבה, את הנפש אשר עשה בחרן, לכן לו יאות להיקרא אוהבו של המלך ית"ש, 'זרע אברהם אוהבי', וכגמול נפשו השיב לו ה', וחלף אהבתו אל ה' היה אהבת ה' אליו, וזהו שהודיענו ית"ש באומרו 'כי ידעתיו (אהבתיו) למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו, שמרו דרך ה"…כי זה כל האדם שישתדל ויתאמץ בהשתדלות רב להיטיב דרכי בני אדם, כדי שישמח ה' במעשיו, ויאהב על אדם השלמת נפש חבירו כשלימות עצמו, ועל זה אמר רבי עקיבא "כלל גדול בתורה 'ואהבת לרעך כמוך'", בתורה דייקא, כלל ויסוד גדול בלימוד התורה שיאהב שלימות חברו כנפשו, ואהבת לרעך כמוך, וכה יהיה תשוקת השלם לראות בשלימות כל העולם, ויהיה תפילתו שכל יושבי תבל מקטנם ועד גדולם ידעו את ה', כמו שיתפלל משרע"ה 'מי ייתן כל עם ה' נביאים'…נחזור לעניינו אמר הש"ית 'המכסה אני מאברהם את אשר אני עושה…כי ידעתיו למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה' למען הביא על אברהם את אשר דיבר עליו, לכאורה יש לדקדק בלשון המקרא, למען הביא על אברהם…אשר לפי המשך המקרא למען הביא נמשך אל הסמוך 'ושמרו דרך ה", והיה זה נראה ח"ו כעבודה הפחותה על מנת לקבל פרס. ומה שאנו צריכים לעמוד עליו עוד הוא כי לא נמצא בשום נביא התבוננות שיתבונן ה' תחילה אם ראוי להאציל עליו הנבואה מצד כשרון מעשיו, מה שנמצא באאע"ה שהתבונן ה' לאמור המכסה אני מאברהם, וההתבוננות הזה למה?
לכן נלע"ד בוודאי לא היה אברהם אבינו ע"ה במדרגת הנבואה שיתגלה אליו דבר משפט אשר יעשה באומה או בעיר פלוני לא ימנע ממנו הנבואה כמו שנגלה לישעיה ירמיה ויחזקאל… – אך אברהם אבינו ע"ה באמת לא הגיע אל מדרגת נבואה כזו, כי לא היה לו פנאי להתבודד עצמו במחשבתו ולקשר נפשו במדרגת נבואה כזו לפי שהיה מוטרד תמיד בלימוד התלמידים והיה דעתו מעורב בין הבריות להכניסם תחת כנפי השכינה… ועל שהתנועע נפשו תמיד להתעסק עם קצרי דעת כאלו, לא נשאר לו פנאי להתבודד מחשבותיו לנבואה כזו… מ"מ לא יתכן לכסות ממנו דבר, כי אין חסרון בשלימות נפשו וכל מיעוט הכנתו אל הנבואה הוא רק ע"י שהוא מטריד עצמו לכבודי, ולמעני משליך נפשו מנגד וגוזל ממנה מעלת הנבואה, אם-כּן, לא יתכן שצדיק כזה יפסיד ע"י עבודתו באהבתו אותי, וזהו תואר הקרא (= פרושו של הפסוק ): אמר הש"י – 'המכסה אני מאברהם' – היתכן שאכסה מאברהם את אשר אני עושה, הלא ידעתיו כי כל מיעוט הכנתו לנבואה הוא למען אשר יצוה את ביתו ואת בניו אחריו ושמרו דרך ה'… וכל זה הוא עושה לכבוד שמי להרבות עבדי ומיודעי – אי לזאת 'שכרו מאתי תצא' שבכל מיעוט הכנתו לנבואה אגלה לו כל צפון ולא יסתר ממנו דבר.[1]"
אומר החתם סופר, אמנם משה חיסר מהשלמתו האישית, אך התרומה לכלל והמאמץ להעלותם חשוב לאין ערוך, ורצון ה' שהאדם יתאמץ בכך, אבל אפילו יותר מכך אומר החתם סופר, מי שמשקיע ומתאמץ בהרמת הציבור, לא מפסיד!, מתרומה והשקעה למען הציבור לא מפסידים, וה' יגמול לו כפל כפלים על הפסדו האישי.
אברהם אבינו, זכה להיות אביהם של ישראל, ואב המון המון גויים, כי הוא השקיע את כל מרצו וכוחותיו להעלאת הציבור, כדברי הרמב"ם בהלכות ע"ז פ"א: "והיה מהלך וקורא ומקבץ העם מעיר לעיר וממלכה לממלכה עד שהגיע לארץ כנען והוא קורא שנאמר: 'ויקרא שם בשם ה' אל עולם'. וכיוון שהיו העם מתקבצין אליו ושואלין לו על דבריו, היה מודיע לכל אחד ואחד כפי דעתו עד שיחזירהו לדרך האמת, עד שנתקבצו אליו אלפים ורבבות והם אנשי בית אברהם".
אברהם אבינו לא הקדיש את חייו לעצמו אלא לתיקונו של עולם וזו הייתה תהילתו וחביבותו לפני ה'.
ה"אורחות צדיקים" כותב:
"ויש שלושה מיני נדיבות: האחד, נדיבות בממון. השני, נדיבות בגוף. השלישי, נדיבות בחכמה. ואלו השלושה היו באברהם אבינו. היה נדיב בממונו, דכתיב: "ויטע אשל". נדיב בגופו, שהציל לוט בן אחיו ונלחם עבורו. נדיב בחכמתו, כי למד כל העם דרך הישר עד שנתגיירו…".
חשוב לומר, הדבר לא אמור רק כלפי רבנים ומורים, כל אחד ואחד יכול לחשוב איך לטרוח, בממונו, בגופו ובחוכמתו, איך לעשות חסד בדבר החשוב ביותר, בקירוב ישראל לאביהם שבשמים, בהפצת דבר ה' בעולם.
תמיד אני לומד מוסר ממו"ר הגר"א מלמד, שמוסר את כל חייו, בשביל להרבות תורה בישראל, מוותר כמעט על כל ההצעות המגיעות תדיר, להשתתף בכנס זה או אחר, להעביר שיעור במקום זה או אחר, ועל מינויים ותפקידיים המוצעים, והכול למען זיכוי הרבים, ואין ספק שזכה שמאות אלפים לומדים תורה מתוך ספריו, ולא רק גדולי הלמדנים, אלא מקטנם ועד גדולם, זוכים להתקרב לדבר ה' – זו הלכה, זוכים להבין את יסודות האמונה והמוסר הבלול בהלכות, כמדומה לי שאין מפעל שהרבה תורה בישראל בעשרות השנים האחרונות כמפעל המופלא הזה.
יהי רצון שנהיה כולנו שותפים בהרמת הציבור, בקידוש ה' ברבים וגילוי כבוד ה' בעולם.
[1]הארכתי, בהבאת דבריו של החתם סופר, כי הם נפלאים ומאירים מאד, אבל באמת הדברים במקורם ארוכים יותר, אך נפלאים ויסודיים מאד, ומומלץ לקרוא את כל דבריו.