אליעזר עבד אברהם – השליח הראשון

אנחנו כולנו שליחים, כדבריו הידועים והנפלאים של הרב סולוביצ'יק, שצריכים להיות מול עיננו תמיד:

"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם.

ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו.

בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו.

שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן – היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות".

לכן ראוי להתבונן היטב פרשתנו במעשי השליח הראשון, אליעזר עבד אברהם.

חז"ל הדגישו לנו כמה חשובה פרשייה זו באומרם: "יפה שיחתן של עבדי אבות מתורתן של בנים." לענ"ד כוונת המדרש בהדגשתו את הלימוד מעבדי האבות, ללמדנו שהלימוד מאליעזר היא איך להיות עבד באופן שלם, איך להיות שליח באופן מלא, שהרי התואר העליון ביותר שנאמר על אדם הוא: עבד ה', התואר האדיר שנותנת התורה למשה רבנו.

התורה  בדרך כלל מקצרת ואינה מפרטת את כל פרטי הסיפור, אפילו המצוות, שמדריכות את חיינו מנוסחות בקצרה בתורה, חז"ל מלמדים אותנו שהסיבה לפירוט הנרחב, הוא כדי ללמוד על מסירותו של עבד אברהם לשליחות, האריכות היא ללמדנו איך להיות עבד.

אחת ויחידה היא פרשתנו, המתארת פועלו של איש אחד על פני פסוקים רבים (62 פסוקים) ואעפ"י כן שמו של האיש אינו מופיע, אלא הכתוב מכנה אותו "עבד" ופעמים "איש", מול אברהם הוא עבד, ולא לפניו הוא איש. התורה אינה מזכירה את שמו כדי להדגיש את משאת נפשו של העבד לעשות את דברו של אברהם, הוא מבטל את כל אישיותו ומתמסר לשליחות, זה לא רק שכך מציגה אותו התורה, אלא גם שהוא מציג את עצמו בפני משפחתה של רבקה, הוא מציג את עצמו – 'כעבד אברהם', ולא מציג את שמו.

גדלותו של אליעזר תתעצם יותר לאור דברי חז"ל, שקדמה לשליחות שיחה לא פשוטה בינו לאברהם. במעמד מינוי אליעזר לשליחות הוא שואל שאלות רבות, וחז"ל מבינים שהשאלות נבעו משאיפתו להתחבר למשפחתו של אברהם:

"כנען בידו מאזני מרמה לעשֹק אָהֵב'. 'כנען' – זה אליעזר. 'בידו מאזני מרמה' – שהיה יושב ומשקיל את בתו, ראויה היא, או אינה ראויה. 'לעשק אהב'- לעשוק אהובו של עולם, זה יצחק. אמר, אולי לא תאבה ואתן לו את בתי? אמר לו (=אברהם): אתה ארור ובני ברוך, ואין ארור מתדבק בברוך". (ב"ר נט,ט)

מוצאו של אליעזר מכנען שנגזר עליו להיות עבד. אברהם העריך את אליעזר אבל הסביר לו, שאין אפשרות להתאחד למשפחה אחת, ובתו לא תוכל להתחתן עם יצחק. באותו הרגע הפנים אליעזר את  מצבו ויוצא למשימה מיד.

אליעזר זונח את רצונותיו האישיים, וכל כולו קודש למשימה לעשות רצון אדונו על אף שקבל תשובה שלילית לבקשתו. אישיותו המיוחדת של אליעזר מאפשרת לו להתמודד עם מצבו בצורה אצילית. הוא אינו מערער על הראשונות אלא מבקש להעניק משמעות למצבו העכשווי. לצורך משימה זו נדרש אליעזר להכיר במצבו ואעפ"י שלא היה לו נוח ממעמדו האישי, קיבל את המציאות, ופעל במרץ במעשה ובתפילה מעומק הלב, לעשיית שליחותו.

ואולי בזכות התמסרות מופלאה זו, והניסיון האדיר, להיתקל בסירוב, לקבל אמירה כל כך חריפה, ולהמשיך את השליחות בכל הכוח, הוא זוכה לצאת מכלל ארור ולהיכנס לכלל ברוך:

"וַיֹּאמֶר בּוֹא בְּרוּךְ ה' לָמָּה תַעֲמֹד בַּחוּץ …".  אומר המדרש (ב"ר פרשה ס') : " …א"ר יוסי ב"ר דוסא כנען הוא אליעזר ועל ידי ששרת אותו צדיק באמונה יצא מכלל ארור לכלל ברוך, ויאמר בא ברוך ה'"

עוד אומרים חז"ל: "שבעה נכנסו בחייהם לגן עדן, אלו הן… אליעזר עבד אברהם" (כלה רבתי ג,  כג).

דברים נוקבים מאלה מובאים בזוהר:

"מאחר והיה שליח נאמן, מה כתוב בו? 'בוא ברוך ה". ברוך ה' ממש. ועל זה כותב כך בתורה, שיצא מכלל אותה קללה ואתברך, ולא די שיצא מהקללה, אלא התברך בשם הויה. ומקובלנו שבא מלאך ושם את המילים הללו בפיו של לבן".

המדרש זיהה את מאמציו של אליעזר, שידע שלא לטשטש את מעמדו האישי ולמרות זאת התמסר לאדונו באמונה. מי שמסוגל להשלים עם מצבו ולעשות את המיטב הופך כדברי המדרש את הארור לברוך.

יש כאן לימוד אדיר, הרבה מאד פעמיים בחיים, אנו נמצאים במציאויות שלא רצינו ולא תכננו אותו, לעיתים אדם מגיע למציאות של מחלה, פיטורין, גירושין ומוות של מישהו קרוב, וכל מיני מקומות שאף אחד לא רוצה להיות בהם, מאליעזר נלמד, שנכון יותר לשחרר ולהרפות ולא להיאחז בחלומות שווא, לקבל את המציאות ולהתקדם ולעשות את המיטב מתוך המקום והמעמד האמיתי שלנו כך מציאות ארורה נהפכת לברוכה.

אנחנו חיים בדור שמעודד את האדם לחשוב רק על עצמו. לעיתים זה במודע ולעיתים לא, החברה מסביב משדרת תשדורות המעודדות אגואיזם, לכן, לחיות חיים של שליחות, הופך להיות עוד יותר קשה וגם השליחות האמיתית שלנו פה בעולם נשכחת תחת שכבות האינטרסים וסדרי העדיפויות האישיים.

שאלה נפוצה ששואלים אותנו בתור ילדים, וגם קצת בתור מבוגרים, היא, מה אתה רוצה לעשות כשתהיה גדול. במרכז השאלה עומד ה'אני'. מה אתה רוצה להיות? שואלים את הילד. מה אני רוצה להיות? שואל האדם את עצמו. זה נראה לנו דבר מובן מאליו שהאדם צריך לשאוף אל מה שהוא רוצה, ולחפש את מה שטוב לו. האדם שואף לעסוק בתחומים שמסבים לו הנאה או בדברים שמעניקים לו כסף ומעמד. הצד השווה בכולם – הוא מחפש מה טוב לו.

מול הגישה הזאת השמה את האדם והרצון לקבל שלו במרכז העניינים, עומדת תפיסה אחרת, תפיסת השליחות. מה שקובע אינו מה שאני אוהב ורוצה ומה שייתן לי סיפוק, תהילה, כסף ומעמד, השאלה שהאדם צריך לשאול את עצמו, אחת היא: מה שליחותי? מה תפקידי? כיצד אוכל למלא את שליחותי בצורה הטובה ביותר?

תפיסת השליחות משמעותה שהאדם מעמיד את עצמו בשרותו של הקב"ה ואומר: "הנני". הוא עומד הכן לכל משימה שתוטל עליו.

ונסיים בשיר המופלא:

אנא אלי
עשה אותי כלי לשליחותיך

במקום שבו מקננת שנאה
תן לי לזרוע אהבה.
במקום שבו עלבון – סליחה
במקום שבו חושך – אור
במקום שבו עצב – שמחה

עשה שלא אתאווה כל כך
להיות מנוחם אלא מנחם
עשה שלא אתאווה כל כך
להיות מובן אלא מבין
עשה שלא אתאווה כל כך
להיות אהוב אלא אוהב

אלוקים תן לי את השלוה
להשלים עם שאיני יכול לשנות.
אנא תן לי את אומץ הלב
לשנות דברים שביכולתי.
ואנא תן לי את החוכמה
להבחין בין אלה לבין אלה.

יהי רצון שנזכה להיות שליחים נאמנים!