בפרשתנו משה רבנו משבח את הארץ, אלא שבתוך שבחי הארץ, מוזכר דבר הנראה כגנותה:
" וּשְׁמַרְתֶּם, אֶת-כָּל-הַמִּצְוָה, אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ, הַיּוֹם–לְמַעַן תֶּחֶזְקוּ, וּבָאתֶם וִירִשְׁתֶּם אֶת-הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה, לְרִשְׁתָּהּ, וּלְמַעַן תַּאֲרִיכוּ יָמִים עַל-הָאֲדָמָה, אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֵיכֶם לָתֵת לָהֶם וּלְזַרְעָם–אֶרֶץ זָבַת חָלָב, וּדְבָשׁ, כִּי הָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתָּה בָא-שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–לֹא כְאֶרֶץ מִצְרַיִם הִוא, אֲשֶׁר יְצָאתֶם מִשָּׁם: אֲשֶׁר תִּזְרַע אֶת-זַרְעֲךָ, וְהִשְׁקִיתָ בְרַגְלְךָ כְּגַן הַיָּרָק, וְהָאָרֶץ, אֲשֶׁר אַתֶּם עֹבְרִים שָׁמָּה לְרִשְׁתָּהּ–אֶרֶץ הָרִים, וּבְקָעֹת; לִמְטַר הַשָּׁמַיִם, תִּשְׁתֶּה-מָּיִם, אֶרֶץ, אֲשֶׁר-ה' אֱלֹקֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ: תָּמִיד, עֵינֵי ה' אֱלֹקֶיךָ בָּהּ–מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה, וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה"
לכאורה, הציון של ארץ מצרים כטובה יותר מארץ ישראל איננו מתאימה להקשר, ואכן רש"י מתמודד עם השאלה וכותב:
"לא כארץ מצרים הוא – אלא טובה הימנה. ונאמרה הבטחה זו לישראל ביציאתם ממצרים, שהיו אומרים שמא לא נבוא אל ארץ טובה ויפה כזו… והשקית ברגלך – ארץ מצרים הייתה צריכה להביא מים מנילוס ברגלך ולהשקותה וצריך אתה לנדד משנתך ולעמול, והנמוך שותה ולא הגבוה, ואתה מעלה המים מן הנמוך לגבוה. אבל זו 'למטר השמים תשתה מים' אתה ישן על מטתך, והקב"ה משקה נמוך וגבוה, גלוי ושאינו גלוי, כאחת".
כלומר, על פי רש"י, זה שבחה של ארץ ישראל שהיא ניזונה על ידי גשמים, ואין צורך לטרוח וכל שטחי הארץ מושקים בשווה.
אך הרמב"ן לא קיבל הבנה זו, וכתב:
"ופשוטו של מקרא בדרך האזהרות נאמר, שאמר להם ושמרתם את כל המצוה וירשתם ארץ זבת חלב ודבש כי ה' יתן מטר ארצכם בעתו והארץ תתן יבולה, אבל דעו לכם שאינה כארץ מצרים להשקות אותה ברגל מן היאורים ומן האגמים כגן הירק רק היא ארץ הרים ובקעות למטר השמים תשתה מים לא בענין אחר, וצריכה שידרוש ה' אותה תמיד במטר, כי היא ארץ צמאה מאד וצריכה מטר כל השנה, ואם תעברו על רצון ה' ולא ידרוש אותה בגשמי רצון הנה היא רעה מאד לא תזרע ולא תצמיח ולא יעלה בה כל עשב בהריה. ויחזור ויפרש כל זה בפרשה השניה (להלן פסוקים יג – יז), כי אם שמוע תשמעו אל מצותי ונתתי מטר ארצכם בעתו יורה ומלקוש תמיד, ואם לא תשמעו ועצר את השמים וגו' ואבדתם מהרה ברעב מעל הארץ הטובה, שלא תוכלו לחיות בה בלא מטר"
כלומר, על פי הרמב"ן, האמירה שארץ ישראל היא זקוקה לגשם, היא חלק מהאזהרה שארץ ישראל היא ארץ שהחיים בה הם תלויים בהשגחה האלוקית, החיים בארץ אינם חיים על פי הטבע, אלא חיים בהשגחה אלוקית.
והרמב"ן מוסיף וכותב דברים יסודיים:
"והנה הפרשה הזו תזהיר במנהגו של עולם, וממנה נלמד כי אע"פ שהכל ברשותו ונקל בעיני ה' יתברך להאביד יושבי ארץ מצרים ולהוביש נהרותם ויאוריהם, אבל ארץ כנען תאבד יותר מהרה שלא יתן בה מטרות עוזו. החולה צריך זכות ותפלה שירפאהו השם יותר מן הבריא שלא בא עליו החולי, וכך המדה בעני ובעשיר ומאיר עיני שניהם ה'"
כמובן שהקב"ה הכול בידיו, והוא יכול לגרום גם לארץ מצרים לרעב וקושי, לחולי ועוני, אך ארץ ישראל יותר רגישה, כמו שהחולה נזקק ליותר תפילה, כי מצבו עלול לסכנה.
לאחר מכן מוסיף הרמב"ן עוד דברים יסודיים – שבארץ ישראל, במצב העם בארץ, תלויה הברכה ושפע לכל העולם:
"ומפני שאמר 'ארץ אשר ה' אלוהיך' דורש אותה – וראוי שיאמר ולמטר השמים תשתה מים כאשר ה' אלהיך ידרוש אותה, יהיה מדרש רבותינו (ספרי עקב יב) נרמז בכתוב, והלא כל הארצות הוא דורש שנאמר (איוב לח כו) להמטיר על ארץ לא איש, כביכול אינו דורש אלא אותה ועל ידי אותה דרישה שדורש אותה דורש כל הארצות. תמיד עיני ה' אלהיך בה – לראות מה היא צריכה, ולחדש בה גזרות עתים לטובה ועתים לרעה כו', כדאיתא במסכת ר"ה (יז ב). ויש בו סוד עמוק, כי הארץ הזאת נדרשת בכל והיא הכל, וכל הארצות מתפרנסות ממנה באמת"
ולענ"ד ניתן לבאר שגם דברי הרמב"ן הם שבח גדול לארץ ישראל, כי בארץ ישראל צריך תמיד לשאת עיניים לשמים, בארץ ישראל צריכים תפילה, ארץ ישראל במצבה מביאה את היושבים בה לחיבור וקישור לה'.
ובאמת ככל שנתבונן בתולדות עמנו נראה שהוא עם רגיש, הוא הסובל והמוכה ביותר מכל העמים, הוא מצד שני, העם שעבר תהפוכות מופלאות, מגלות לגאולה, מחורבן לבניין, הרגישות המופלאה שלנו, מביאה אותנו ליותר חיבור לה', להבנה שאנו לא חיים, חיים טבעיים, אלא חיי השגחה.
אנו כעת בשבע דנחמתא, בהפטרות הנחמה והמדרש אומר:
"כתיב 'נחמו נחמו עמי' – למה שתי פעמים? רבי אומר לפי שכל המכות שלקו בהן היו כפולות, שכך אמר ירמיהו: 'שבר על שבר נקרא', 'בכו תבכה בלילה', 'חטא חטאה ירושלים' 'עיני עיני יורדה מים', וכל כך למה שסרחו בכפלים, שנאמר 'כי שתים רעות עשה עמי', ולפי שחטאו בכפל לקו בכפל, שנאמר 'כי לקחה מיד ה' כפלים בכל חטאתיה', ולפי שחטאיה כפולים מכותיה כפולות, לכך נחמותיה כפולות, שנאמר 'נחמו נחמו עמי', 'עורי עורי לבשי עוז', 'התעוררי התעוררי', 'קומי אורי כי בא אורך', 'אנכי אנכי הוא מנחמכם', 'אנכי אנכי הוא מוחה פשעיך למעני', 'שוש אשיש בה", 'סלו סלו'
אמרה כנסת ישראל הכל אתה נותן בכפל, שנאמר לכן 'בארצכם משנה יירשו', 'כי מכת אויב הכיתיך', מה עשית לאיוב" 'ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה', אמר להם הקב"ה מה לאיוב הוספתי משנה לבני על אחת כמה וכמה לכן בארצכם משנה יירשו".
כלומר עם ישראל הם רגישים, הם יקרים. כל פגיעה אנושה, אך הנחמה כפולה ומכופלת, אמנם יש שלוש דפורענותא אבל שבע דנחמתא!
כפי שדרשו על עונשו של נחש, שעפר יהיה מאכלו, ולכאורה זו ברכה, שתמיד יהיה לו אוכל, אבל הכוונה היא שלא יצטרך לתפילה וקשר לה', וזו הקללה הגדולה ביותר.
ארץ ישראל מתאימה לתפילה, מתאימה לקדושה, מתאימה לקשר לקב"ה.
יהי רצון שנזכה להיות מחוברים לה', ומתוך כך נזכה לברכה ושפע בארצנו!
