חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

אבטחת גוי בשבת

שלום הרב רציתי לשאול האם מותר לאבטח גוי חשוב (הכוונה לשר או נשיא גוי) בשבת, האבטחה נעשית כחלק מצוות של ישראלים כך שבמקרה של אירוע יש שמירה אחד על השני. תודה הרב

ההיתר לחלל שבת עבור גוי הוא רק במקום שאין שם גוי אחר שיעשה זאת.

עיין בדברים בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/01-27-03/#_te01ftn27_2

ובספר הקיצור לפניני הלכה מובא כך: "מחללים שבת עבור גוי, שהואיל ואנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנו צריכים להציל אותם. אבל כשיש שם גוי אחר עדיף שהוא יציל, ולכן בבתי חולים עדיף לקבוע בשבת תורנות לרופאים ואחיות גויים שיטפלו בגויים."

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 08:43:39

בשר וחלב

שלום אשמח לקבל מידרג של גיל ושעות לילדים לשמירת בשר וחלב לדוג' עד גיל 6 שומרים כך שעות עד גיל 9 שומרים כך שעות

עניין זה מובא בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/17-26-07/

ובתמצות בספר הקיצור לפניני הלכה (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/) כך:

קטנים

ט. אסור להאכיל אפילו תינוק מאכלים אסורים, ובכלל זה נתינת המאכל בידו. ומשהגיע לגיל שלוש, על ההורים להתחיל לחנכו שלא לאכול מאכלים אסורים, כיוון שמגיל זה הוא מסוגל להתרגל לכך שהדבר אסור תמיד (ועי' הלכות שבת כד, א-ג). לפיכך אסור להאכיל תינוק בבשר וחלב יחד. אבל לגבי שהיית הזמן, הדבר תלוי בהבנתו ובמצבו הגופני והנפשי:

עד גיל שלוש בערך, הקטן לא מבין את ההבדל בין בשר לחלב, ולכן מותר להאכילו חלב אפילו מיד אחרי בשר, ובלבד שפיו וידיו נקיים משאריות בשר. מגיל שלוש עד חמש בערך, הקטן מבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא מסוגל להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, ולכן נכון כשאפשר שימתין כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך מיוחד לתת לו מאכל חלבי, אפשר לעשות זאת לאחר ניקוי פיו וידיו בלא להמתין שעה.

מגיל חמש עד תשע בערך, הילד מתחיל להבחין מעט בזמנים, ולכן מתחילים להרגילו להפסיק כשלוש שעות בין בשר לחלב. ומגיל תשע, הוא כבר יודע לחשב את השעות ומסוגל להמתין יותר זמן, ולכן נכון כשאפשר להרגילו להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון כאשר הוא אוכל עם אחיו הקטנים, וקשה לתת לו אוכל אחר כך, אפשר שימתין רק שלוש שעות בין הסעודות. וכשנה לפני שיגיע למצוות, יתרגל להמתין שש שעות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 09:40:21

דיבור או הרהור?

1) האם האזנה לשיעור מוקלט עם אוזניות נחשבת דיבור בתורה או הרהור בתורה? 2) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות אם הוא רואה נשים לבושות לא צנוע? 3) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות בחדר רחצה שאין בו אסלה?

  1. מצב ביניים.
  2. לא. אמנם אם הוא עושה ריצה, ובדרכו הוא חולף על פני נשים לא צנועות, זה מסדר, משום שאינו מסתכל בהן, אלא רק רואה אותן וממשיך בדרכו.
  3. בזמן הרחצה עצמה נכון להחמיר בזה מפני כבוד התורה, אבל אם הוא רק עובר שם, כגון שהוא צריך משם משהו לרגע או שנכנס לשם תוך כדי שטיפת הבית, אינו צריך לסגור את השיעור בזמן שנכנס לחדר הרחצה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 06:44:30

נטילת ידיים אחר תרומת דם

האם יש דין של חובת נטילת ידיים אחר תרומת דם כמו הדין של נטילת ידיים אחר הקזת דם?

כיוון שנטילת הידיים היא פעולה פשוטה , נכון להחמיר, ואם שם נטלה, יסתפק בשטיפת הידיים. אין צורך להמנע מלשתות ולאכול לפני הנטילה, כל עוד הוא שוכב על המיטה כדי להחזיר לעצמו את הכוחות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 18:42:20

נופש וטיול מישפחתי בימי בין המיצרים

אנחנו רוצים לעשות נופש מישפחתי, קשה לנו למצוא תאריך שמתאים לכולם. האם בסדר לצאת לנופש מישפחתי ( במיוחד השנה נחוץ כי רובינו היו מגוייסים ללחימה) בימים שבין יז תמוז לא' אב? האם יש דינים מיוחדים?

במקרה שלא מוצאים זמן אחר, אפשר להקל. דינים מיוחדים – הדינים הרגילים של שלושת השבועות, כגון לא לשמוע מוזיקה שמחה.

אביא לך את עקרי הדינים הנוגעים לעניין זה מתוך מפניני הלכה, כפי שהם מופיעים בספר הקיצור שיצא כעת לאור – 'קיצור הלכה' (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/)

ח – מנהגי שלושת השבועות

ימי בין המצרים

א. שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד ט' באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". לכן נהגו ישראל להימנע בימים אלו מדברים משמחים, ושלוש מדרגות ישנן: מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב, נמנעים מדברים חגיגיים ומשמחים במיוחד. מראש חודש אב, ממעטים בכל דבר שיש בו שמחה. ובשבוע שחל בו תשעה באב, ממעטים יותר בשמחה.

בילוי ונופש

ב. עד סוף חודש תמוז מותר לטייל ולנפוש במלון וללכת לבריכה. אבל טיול שיש בו משתתפים רבים, לכתחילה אם אפשר עדיף שלא לקיימו בימים אלו, כי יש בו שמחה יתרה.

ומשנכנס אב, יש להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ושמחה, אמנם מותר לצאת לטיול או לנופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי. וכן מי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות, מותר לשחות בתשעת הימים. ומי ששוחה כחלק מאורח חיים בריא, או מי שנמצא באמצע לימוד שחייה, נכון שיעשה הפסקה בשבוע שחל בו תשעה באב.

שמחה של רשות

ג. בכל שלושת השבועות אסור לנגן ולשמוע כלי נגינה, ואסור לערוך אירועים שיש בהם שמחה יתרה. לפיכך אסור להשתתף במסיבות, ערבי שירה וחוגי ריקוד. וכן אסור להשתתף בקונצרט אפילו שמנגנים בו מוזיקה עצובה.

ד. כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים אפילו בתשעת הימים. וכן מותר ללמוד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, הואיל ואין בזה שמחה, וטוב שילמדו ניגונים עצובים. וכן מותר לקיים חוג אירובי עד סוף חודש תמוז, מפני שעיקרו לצורך התעמלות, וישתדלו להתאים מוזיקה שאינה שמחה.

ה. מותר לשמוע שירים שאינם שמחים דרך מכשירים אלקטרוניים ביתיים עד סוף חודש תמוז, מפני שאין בשמיעה כזו חגיגיות כשאינה בקול רם. ומראש חודש אב מותר לשמוע רק שירים עצובים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 20:17:59

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשות ניצבים-וילך

"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם… לעוברך בברית ה' אלוקיך ובאלתו אשר ה' אלוקיך כורת עימך היום". ומופיע בספרים הקדושים שכל מקום שכתוב 'היום' הכוונה היא ליום ראש השנה, "היום הרת עולם". וכפי שאנו גם מכירים את התפילה הנאמרת בסוף חזרת הש"ץ של מוסף שמדגישה את המילה 'היום', 'היום תאמצנו, היום תגדלנו וכו'.

ביום ראש השנה אנחנו מתייצבים, דהיינו, מופיעים במלוא קומתנו וכוחותינו, לפני ה' אלוקינו ומחדשים את הברית בין עם ישראל לקב"ה ובין האדם לאלוקיו.

כאשר כורתים ברית, ממילא ישנה בדיקה כיצד קוימה הברית במהלך השנה שהחלפה, ועל פי נאמנותו של האדם לברית הוא מקבל כוחות להמשיך ולהופיע את ברית זו בעולם. והבחינה היא כפולה, מה נעשה עד היום ואולי יותר חשוב מכך, מה מתכנן האדם לעשות במהלך השנה הבאה, ועל פי בחינה מדוקדקת של גודל הכוונות, של רצינות ההצהרות, של ההכנות המעשיות לקיום הברית, מקבל האדם כוחות לשנה הבאה.

הברית היא שהאדם תפקידו להופיע שם ה' בעולם, לעורר ולהגדיל כבוד ה', שהרי כל מה שברא לכבודו ברא. והדין איננו חשבונאות קטנונית אלא בחינה אמתית להיכן יש להזרים כוחות, עוצמות ומשאבים, כדי לקדם את העולם לגאולתו, כדי לחבר את העולם לאלוקיו ולתקנו במלכות שד-י.

לכן יש שמחה עצומה בראש השנה, שהרי כל העולם, על כל פרטיו, מתקרב לבוראו ונבחן מהי מידת התאמתו והתדמותו לבוראו. אין שמחה גדולה מהתקרבות לבורא, אין תענוג גדול יותר מההדבקות בקב"ה ואין אושר גדול יותר מלקבל כלים וכוחות בכדי להמשיך ולהתענג על ה'.

בהמשך הפסוקים, "ולמען הקים אותך היום לו לעם והוא יהיה לך לאלוקים", וכדברי רש"י הנפלאים:

"כל כך הוא נכנס לטרוח למען קיים אותך לפניו כעם, לפי שדיבר לך ונשבע לאבותיך שלא להחליף את זרעם באומה אחרת, לכך הוא אוסר אתכם בשבועות הללו שלא תקניטוהו אחר שאינו יכול להיבדל מכם".

כלומר, הקב"ה כביכול חסר ברירה אלא לעשות הכול, הן את הטוב והן את מה שנראה בעיננו כרע, כדי לקרבנו אליו.

אנו מצידנו, כל תפילתנו ובקשתנו הם "השיבנו ה' אליך ונשובה", "אחת שאלתי מאת ה' אותה אבקש, שבתי בבית ה' כל ימי חיי לחזות בנועם ה' ולבקר בהיכלו". כל מחשבתנו ורצונותינו בראש השנה מרוכזים בעניין אחד בלבד, רצוננו לעשות רצונך. שאיפתנו היא לקדש שם שמים בעולם ולעשות נחת רוח לה'.

לכן אנו מתחננים שתיתן לנו בינה, חכמה ודעת, תן לנו כוח ויכולת כדי להידבק בך. והשאיפה הזאת, האין סופית, היא היא יסוד כל התפילות והמעשים שאנו עושים בכל ימי חיינו בכלל ובראש השנה בפרט.

הגמרא בסנהדרין עו: דורשת את הפסוק מפרשתנו "למען ספות הרווה את הצמאה" ש"המחזיר אבידה לכותי עליו הכתוב אומר 'למען ספות הרווה את הצמאה לא יאבה ה' סלוח לו". ומבאר רש"י

"השווה וחיבר כותי לישראל ומראה בעצמו שהשבת אבידה אינה חשובה לו מצוות בוראו, שאף לכותי הוא עושה כן, שלא נצטווה עליהם".

הדבר מופלא, שגם מצוות השבת אבידה שהיא מצווה מוסרית- שכלית, אין אנו מקיימים אלא כדי להתקרב לקב"ה, לקיים מצוותו, וכאשר אדם עושה דבר שלא נצטווה עליו מראה הוא שמגמתו איננה לעשות רצון ה' אלא מגמה נמוכה יותר של מוסר אנושי, תרבותי, נימוסי, ועל כך נאמר "לא יאבה ה' סלוח לו".

אפשר להסביר יותר, על פי ראשית דברינו, שכל ממון שבא לידינו, כל כוח שנמצא בנו, מגמתו אחת, לקדש את שמו בעולם, ולכן אדם שנותן כוח שבא לידו, שמבזבז משאבים שה' שולח לו ולא מנצל אותם כדי להתקרב לבוראו, 'לא יאבה ה' סלוח לו'.

לכן החזרת אבידה לכותי במקום להשאיר אותה לישראל יש בכך פגיעה נוראה, שהרי רש"י שם ממשיך ומבאר מה פירוש המילים 'למען ספות הרווה את הצמאה' ואיך לומדים מהם דין זה. וזה לשונו: "רווה- עובדי כוכבים ששבעים ואינם מצמאים ליוצרם. צמאה- זו כנסת ישראל שצמאה ותאבה ליראת יוצרה ולקיים מצוותיו".

דהיינו, חטאו של האדם הוא בחיבור והוספת הרווה, שהם אומות העולם, יחד עם הצמאה, שהרי העולם כולו נברא ומקבל כוחות, שפע וברכה בשביל הצמאה בלבד, בשביל אלה שצמאים כמים לעשות רצון יוצרם. "כאייל תערוג על אפיקי מים כן נפשי תערוג אליך אלוקים". "צמאה לך נפשי, כמה לך בשרי, כארץ צייה ועייף בלי מים".

יהי רצון שנתמלא בצימאון עצום לאל חי ואז נהיה בטוחים שהקב"ה, בראש השנה, ירווה צימאוננו.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן