פרשתנו מרובה במצוות, וכבר כתבנו בעבר על השמחה בעושר הגדול של המצוות, ועל אהבת ה' את ישראל שרצה לזכותם, לזככם, לרוממם ולקדשם ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות.
אחת המצוות בפרשתנו היא צער בעלי חיים – אשר מתקשרת לסוגיית יסוד בעניין שאלת טעמי המצוות, שנדונה רבות על ידי ראשונים ואחרונים.
הרמב"ם במו"נ (ג מח) כותב את טעמה הפשוט של מצוות צער בעלי חיים:
"וכאשר הביא הכרח טוב המזון להריגת בעלי חיים כיוונה התורה לקלה שבמיתות ואסרה שיענה אותם בשחיטה רעה ולא בנחירה ולא יחתך מהם אבר כמו שבארנו, וכן אסר לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד, להישמר ולהרחיק לשחוט משניהם הבן לעיני האם, כי צער בעלי חיים בזה גדול מאד, אין הפרש בין צער האדם עליו וצער שאר ב"ח, כי אהבת האם ורחמיה על הולד אינו נמשך אחר השכל רק אחר פעל הכוח המדמה הנמצא ברוב בעלי חיים כמו שנמצא באדם…וזהו הטעם ג"כ בשלוח הקן, כי הביצים אשר שכבה האם עליהם והאפרוחים הצריכים לאמם על הרוב אינם ראויים לאכילה, וכשישלח האם ותלך לה לא תצטער בראות לקיחת הבנים, ועל הרוב יהיה סבה להניח הכול, כי מה שהיה לוקח ברוב הפעמים אינו ראוי לאכילה, ואם אלו הצערים הנפשיים חסה תורה עליהם בבהמות ובעופות כל שכן בבני אדם…".
כלומר, צריך להיזהר בצערם של בעלי החיים, במה שלא הכרחי לצורך האדם. ואולי אפשר להוסיף שאצל בעלי החיים, ובייחוד אצל הנקבות, עיקר פעולתם היא לשמור את המין ולקיימו. והאדם צריך להעריך תכונה נפלאה זו – תכונת האמהות-ההורות – ולא לפגוע בציפור נפשה של הציפור. יתר על כן, הצייד עלול לנצל את התכונה הטובה והיקרה הזאת לפגוע בציפור – שכן דווקא בגלל מסירות נפשה של האם על ילדיה היא לא תמלט, דווקא בשל רצונה לטפל ולדאוג לילדיה היא נמצאת במקום פגיע ובחוסר ריכוז – ואם הצייד ינצל את התכונה היקרה ללכוד את הציפור זהו דבר לא מוסרי ולא מתוקן. וגם בטעם זה צריך להזהיר כסיומת דברי הרמב"ם: "כל שכן בבני אדם…".
הרמב"ן מוסיף עוד טעם נפלא:
"שלא יתיר הכתוב לעשות השחתה לעקור המין, אע"פ שהתיר השחיטה במין ההוא, והנה ההורג האם והבנים ביום אחד או לוקח אותם בהיות להם דרור לעוף כאלו יכרית המין ההוא"
כלומר, אמנם מותר לנו להשתמש בבעלי חיים לטובתנו, אבל עלינו להיות עירניים שלא לפגוע במין כולו.
לכאורה, טעמים שהבנו סותרים את דברי המשנה בברכות (ה ג): "האומר 'על קן ציפור יגיעו רחמיך ועל הטוב ייזכר שמך…משתקים אותו". ומבארת הגמרא מדוע משתקין אותו? – "פליגי בה תרי אמוראי במערבא, רבי יוסי בר אבין ורבי יוסי בר זבידא; חד אמר: מפני שמטיל קנאה במעשה בראשית, וחד אמר: מפני שעושה מדותיו של הקדוש ברוך הוא רחמים, ואינן אלא גזרות".
על פי הטעם ש"עושה מידותיו של הקב"ה רחמים ואינם אלא גזרות", אין לתת טעמים למצוות בכלל, ולמצוות צער בעלי חיים בפרט.
הרמב"ם מתייחס לשאלה זו ועונה:
"ולא תקשה עלי באמרם על קן צפור יגיעו רחמיך וגו', כי הוא לפי אחת משתי הדעות אשר זכרנום, ר"ל דעת מי שחושב שאין טעם לתורה אלא הרצון לבד, ואנחנו נמשכנו אחר הדעת השני".
אלא שיש קושיה גדולה על הרמב"ם שהוא בעצמו כותב בהלכותיו:
"מי שאמר בתחנונים מי שריחם על קן ציפור שלא ליקח האם על הבנים או שלא לשחוט אותו ואת בנו ביום אחד ירחם עלינו וכיוצא בענין זה משתקין אותו, מפני שמצות אלו גזרת הכתוב הן ואינן רחמים, שאילו היו מפני רחמים לא היה מתיר לנו שחיטה כל עיקר".
הרצי"ה מביא בשם הרב קוק הסבר מופלא לשאלה/סתירה זו:
"לימוד ערוך שנקבע לנו מפי קדשו של אאמו”ר הרב זצ”ל בחילוקי הגדרים שבין תורה ותפילה שכן הואיל באר את החלוק שבדברי קדשו של הרמב”ם במורה נבוכים, בטעם מצוות שילוח הקן שהוא משום צער בעלי חיים, לעומת סתם המשנה בפרק ה’ דברכות, שנפסקה להלכה בחיבורו הגדול בהלכות ברכות, שהאומר “על קן צפור יגיעו רחמיך” משתקין אותו. כי באמת אין המשנה פוסלת כלל את נתינת הטעם הזו למצווה, אלא פוסלת היא את הכנסתה לתוך מטבע התפילה. כי הטעם הזה כשהוא לעצמו בוודאי ניתן להיאמר בתורה הסברה אפשרית למצוות ה’, בכלל כל ריבוי פניה וטעמיה של תורה…אבל בתפילה אין מקום לסברות ודעות מסופקות ובלתי מוחלטות – “הוודאי שמו – כן תהילתו”.
יש הבדל בין תורה לתפילה. בתורה אנו מעלים רעיונות ומחשבות, ומצווה לברר בשכלנו ולהבין עד כמה שידינו מגעת. מצוות לימוד התורה היא להוריד את התורה אלינו, לבארה וללבנה. לעומת זאת בתפילה אנו מתעלים לעמוד לפני ה', לקבל מלכותו עלינו, ולכן לא שייך להכניס את הרעיונות והמחשבות שלנו, אלא לקבל את הגזירות האלוקיות, לקבל את מלכות ה' עלינו, ולייחל שיגזרו עלינו גזרות טובות.
אנו נצבים לפני ימים גורליים וחשובים, ימי דין. מחד, בחודש אלול חושבים מה טוב ומה ראוי, מה צריך לעשות ולתקן, באילו בחירות לבחור ופועלים לתיקון כהבנתנו. מאידך, אנו יודעים שבסופו של דבר הקב"ה הוא שיחליט מה טוב ומה נכון, ועל כך עומדים שעות בתפילה שיגזרו עלינו גזירות טובות. כך לקראת ראש השנה ויום הכיפורים, וכך לקראת הבחירות – מחשבות, החלטות ומאמצים, מחד, ותפילות וקבלת הדין, מאידך.
אסיים בדבריו הנפלאים של הרב קשתיאל:
"מושג הרחמים בשפה האנושית מתפרש כויתור וכחולשה. מושג הרחמים במושג האנושי מתפרש כהכנעה, כהתקפלות רגשית בפני האמת. האמת עם כל כבודה אינה יכולה לעמוד כאשר הרגשות גואים. האמת אינה יכולה לומר את אמירתה כשיש משהו שהוא כל כך קורע לב, הרחמים האלו, הרחמים האנושיים עם כל היופי שבהם אינם שייכים כלפי מעלה. ריבונו של עולם אינו מתפעל מדבר ואינו מתרגש, ולא מוותר על אמיתתו ועל עקרונותיו בגלל אירוע מסעיר ככל שיהיה. וכשאנו בימים אלו פונים ומבקשים רחמים "אל מלא רחמים", "אל מלך יושב על כסא רחמים מתנהג בחסידות…" כשאנו בימים של ראש השנה נבקש "שומע קול תרועת עמו ישראל ברחמים" לא נדבר על רחמים אנושיים, אלא על מושג עליון של רחמים, רחמים שהם גזירה, הרחמים הא-לקיים. הדחיפה הא-לקית הענקית לחדש ולקדם את המציאות, להוביל אותה מעלה מעלה, להוליד אותה. רחמים מלשון "רחם", לשון לידה, צמיחה ופריחה. ריבונו של עולם מרחם על הארץ, מרחם על הבריות. דוחף את הארץ ואת הבריות, מוליד ומצמיח אותם. אנחנו מבקשים סיעתא דשמיא, עזרה ממרומים לנוע קדימה, להתחדש באמת בשנה החדשה. להוליד קומה חדשה של עבודת ד', של מידות, של שאיפות ורצונות.
שיש רחמים, שיש יכולת בעולמינו לשנות, לנוע, להתקדם, לבטל את הדין, לבטל מצב שלכאורה נראה סופי ובלתי ניתן לשינוי. ניתן לשנות, ניתן להתקדם ולנוע. "לירושלים עירך ברחמים תשוב…", התשובה והשיבה הן נשמת אפה של הרחמים.
לפי הירושלמי אדם שאומר "על קן ציפור יגיעו רחמיך"-משתיקים אותו, כיון שיש בזה מעין תרעומת "אתה מרחם על הציפורים ומה איתי"?! מעין תלונה של האדם – למה אתה לא מרחם עלי. כשהאדם משוה את עצמו לעולם החי ונהיה סביל , מחכה לרחמי שמיים שכביכול יחליפו את מאמציו – משתקים אותו. הרחמים לא באים למנוע מאיתנו מאמץ, תביעה והתקדמות, אלא אדרבה, להוביל אותנו קדימה לעלייה, תשובה וטיפוס.
יהי רצון שנזכה לפעול עם אל ושיגזרו עלינו גזירות טובות.
