בפרשת השבוע אנו קוראים את הברכות והקללות, פירוט ארוך של קללות נוראיות, שלצערנו בשנות הגלות הארוכות חווינו על בשרנו את כולן, ובכל זאת כששואלים בזוהר הקדוש מהי הקללה הנוראה ביותר עונה רבי שמעון, שהקללה הנוראה והקשה ביותר היא –
"והיו חייך תלאים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך"
מדוע זו הקללה הנוראה ביותר? – נראה לומר שברגע שהאדם לא מאמין בחייו, ברגע שאדם לא חש שיש בו טוב, שיש בו נשמה אלוקית עליונה, שיש לו כוחות, ממילא הוא נתון לכוחות חיצוניים שיפעלו עליו, הוא נסחף על ידי זרמי התרבות, זרמי היצרים הגופניים שלו, ללא יכולת לתקן, לצמוח ולהתקדם.
אדם שלא מאמין בחייו, הוא בעצם לא נמצא כאן, חוסר האמון של האדם בעצמו, משאיר אותו תלוש ותלוי, ללא עמוד שדרה, ללא מנהיגות עצמית, ואין קללה גדולה מזו, כל זמן שהאדם סובל ייסורים קשים, צרות רבות ורעות, אך הוא איננו נשבר, רוחו איתנה, יש תקווה לגאולה וישועה, אך כשרוחו נשברת, כשנפשו מתרסקת – אפסה התקווה.
כפי שמבאר זאת ר' צדוק בפרשתנו:
"…וזה גם כן מה שנאמר בהתוכחה ולא תאמין בחייך שלא יאמין בעצמו שיש לו חיות של הקדושה אבל באמת שחיות של הקדושה ישנו בעצם בכל נפשות ישראל ומעולם לא יופסק איך שיהיה".
וכמו שכותב בספרו צדקת הצדיק (קנד):
"כשם שצריך אדם להאמין בה' יתברך כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש לה' יתברך עסק עמו ושאיננו פועל בטל שבין לילה וגו' (יונה ד' י') וכחיתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם. רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו".
וכמו שכותב הרב קוק (אורות התורה יא ב):
"האדם הישר צריך להאמין בחייו. כלומר שיאמין בחיי עצמו והרגשותיו ההולכות בדרך ישרה מיסוד נפשו, שהם טובים וישרים ושהם מוליכים בדרך ישרה. התורה צריכה שתהיה נר לרגלו, שעל ידה יראה את המקום ששם הטעות עלולה, שלפעמים תתע הנפש בתהו לא דרך. אבל המעמד התמידי צריך להיות הבטחון הנפשי. האיש הישראלי מחויב להאמין, שנשמה אלהית שרויה בקרבו, שעצמותו כולה היא אות אחת מן התורה. ואות מן התורה היא עולם מלא…"
בדברים אלה של ר' צדוק והרב קוק, מונחת גם התשובה לשאלה הגדולה, איך יגיע האדם לאמון בחייו, לאמונה בכוחותיו וביכולתו? – התשובה היא אמונה בה' יתברך.
האמונה בשתי רמות הרמה האחת, נשמתי היא חלק אלוה ממעל, אני מחובר לקדושה עליונה, נשגבה ואין סופית.
השנייה, הקב"ה הביא אותי לעולם לשליחות וברור שהוא נותן לי כל מה שאני זקוק כדי למלא את שליחותי בצורה שלימה, כדברי הרב סולובייציק:
"האדם נברא בתור שליח, עצם היצירה, הלידה, מכילה בתוכה בהכרח את דבר מינוי השליחות…את העובדה שמישהו חי בזמן מסוים, בתקופה מיוחדת ובמקום מוגדר, ולא נולד בתקופה אחרת ובנסיבות אחרות, נוכל להבין אך ורק אם נקבל את עצם הרעיון בדבר שליחותו של האדם. ההשגחה יודעת היכן וכיצד יכול הפרט היחיד על חסרונותיו וכוחות הנפש האצורים בו, לקיים את שליחותו, באילו נסיבות ותנאים ובאיזו חברה יהא בכוחו של אדם למלא את שליחותו. בורא עולם פועל בהתאם להלכה האומרת, כי לא ייתכן למנות שליח כדי לבצע תפקיד, שהוא למעלה מכוחותיו של השליח. זוהי שליחות, שאי אפשר לקיימה, והיא מחוסרת כל ערך, מאחר שאם ממנים אדם למלא שליחות, מן הראוי ליתן לו את היכולת לפעול כשליח. משום כך נברא האדם היחיד בתקופה ובמקום, שבהם יוכל לקיים את פעולתו לשם קיום שליחותו. שליחותו של הקב"ה לאדם היא בבחינת דבר שאינו קצוב בזמן- היא שליחות מתמדת. מזמן לזמן מקבל האדם תפקידים ומעשים חדשים. זוהי שליחות לכל החיים, והיא מסתיימת עם המוות".
ולכן הזוהר אומר שבפסוק הזה יש לא רק את הקללה הנוראה מכול, אלא בעומקו מסתתרת ישועה וגאולה:
'אמר ליה ר' שמעון, באן אתר אתגלייא פירקנא דישראל בהני קללות. אמר, אשגח ודייק, דוכתא בישא מכלהו, תמן הוי: אשגח ודייק ואשכח, דכתיב, והיו חייך תלויים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. ואע"ג דידעי חבריא זמן, אינון חיים, תלוין קמן וספיקן. ועיקרא איהו ויציבן מלין.' [פירוש הסולם: אמר ליה ר' שמעון, באיזה מקום נתגלתה גאולת ישראל בקללות האלו. אמר לו אליהו, הסתכל והבט במקום הרע ביותר מכל הקללות, שם הוא גילוי עת הגאולה. הסתכל והביט ומצא. שכתוב, והיו חייך תלוים לך מנגד ופחדת לילה ויומם ולא תאמין בחייך. שפירושו, אע"פ שהחברים יודעים זמן הקץ, החיים האלו, דהיינו הגאולה, תלויים שם, ועם כל זה הוא בספק. שז"ס ולא תאמין בחייך. אבל מה שהחברים יודעים הוא עיקר, והדברים נכונים').
באותו פסוק עצמו נמצא גם שורש התשובה. שלוש פעמים באותו פסוק אומרת התורה שמדובר בחיים שלך. חייך, לך, ושוב חייך. ובאמת, בחיים האנושיים האלו אפשר לאבד אמון.
אך מתוך ההבנה שהחיים שלך, מקורם ושרשם אלוקי, יש אמונה ויש אמון.
אחד מרמזי חודש אלול הוא פסוק מפרק כ"ז בתהילים עליו אנו חוזרים שוב ושוב, לדוד ה' אורי וישעי: "לולא (אותיות אלול) האמנתי לראות בטוב ה' בארץ חיים", זהו סוד התשובה, דוד המלך אומר שאם לא הייתי מאמין לא הייתי יכול לקוות לישועה וגאולה, לא הייתי יכול למצוא כוחות להתפלל שוב ושוב, לנסות לעשות תשובה ולתקן.
לולא – הוא ההיפך מאלול, כי אלול זה להתמלא אמונה בכך שיש לי את הכוח לשנות ולקדם, יש לי את היכולת לפעול ולשנות, כי אני מאמין בטוב ה'.
זהו הווידוי שאנו אומרים כל כך הרבה פעמיים בימים אלו: אשמנו – ניתן לראות מילה זו כמילה מחלישה, אך באמת אין מחזקת ממנה, המילה אשמנו אומרת אני אחראי, אני לוקח אחריות מליאה, ובתוך המילה הזאת טמון גם יש לי את היכולת לא לחטוא, יש לי את היכולת לתקן, לשוב בתשובה שלימה, כי אם אני לא חושב כך איך אני יכול לקחת אשמה, הרי אני באמת לא יכול.
רק מי שיאמין בכוחות הטובים שבו, בעוצמות החיים שלו, בכוח האלוקי שמופיע דרכו ועל ידו, יוכל לפעול לתקן, לשפר ולרומם.
יהי רצון שנזכה להאמין בחיינו, להאמין בכוח שהקב"ה נתן לנו, ומתוך כל לפעול ולעשות בשמחה גדולה.
