המדרש דורש את הסמיכות בין קורבנות הנשיאים בחנוכת המשכן שמופיעים בסוף פרשת נשא לבין מצוות העלאת הנרות שמופיעה בתחילת פרשת בהעלותך:
"למה נסמכה פרשת המנורה לפרשת הנשיאים, לפי שכשראה אהרן חנוכת הנשיאים חלשה דעתו, שלא היה עמהם בחנוכה, לא הוא ולא שבטו, אמר לו הקב"ה חייך, שלך גדולה משלהם, שאתה מדליק ומטיב את הנרות".
ויש לשאול מה הקשר בין קורבנות הנשיאים לבין המצווה הגדולה והמופלאה של העלאת הנרות?
נראה להסביר שחנוכת הנשיאים היא אירוע אדיר ומרגש, אירוע חד פעמי, אירוע שהתורה רואה בו אירוע מכונן – וזאת ניתן ללמוד בין היתר מהאריכות, העוצמה והפסוקים הרבים שהתורה הקדישה לכך. מאידך העלאת הנרות היא עבודה יום יומית, שגרתית.
הקב"ה אומר לאהרן "שלך גדולה משלהם" – עם כל הכבוד ש'יש קונה עולמו בשעה אחת', עם כל הערכה האדירה של הרגעים הגדולים והאדירים, רגעי השיא, רגעים של ניסיון קשה, רגעים של מסירות נפש, יש יותר חשיבות וגדלות ליום יום, לעבודת היום יומית, השגרתית – מי שיום יום עובד ה', שעה שעה, דקה דקה, יום יום מתאמץ ועמל, זה הרבה יותר גדול.
אולי אפשר לומר השקב"ה אומר לאהרן "שלך גדולה משלהם", שדווקא בגלל הגדלות האדירה של אהרון לא טוב שיהיה ברגעים הגדולים והמרגשים האלה, כי זה עלול ח"ו לפגוע בשמחה והעוצמה של השגרה. הצורך באירוע של חנוכת המשכן הזה הוא רק למי שלא יכול להיכנס פנימה, לא יכול לחוות את הקודש הפנימי, אך מי שזוכה להיכנס יום יום פנימה לא צריך את זה, הוא יודע להדליק יום יום.
הקב"ה אומר לאהרן שהעבודה היום יומית היא העבודה המשמעותית והגדולה, היא המובילה באמת לתיקון עולם עמוק.
אך יש כאן עומק נוסף, הקב"ה אומר לאהרן שיש לו תפקיד גדול ומורכב, והוא לדאוג להבעיר אש קודש ביום יום, זוהי עבודה קשה מאד. איך עושים זאת? כדי לענות על שאלה זו אביא דברים נפלאים שכתב הרב ליאור אנגלמן:
כל ההתחלות טומנות בחובן קסם המיוחד רק להן.
נהוג לומר שכל ההתחלות קשות, אך למען האמת הן גם מרתקות ומציפות את האדם בניחוח של התחדשות: היום הראשון בבית הספר, המפגש הראשון עם הצבא, והשירות הלאומי או העבודה החדשה מחיים אותנו מחדש.
הפעם הראשונה שבה אנו חווים רגע של קדושה, חורטת בנפשנו חריטה עמוקה ובלתי נשכחת. הנחת התפילין הראשונה לא תימחק מהרה מזיכרוננו, והדלקת הביכורים של נרות השבת מיוחדת במינה. ביקור ראשון בכותל המערבי, כמו גם המפגש הראשון עם דמות נעלה מותירים בנו רושם עצום. ובכל זאת, מחשבה מנקרת במוחנו שהזמן החולף יביס את רגעי ההתעלות. מטיבן של תחושות כאלו להישחק עם השנים, ולהפוך לשגרה משמימה וצפויה. אי אפשר, כך נדמה, להתפעל מגלגול רצועות התפילין על זרוענו כל פעם מחדש, לא נוכל לקבל מאורם של נרות השבת כבראשונה, ולא נצליח להציף את רגשי הקודש אשר בנו כל העת. עד מאוד מטרידה המחשבה, כיצד מייצרים בקרבנו שגרה של התחדשות מתמדת?
בחיי הנישואין בא הדבר לידי ביטוי עמוק. לא אחת נזכרים בני זוג בערגה בתחושת הראשוניות, עוצמת האהבה הבראשיתית. הם שולחים מבט אל עבר תמונת כלולותיהם התלויה על קיר הבית, ומייחלים לשחזור התעלות החופה… מנסים לחשוב כיצד לחדש את אש האהבה היוקדת ומחממת, ולרוב עושים כן באמצעים טכניים השוברים את השגרה לפרקי זמן מוגבלים ואשר יעילותם מוגבלת.
בספר יחזקאל ישנה הדרכה כיצד עולים לרגל: "ובבוא עם הארץ לפני ה' במועדים, הבא דרך שער צפון להשתחוות, יצא דרך שער נגב. והבא דרך שער נגב יצא דרך שער צפונה. לא ישוב דרך השער אשר בא בו" (יחזקאל מ"ו, ט'). החסיד יעב"ץ בפירושו לפרקי אבות מבאר כי התפיסה של עם הארץ היא תפיסה חושית-חיצונית. הוא אינו מכיר בערכו של בית המקדש, כי אם על פי ממדיו החיצוניים המרשימים. בבואו דרך שער הנגב הוא מתפעל עד מאוד, אך אילו יותר לו לצאת מן השער אשר ממנו בא אזי יקל המקום בעיניו: "כי הקפיד ה' יתברך שלא יראה השער ב' פעמים, פן ישווה בעיניו לשער ביתו, וקירות הבית לקירותיו, וכל זה מפני כי אהבת עם הארץ היתה מצד הדמיון לבד ולזה תגדל מתחילה ותמעט לבסוף".
אם כן, הזמן החולף מאיים על כל האהבות שמקורן חיצוני. אנו מתרגלים למראהו של בית המקדש, ואם נקשרנו אליו מחמת צורתו אזי אהבתנו נתונה בסיכון. כל עוד שמחת הנחת התפילין או הדלקת הנרות תלויה בתחושה כי הפכנו למבוגרים, סופה לחלוף. גם בחיי הנישואין, ככל שהקשר אל בן זוגנו יהיה תלוי במרחבי החוש והריגוש, כך נתרגל מיום ליום לחיים המשותפים שניטל מהם ייחודם. הזמן אינו משנה את צורתו של בן הזוג ואם הוא עושה כן על פי רוב, אין זה לברכה… אהבה רדודה וחיצונית שכזו הולכת ודועכת ככל שהזמן חולף, ולא נותר אלא "לשרוד" ולצפות בגעגוע בצילומי הוידיאו של מעמד הקידושין.
ניתן לחיות אחרת. אפשר להתחדש כל העת, וליצור חיים שאין בהם קמילה ושעמום. הדבר תלוי בבניית יחס פנימי אל מושאי אהבתנו, כפי שממשיך החסיד יעבץ ואומר: "אבל הנשיא שהשגתו שכלית לא יצטרך לזה, אבל כל שיוסיף להתמיד תגדל האהבה בלבו ולכן יצא בדרך אשר בא בו" (פירושו לאבות א', ד'). ואכן אנו מוצאים באשר להנהגת הנשיא במקדש: "ובבוא הנשיא, דרך אולם השער יבוא ובדרכו יצא" (יחזקאל מ"ו, ח').
הנשיא מתרשם מבית המקדש לא משום יופיו ועוצמתו הפיזית. הוא מכיר בערכו האמיתי, הוא מודע לתוכנו ומהותו. מודעות כזו לא זו בלבד שאינה מידלדלת עם הזמן, היא אף מתעצמת והולכת שהרי ככל שמוסיף האדם דעת הוא מוסיף קשר לבית ה', וככל שהאדם מתעלה הרי הוא מתבונן על הדברים מזווית חדשה שלא הייתה בהשגתו עד כה. המבקש להתחדש בעבודת ה' צריך ללמוד כל העת, לימוד שיחשוף לו נדבכים שלא היו ידועים לו בעת המפגש הראשון.
שאלת השאלות היא מה "מתדלק" את הקשר? כאשר הקשר ניזון מן העולם הפנימי, מן הנכונות להיפגש עוד ועוד עם עולמו של בן הזוג, אין אנו מאוימים עוד מן השנים החולפות. אדרבה, הזמן חושף עוד ועוד עומקים. הלב נפתח לגילויים חדשים, לכנות הולכת וגוברת. אין לדמות את האהבה הבוסרית בראשית הדרך לאהבה ההולכת ומבשילה עם כל גילוי נוסף. השנים מיטיבות עם הקשר ואינן הופכות מצע לגעגועים מיואשים לעבר מופלא שהיה ואיננו. הדבר דורש נכונות ללימוד מתמיד על אודות משמעות הנישואין, ובעיקר נכונות להשתנות ולהתפתח כל העת. השינוי המתחולל בנו מאפשר לראות את בן הזוג בעיניים אחרות, דרך תובנות שלא רכשנו קודם לכן. סוד ההתחדשות טמון בלמידה מתמדת. כך בחיי הנישואין, וכך גם בעבודת ה'.
"חדשים לבקרים רבה אמונתך".
זהו תפקידו של אהרן הכהן – להעלות כל הזמן את הנרות, להבין את ערך עבודתו, למצוא בה הבנות וטעמים לחדש את הקשר לאור האלוקי יום יום, פעמים ביום, בוקר וערב. זו העבודה הגדולה באמת.
יהי רצון שנזכה לשמוח בחלקנו ולראות פעם אחר פעם, שאשרינו מה טוב חלקנו ומה נעים גורלנו.
בפרט בימים אלו אחרי שקיבלנו השבוע בהתרגשות עצומה, בלילה מופלא של התמסרות ולימוד את התורה, עכשיו הזמן לחזור וללומדה יום יום תמידים כסדרן. שבת שלום.
