בפרשת השבוע אנו קוראים פרשת סוטה ומיד בסמוך אליה פרשת הנזיר. חז"ל הדגישו את הקשר בין שתי הפרשיות: "למה נסמכה פרשת נזיר לפרשת סוטה, לומר לך שכל הרואה סוטה בקלקולה יזיר עצמו מן היין, שהוא מביא לידי ניאוף" (רש"י). הדגשה זו מלמדת שמציאות של נזיר היא מציאות של תרופה למחלה, מציאות לא נורמלית ולא בריאה, שלא באה אלא לתיקון.
ההדרכה האלוקית קוראת לנו להנות מן העולם, לשמוח והתענג, שכן העונג והשמחה נותנים כוחות ועוצמות, ומרחיבים את דעתו של האדם. כפי שאומר הירושלמי (קידושין ד יב): "עתיד אדם ליתן דין וחשבון על כל מה שראתה עינו ולא אכל", וכפי שאומר החכם באדם, שלמה המלך: "וכל אשר שאלו עיניי לא אצלתי מהם, לא מנעתי את ליבי מכול שמחה", "כל היושב בתענית נקרא חוטא".
בחודש ניסן ברכנו ברכת האילנות: "אמר רב יהודה: האי מאן דנפיק ביומי ניסן וחזי אילני דקא מלבלבי, אומר: 'ברוך שלא חיסר בעולמו כלום, וברא בו בריות טובות ואילנות טובות, להנאות בהן בני אדם". הקב"ה רוצה שנתענג ונהנה, והבריאה נבראה לשם כך.
כשאדם מתענג ונהנה הוא נפתח ודעתו מתרחבת: "שלשה משיבין דעתו של אדם, קול ומראה וריח, שלשה מרחיבין דעתו של אדם, דירה נאה ואשה נאה וכלים נאים". ההתענגות מרחיבה, מחברת ומדבקת. אנו צריכים להיות אנשים מלאי תענוג, ומתוך להתענג ולשמוח בתורה: "והערב נא ה' אלוקינו את דברי תורתך בפינו", "פיקודי ה' ישרים משמחי לב…הנחמדים מזהב ומפז רב ומתוקים מדבש ונופת צופים". הגדיל את מעלת העונג רבנו הרמח"ל, במסילתו הישרה, שכתב: "…שהאדם לא נברא אלא להתענג על ה' ולהנות מזיו שכינתו שזהו התענוג האמיתי והעידון הגדול מכל העידונים שיכולים להמצא".
להתענג על הבריאה האלוקית, להתענג על התורה והמצוות, לשמוח במועדי ה' ובשבתותיו – זוהי הצורה השלימה של האנושות בכלל וישראל בפרט – "וְהַשִּׂיאֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ אֶת בִּרְכַּת מוֹעֲדֶיךָ. לְחַיִּים טוֹבִים וּלְשָׁלוֹם. לְשִׂמְחָה וּלְשָׂשׂוֹן. כַּאֲשֶׁר רָצִיתָ וְאָמַרְתָּ לְבָרְכֵנוּ, קַדְּשֵׁנוּ בְּמִצְותֶיךָ וְתֵן חֶלְקֵנוּ בְּתוֹרָתֶךָ שַׂבְּעֵנוּ מִטּוּבֶךָ וְשַׂמַּח נַפְשֵׁנוּ בִּישׁוּעָתֶךָ. וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת. וְהַנְחִילֵנוּ ה' אֱלֹקינוּ בְּשִׂמְחָה וּבְשָׂשׂוֹן מוֹעֲדֵי קָדְשֶׁךָ וְיִשְׂמְחוּ בְּךָ יִשְׂרָאֵל מְקַדְּשֵׁי שְׁמֶךָ".
מכל החגים, החג שבו אנו מתמלאים עונג ומתיקות הוא חג השבועות. בחג הסוכות אנו מתמלאים חיוניות ושמחה, וחג שבועות אנו מתמלאים במתיקות עליונה ועונג רוחני – התורה יורדת אלינו, מתחברת לחיינו, וממלאת אותנו עונג ומתיקות.
בחג שבועות יש מאמץ אלוקי אדיר להוריד אלינו את התורה – וירד ה' על הר סיני – לאפשר לנו את קליטת התורה, לפתוח אצלנו את היכולת להתענג על התורה. חז"ל במסכת שבת דורשים בכמה אופנים את המילה 'אנכי' הפותחת את עשרת הדיברות: "…ורבי יוחנן…אמר, "אנכי", נוטריקון, אנא נפשי כתבית יהבית". הקב"ה נותן לנו את נפשו, מגלה לנו את צפונות נפשו. אין דבר יותר מחבר ממישהו הפותח את ליבו ונפשו אלינו, גילוי הנפש הזה הוא שנצליח להתחבר, שנצליח להתענג – "ישקני מנשיקות פיהו, כי טובים דודיך מיין" – הקב"ה נותן לנו מתוך פיו, מאהבה אדירה, מחיבור עצום. וכפי שאומרים חז"ל:
"ישקני מנשיקות פיהו, דברי תורה שנתנו בנשיקה…ישקני מנשיקות א"ר יוחנן מלאך אחד יוצא לפני כל דבור ודבור ומחזר על כל אחד ואחד מישראל ואומר לו מקבל אתה עליך את הדבר הזה, כך וכך מצות יש בו, כך וכך קלים וחמורים יש בו, כך וכך גזרות שוות יש בו, כך וכך עונשים יש בו, כך וכך שכר יש בו, ואומר לו הן, וחוזר ואומר לו מקבל אתה עליך אלוקותו של הקב"ה, ואומר לו הן והן, מיד הוא נושקו על פיו…אמר ר' יצחק משל למלך שהיה אוכל אפיצטלין וכיון שבא בנו שמטה מפיו ונתנה לו, כך ה' יתן חכמה לכל, אבל מפיו דעת ותבונה לישראל…"
הדעה השניה בגמרא בשבת על פירוש המילה 'אנכי': "ורבנן אמרי, אמירה נעימה כתיבה יהיבה" – האמירה הנעימה, שיש בה נעימות והתענגות, נכתבה על ידי הקב"ה וניתנה לנו. שוב הדגש הוא על הנעימות, האהבה והחביבות, כפי שאומר הרב קוק זצ"ל (עין אי"ה, שם):
"…בהרגשה של המקבלים והכרת הטעם הטוב שבנועם ד' בצורה של רגש הבא ממקור הנועם העליון…אמירה במילואה בכל נעימותה, והתענוג העליון הכלול בה בכל מילוי הנועם, נעימה. כתיבה , הנועם הכתוב מפורש, יהיבה , הנועם הניתן על ידי ההתפשטות, באופן שגם המקבלים יכולים לעלות לאותה המדריגה, שההתאחדות של האור המתפשט עם האור המקורי מזהירה בה בכל שלמותה ובכל הרגשת נועמה, בכל מלוא נשמתם, אמירה נעימה כתיבה יהיבה"
האגלי טל מדגיש כמה חשובה ההתענגות בתורה:
"ומדי דברי בו, זכור אזכור מה ששמעתי קצת בני אדם טועין מדרך השכל בעניין לימוד תורתנו הקדושה, ואמרו כי הלומד ומחדש חידושים ושמח ומתענג בלימודו, אין זה לימוד התורה כל-כך לשמה כמו אם היה לומד בפשיטות שאין לו מהלימוד שום תענוג והוא רק לשם מצוה, אבל הלומד ומתענג בלימודו הרי מתערב בלימודו גם הנאת עצמו.
ובאמת זה טעות מפורסם. ואדרבא, כי זה היא עיקר מצוות לימוד התורה, להיות שש ושמח ומתענג בלימודו, ואז דברי תורה נבלעין בדמו. ומאחר שנהנה מדברי תורה, הוא נעשה דבוק לתורה
ובזוה"ק, דבין יצר הטוב ובין יצר הרע אינן מתגדלין אלא מתוך שמחה: יצר הטוב מתגדל מתוך שמחה של תורה, יצר הרע…". ואם אמרת שע"י השמחה שיש לו מהלימוד נקרא שלא לשמה, או על-כל-פנים לשמה ושלא לשמה, הרי שמחה זו עוד מגרע כוח המצוה ומכהה אורה, ואיך יגדל מזה יצר הטוב? וכיוון שיצר הטוב מתגדל מזה, בוודאי זהו עיקר המצוה".
אין לך דבר מתוק יותר בטבע מפירות האילן. בעצרת נדונין על פירות האילן, על המתיקות בחיים, על פירותינו המתוקים – ואין מתוק יותר מאור התורה היורד ומתחבר אלינו, בנעימות ועונג.
בעצרת, בחג השבועות, כולם מודים שצריכים לאכול ארוחת טעימות ומענגות –"בעצרת כולי עלמא מודו דבעינן לכם". ונוהגים לאכול מאכלי דבש וחלב, מאכלים שמנים ומתוקים – לקנות את מתיקות התורה – מקריבים חמץ שהוא לחמים תפוחים וטעימים.
בחג מתן התורה הבעל"ט לטובה, בציפייה והתרגשות גדולה, יורד אור אדיר וגדול של נעימות ומתיקות התורה, ואנחנו צריכים לפתוח את הלב, לפתוח את הראש, ולקבל את הנעימות והעונג הזה.
יהי רצון שנתמלא במתיקות של תורה, בהשבת נפש בתורה.
שבת שלום וחג שמח!
