דבר תורה לפרשת אמור: חשיבותם של קורבן התודה וההודאה בחיינו
בפרשת השבוע אנו נפגשים בקורבן התודה
"וכי תזבחו זבח תודה לה' לרצונכם תזבחו, ביום ההוא יאכל לא תותירו ממנו עד בוקר אני ה'"
וחז"ל כתבו דברים מופלאים על חשיבותו העליונה של קורבן התודה:
"רבי פנחס ורבי לוי ורבי יוחנן אמר בשם רבי מנחם דגליל לעתיד לבוא כל הקרבנות כולן בטלין וקרבן תודה אינו בטל לעולם…הה"ד: 'עוד ישמע בהרי יהודה ובחוצות ירושלים, קול ששון וקול שמחה קול חתן וקול כלה קול אומרים הודו את ה' צבאות כי טוב ה' כי לעולם חסדו מביאים תודה בית ה'"…וכן דוד אמר: 'עלי אלוקיי נדריך אשלם תודות לך'…."
כשדוד המלך העלה את ארון ה' בירושלים הוא: "ואמרו הושיענו אלוקי ישענו וקבצנו והצילנו מן הגויים להודות לשם קודשך להשתבח בתהילתך". מדבריו של דוד המלך עולה שמגמת הגאולה, מטרת קיבוץ הגלויות לה זכינו בדורנו, היא 'להודות לשם קודשך, להשתבח בתהילתך'. ההודאה והשבח הם חלק מהותי ומשמעותי בגאולה.
וננסה היום – ביום העצמאות, יום קוממיות עמנו – להבין מה החשיבות העליונה של ההודאה וההלל.
חז"ל במסכת סנהדרין (צד.) אומרים דברים שלכאורה מעט תמוהים:
"ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מדת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם".
והתמיהה צפה ועולה מאליה: עם ישראל לדורי דורות יפסידו רק בגלל שלא נאמרה שירה?!
ונראה לי להסביר שאי אמירת השירה, החיסרון בהלל, בשבח ובהודאה, אומרים למעשה שאין הכרה בכך שהמציאות שאנו נפגשים עימה היא מציאות אדירה שיכולה להביא לגאולה. אין מדובר רק בחזקיהו המלך, אלא נראה שכל הנהגת ישראל וכל העם לא הכירו בגודל השעה, לא ראו כמה הטוב האלוקי שהתגלה באותו הדור יכול להוביל לגאולה שלימה. ואם לא מכירים בכך, אזי אי אפשר להביא את הגאולה.
מנהגנו בהר ברכה הוא שהרב אליעזר מלמד, רב היישוב, אומר הרב בדרשת יום העצמאות 'מי- שבירך' לכל התינוקות שנולדו השנה ביישוב ולכל המשפחות שהצטרפו ליישוב. השנה ראיתי מישהו שמעקם את פרצופו בעת הקראת השמות, כנראה בשל האריכות המבורכת בעניין, וחשבתי בליבי האם הוא יודע שכל תינוק כזה הוא עולם מלא ושלם, שממנו יצאו ילדים וילדות נכדים ונכדות, שיקדשו שם שמים ויעשו כל כך הרבה טוב בעולם?!
כשתינוק נולד לא רואים את כל הטוב שעתיד לצאת ממנו, לדורי דורות, אלא רואים משהו שאמנם מתוק, אבל חסר אונים, שרק דורש תשומת לב וטיפול, בוכה ואוכל. אבל מי שיודע לראות רואה טוב אדיר שמופיע ומתמלא הודאה, הלל ושירה מופלאה. זהו כוחה של ההודאה, לראות את הטוב, אבל יותר מכך לראות את הפוטנציאל, לראות כמה הטוב הזה יכול לצמוח, לגדול ולהתפתח.
חז"ל אומרים שמידה טובה גדולה פי 500 ממידת פורענות. וחשבתי להסביר בעניין זה ש
הנטייה האנושית היא שכאשר אנחנו רואים משהו שלילי, אנחנו מיד חושבים על תרחישי אימה של: לאן זה יוביל? אם הוא מתנהג כך בגיל עשר מי יודע לאן זה יוביל… לעומת זאת, כשאנחנו רואים מידה טובה, אין לנו את המחשבה הזאת. ועל כך אומרים חז"ל שמידה טובה גדולה פי 500 ממידת פורענות. חז"ל רוצים להפוך את המבט והמחשבה, ולומר לנו שהתוצאות העתידיות שיצמחו מהטוב הם פי 500 ממה שיצמח מהרע.
ואולי כך ניתן לבאר את דברי חז"ל שכל הקורבנות בטלים לעתיד לבוא ואך קורבן תודה יישאר. לעתיד לבוא, כשנראה כמה טוב צמח מכל גילוי של טוב, לא נוכל שלא לומר תודה עצומה על כל טוב שנראה, כי נדע איזה טוב אדיר וגדול עתיד לצמוח ממנו.
אם נזכה להתבונן כך על המציאות, לראות כל טוב שנעשה ולדעת איזה טוב גדול הוא יביא. אם נזכה להסתכל כך ברמה הפרטית, להביט כך על ילדינו, על חברנו על כל סביבתנו, וברמה הכללית, להביט כך על כל התקדמות במדינתנו, בעמנו ובעולם כולו – חיינו יהיה מלאי הודאה ושירה.
יהי רצון שנזכה להודות ולהלל לקב"ה על כל טובו וחסדו, בכל יום ויום!
