מכל הטומאות השונות המופיעות בתורה, אין טומאה חמורה כטומאת הצרעת. התורה מאריכה בטומאת הצרעת אריכות דברים ארוכה מאוד, מעל לכל פרופורציה ביחס לטומאות אחרות. גם ההלכה המחייבת להוציא את המצורע מחוץ למחנה, לא קיימת בשאר טומאות. גם חז"ל התייחסו למצורע התייחסות חמורה שאין כמוה – "מצורע חשוב כמת". על אף טמא לא אמרו משפט כל כך חריף.
מצורע מוצא מחוץ לעיר מוקפת חומה, החומה היא הביטחון של העיר, ההגנה של העיר.
"אני חומה", דורשים חז"ל על הפסוק בשיר השירים, אלו תלמידי חכמים, שומרי העיר, האנשים שדואגים לחבר ולגבש, אנשים שמשקיעים זמן וכוחות נפש באחדות, במכנים המשותפים העמוקים, ביכולת למצוא שורשים מגשרים על פני ההבדלים והשוני שבין איש לבין רעהו, זאת היא חומת העיר, זה מה שמגבש את העיר, זה מה שנותן לה חוסן וכוח.
המצורע, מי שלא יודע להתנשא אל העוטף אותנו, אל המכליל אותנו. מי שעסוק בניגוחים, בפירודים, בלחדד את ההבדלים, להתריס ולנגח, הוא מפר את הביטחון, הוא פוגע בחומה, מחוץ למחנה מושבו. הוא מפריע לביטחון המחנה, לקדושת המחנה.
מצורע, לפי חז"ל – מוציא שם רע, גורם לנזקים בשעת הקרב. הגמרא בערכין אומרת שהצלחת בחורי ישראל במלחמה תלויה בטהרת הדיבור שבכל תקופה ותקופה, עד כדי כך שבדורו של אחאב למרות שהיו עובדי עבודה זרה, בגלל שלא הייתה אז רכילות ולשון הרע היו מנצחים בקרב.
החוסן הלאומי יותר חשוב מאשר כלי נשק זה או אחר, והחוסן הפנימי הזה נבנה על ידי מאמץ תדירי, להתנשא למעלה מחילוקים והבדלים, לא לחשוף דווקא את המפריד והמגונה, להתאמץ באהבה גדולה.
דווקא שמערכת בחירות כל כך מפרידה, צריך להתחזק באהבת חינם, באחדות וחיבור.
אותו הכוח שמפריד הוא גם הכוח המחבר, כוח הדיבור.
עוד כשבועיים כולנו נשב ליד שולחן ליל הסדר. במרכזו של הערב תעמוד המצווה הגדולה 'והגדת לבנך', חובת השיחה והדיבור, כל החג נקרא: פה-סח.
הדיבור הוא הדבר שמחבר ומקשר, בין אנשים, בין הורים וילדים, בין הדורות, כשמשוחחים זה עם זה הולכים ונקשרים, הולכים ומכירים זה את זה. הדיבור מחבר גם בינינו לבין הקב"ה, ביננו לבין האידאלים והערכים האלוקיים, משוחחים את התורה, 'מה אהבתי תורתך כל היום היא שיחתי', מדברים בדברי תורה – 'ודיברת בם' – משוחחים עם הקב"ה: 'לפני ה' ישפוך שיחו', כדי להתקשר ולהתחבר הדרך להרבות בדיבור – וכל המרבה לספר ביציאת מצרים הרי זה משובח, לדבר בדברי תורה, לדבר בדברי קדושה, כך יוצרים את הקשר ביננו לבין הקודש. עיקר הקשר נוצר על ידי השיחה, הפה מחבר בין אנשים, בין עולם רוחני לעולם גשמי, הפה מחבר בין המחשבות הנסתרות הנעלמות שנמצאות בתוכנו לבין העולם הנגלה. לכן החמירה התורה כל כך בעונשו של מי שמדבר לשון הרע. מי שמשתמש בכוח הדיבור בצורה הפוכה ובמקום לחבר ולקשר הוא משתמש בו על מנת להפריד לבבות, להפריד את הקשרים שנוצרו בחברה – מי שמדבר לשון הרע מוצא מחוץ למחנה. אין מקום לדיבור כזה. הוא משתמש בכוח הדיבור ובמקום להיות כוח בונה ומחבר הוא כוח הרסני שרק מקלקל והורס את החיבורים והקשרים. אם מדברים לשון הרע, אם עסוקים ברע מטמאים את הפה, ואם מטמאים את הפה קשה אחר כך להשתמש בו לחיבורים בין אנשים, בין נפשות, ביננו לבין הקודש.
טהרת הדיבור – ככל שנתאמץ בה בימים אלו תועיל לנו ותרומם אותנו לדיבורים עליונים בליל הסדר לתשבחות והלל לשירה וזמרה, 'והגדת לבנך ביום ההוא'.
אחד הדברים שמביאים את האדם לדבר על אחרים, הוא שהוא איננו רואה את החסרונות שלו, הוא מרגיש שכולו לבן, המצורע הוא אותו אחד שמסתכל על העור שלו ורואה לפתע כתמים לבנים, בוהקים וזוהרים מרוב לובן. הוא רואה את שערו בגוון זהב, כשאדם מסתכל על עצמו וחושב שאין לו חסרונות, שאין לו מה לשפר, אין לו מה לתקן, שהוא כולו צח כשלג, שהוא כל כך עליון שנזר זהב על ראשו, מצבו עגום מאד. כשאדם חושב כך הוא מרשה לעצמו להטיל דופי באחרים, הוא מרשה לעצמו לעסוק בחסרונות של האחרים. מצורע – מוציא שם רע.
התרופה הטובה ביותר לצרעת היא הכרת החסרונות, לא להתפעל כל כך מאותם דברים טובים שיש בנו, הם אכן טובים, אבל יש לנו עוד הרבה מה לתקן, יש הרבה חמץ שצריך להוציא מהבית, צריך לנקות היטב.
העיסוק בניקוי החמץ, העיסוק בלהוציא החוצה, בלגלות חסרונות ולא להיבהל, לגלות דבר שדורש תיקון וביעור ולא להתמוטט אלא להמשיך הלאה, הניקיון הפנימי הזה הוא הערובה הטובה ביותר למנוע מאתנו הידרדרות למצב של מוציא שם רע. אפשר להיות כל החיים בעמדת ביקורת על אחרים, בהאשמות והטחות, בצביעת החסרונות של הזולת, של האנושות כולה, אבל האדם שבאמת עסוק בתיקון חסרונותיו, לא מרשה לעצמו לחשוב ולבקר כל כך הרבה, הוא הרבה יותר עסוק בעבודה ועמל.
הרשע אומר "מה העבודה הזאת לכם" – לכם ולא לו, כאילו הוא לא זקוק לעבודה, הוא לבן וצח, כתר על ראשו. אבל החכם שואל "מה העדות והחוקים והמשפטים"- יש הרבה מה לעשות, יש הרבה מה לתקן, ברוך ה'.
ככל שאנשים עסוקים יותר בתיקון, נפשם פחות נוטה אל השלילה והביקורת, נפשם פחות נמשכת לשמוע את מה שלא טוב, את מה שלא מוצלח, ומאנשי ביקורת הם הופכים לאנשי תיקון, עילוי ושיפור.
* דברי תורה אלו הם מתורתו הנפלאה של הרב אליעזר קשתיאל שליט"א
