בפרשת השבוע חוזר פעמים רבות השורש ג.א.ל: בחזרת הקרקעות ביובל – "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תתנו לארץ", בגאולת קרקע שנמכרה – "כי ימוך אחיך ומכר מאחוזתו ובא גואלו הקרב אליו וגאל את ממכר אחיו", בגאולת בתים שנמכרו – "ואיש כי ימכור בית מושב עיר חומה והייתה גאולתו עד תם שנת ממכרו ימים תהיה גאולתו" , בגאולת אדם שנמכר לעבד –"וכי תשיג יד גר ותושב עמך ומך אחיך עמו ונמכר לגר תושב עמך או לעקר משפחת גר. אחרי נמכר גאולה תהיה לו אחד מאחיו יגאלנו".
וננסה היום לראות מהי גאולה, אליה אנו כל כך מצפים ומייחלים.
הפעם הראשונה בה מופיע הביטוי גאולה בפרשה הוא בפסוק: "ובכל ארץ אחוזתכם גאולה תיתנו לארץ". פסוק זה נאמר על חזרת הקרקעות לבעליהם, וממילא הפירוש של גאולה הוא חזרה למקור, חזרה לטבע הבריא והראשוני. בגאולת קרקעות הקרקע חוזרת לבעליה המקוריים, ואדם שנגאל שב למקומו המקורי.
העולם נברא כך שיהיה מסודר. לכל דבר יש מקום המתאים לו, ובו הוא ממלא את תפקידו בשלמות. אולם, עם הזמן חלים קלקולים שונים ונפילות שונות, והאדם ושאר הדברים בעולם יוצאים ממקומם הטבעי. מקרים עראיים בעולם גורמים לכך שהאדם לא נמצא במקומו, ונאלץ לעבוד "עבודה זרה לו". הגאולה מחזירה את הדברים למקומם, ומתחילה, כביכול, מחדש. ושוב נמצא כל דבר במקומו ויכול למלא את תפקידו שלשמו נברא.
הכתוב אומר "גאולה תתנו לארץ". שיבת הקרקע לבעלים אינה גואלת רק את האדם אלא גם את הארץ עצמה. לא רק הבעלים יוצא אל הפועל בצורה הטובה ביותר כשהוא על אדמתו, אלא גם האדמה כך. האדם יוצא אל הפועל דרך האדמה, ומוציא אל הפועל את כוחה של האדמה, ולשניהם באה הגאולה. גאולת האדם וגאולת הארץ באות במקביל.
על פי ההבנה הזאת ניתן להבין היטב את סיום הפרשה, שנראה במבט ראשון כלא שייך למהלך הכללי של הפרשה שעוסקת בשמיטה וביובל:
"כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים אני ה' אלוקיכם, לא תעשו לכם אלילם, ופסל ומצבה לא תקימו לכם, ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה כי אני ה' אלוקיכם. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".
מה ענין העבודה הזרה ושמירת השבת לענייני פרשת בהר העוסקים בגאולת קרקעות ועבדים?
ניתן לבאר (ע"פ דברי חז"ל) שעבודה זרה היא עבודה שזרה לאדם – לקחת כוחות בעולם, שנועדו לשמש לתיקון העולם ולגילוי כבוד ה', ולהשתמש בהם לדברים שלילים, לשנות את מקומם הטבעי והראוי למקום שלילי, להפוך טפל לעיקר.
הדרך לשמור על הדברים במקומם הנכון הם השבת והמקדש.
שבת היא ההזדמנות השבועית, לעצור את המירוץ, לחזור ליסודות, ללימוד התורה, ומתוך קדושת השבת לכוון את הדברים כראוי, כפי שכותב ריה"ל בספר הכוזרי:
"עַד שֶׁלֹּא יַעֲבֹר שָׁבוּעַ עַל זֶה הַסֵּדֶר עַד שֶׁיְּתַקֵּן הַנֶּפֶשׁ וְהַגּוּף, וּכְבָר נִקְבְּצוּ מוֹתָרִים מַקְדִּירִים עִם אֹרֶךְ הַשָּׁבוּעַ לֹא יִתָּכֵן לְטַהֲרָם וּלְנַקּוֹתָם אֶלָּא בְהַתְמָדַת עֲבוֹדַת יוֹם עִם מְנוּחַת הַגּוּף, וְאָז יִרְצֶה הַגּוּף בַּשַּׁבָּת אֶת אֲשֶׁר חָסַר לוֹ מִשֵּׁשֶׁת הַיָּמִים, וְיִהְיֶה נָכוֹן לֶעָתִיד. וְכֵן הַנֶּפֶשׁ תִּזְכֹּר מַה שֶּׁחָסְרָה עִם טִרְדַּת הַגּוּף, וּכְאִלּוּ הִיא בַּיּוֹם הַהוּא מִתְרַפְּאָה מֵחֳלִי שֶׁקָּדַם וּמִתְעַתֶּדֶת לְמַה שֶׁיִּדְחֶה מִמֶּנָּה הֶחֳלִי בֶעָתִיד".
וכעין מה שכותב הרמח"ל בדרך ה' על תפקידה של השבת:
"ואולם הנה העסק בעולם, כבר ביארנו למעלה, שהוא ממה שמקשר האדם בחומריות, ומשפיל ענינו ומורידו מן המעלה והיקר שהיה ראוי לו, ומזה צריך שיתנתק בשבת, כיון שמתעלה ענינו ממה שהוא בחול, ויהיה מחזיק עצמו בערך הראוי למעלה הזאת."
ענייני העולם מושכים ומוציאים את האדם ממעלתו הרוחנית, והשבת מחזירה את האדם למעלתו המקורית. שבת היא גאולה שבה יכול האדם לחזור למצבו המקורי קודם שירד להתעסק בענייני העולם.
גם המקדש קשור למקור המציאות – "אבן השתייה שממנה הושתת העולם". המקדש הוא מקור המציאות, עוד קודם שירד העולם ממעלתו. המפגש של האדם עם המציאות גורם לקלקולים ונפילות. ובמקדש חוזר האדם למקורו ומיטהר מהפגמים שדבקו בו, וזו כפרת העוונות שבמקדש. כשם שהיובל גואל את הקרקע ומשיבה למקורה, כך המקדש גואל את האדם ומשיבו למקורו ולטהרתו.
השבת והמקדש מהווים חזרה של האדם אל המקור, מבחינת הזמן ומבחינת המקום, ועל כן בהם מסיימת התורה את פרשת הגאולה – פרשת השיבה אל המקור.
בימים אלה, שבין גאולה לגאולה, שבין יום העצמאות ליום ירושלים, אנו מייחלים ביתר שאת לגאולה השלימה, שהיא חזרה של ישראל למקוריותו, לשורשו, לתפקידו.
אנו מתפללים לחזרת ישראל לארצם בשלמות, לחזרת ארץ ישראל לבעליה, ואף לשיבת התורה למקומה המקורי, לארץ ישראל, לבניין המקדש, להשיבה שופטינו כבראשונה.
הגאולה השלמה היא חזרה למקוריותנו, למה שאנו באמת, שנזכה לכך במהרה.
