כל הנהרג במלחמה על הגנת העם והארץ נקרא קדוש • בזכותם החיים בעולם הזה נמשכים ומתעצמים • גם חייל שנהרג מירי דו־צדדי נחשב קדוש באותה מידה • הגיוס לצבא הוא מהמצוות החשובות והיסודיות ביותר שבתורה • הקדושים מבטאים את אהבת ה' במדרגה הגבוהה ביותר ונמצאים בעולם שכולו טוב • החיילים שהקריבו עצמם על בניין ציון וירושלים הם כבר הנחמה עצמה
כאשר חיילינו הקדושים מחרפים נפשם על הגנת העם והארץ, ויש מהם שנהרגים, ראוי לנו לחזור ללמוד ולהדגיש את גודל מעלת קדושתם של הנהרגים על קידוש השם, ומתוך כך להבין את מעלתם הגדולה של כל החיילים שמסכנים את נפשם על הגנת העם והארץ.
במעלת קדושת החיילים שמסרו נפשם
הנהרגים על הגנת העם והארץ זוכים בעולם האמת למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. זאת משום שבמותם על קידוש השם התעלו מן המסגרת הפרטית שבה שרוי כל אדם אל המדרגה הכללית של קדושת ישראל, התקשרו אל ה' והתקדשו בקדושתו. לכן אף שמתו בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד שאין "בריה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י, ב). בזכותם החיים בעולם הזה נמשכים ומתעצמים, שכן מתוך חייהם בעולם הזה זכו להתקדש בקדושה עליונה, וגילו בכך את נקודת הקודש העליונה שבעולם הזה.
גם חייל שנהרג מירי דו־צדדי או מתאונה במסגרת המלחמה נחשב קדוש באותה מידה, כי כך היא דרכו של צבא וכך היא דרכה של מלחמה, ואין צבא שיכול להתנהל בלי אירועים כאלה, ובלא צבא אין אפשרות לקיים את עם ישראל. לכן כל הנהרג במלחמה על הגנת העם והארץ נקרא קדוש.
שני סוגי מסירות הנפש שמקיימים את ישראל לנצח
בזכות מסירות נפשם עם ישראל מתקיים בעולם. היסוד לקיום המצוות במסירות הנפש נעוץ בעקדת יצחק, שבה התגלתה סגולת ישראל, שעל ידי הנכונות למסור את הנפש עם ישראל קשור לנצח.
שני סוגי מסירות נפש ישנם בתורה. הסוג הראשון הוא בנכונות להתגייס לצבא למען העם והארץ כשעם ישראל נלחם על עצמאותו בארצו. הסוג השני של מסירות הנפש הוא במצב של בדיעבד, של גזרות וגלות, כאשר רשעים כופים יהודים לעבור על אחת משלוש העבירות החמורות או לעזוב את דתם. כלומר, כאשר אין זוכים לקיים את מסירות הנפש בגיוס לצבא ישראל, נאלצים ישראל למסור את נפשם על נאמנותם לאמונת ישראל.
ערכה הגדול של המצווה להתגייס לצבא
יש לומדי תורה שלא שמים ליבם למצווה העצומה שהחיילים מקיימים, וטועים לחשוב שתורה לחוד והלאומיות הישראלית לחוד, וכביכול החרדים מקיימים את ערכי התורה והמצוות, ואילו החיילים מקיימים ערכים לאומיים שאינם בתורה. אולם האמת שהגיוס לצבא הוא מהמצוות החשובות והיסודיות ביותר שבתורה, שהוא כולל שתי מצוות שעליהן הכול נשען: הצלת העם ויישוב הארץ. אלא כך היא החלוקה: יש שמקיימים יותר את המצוות הפרטיות ויש שמקיימים יותר את המצוות הכלליות, ויש שזוכים לקיים את כל מצוות התורה.
ניתן לעמוד על גודל המצווה לשרת בצבא משמו הנוסף של חומש במדבר, שנקרא גם חומש הפקודים. ספר במדבר הוא סיפור הליכתו של עם ישראל במדבר כדי להתכונן לכיבוש הארץ ויישובה. מי שלא מבין את חשיבות המצווה לשרת בצבא טועה לחשוב שהספירה בחומש הפקודים היא של כל עם ישראל. אולם אם יחזור ללמוד, יראה שהמצווה הייתה לספור יוצאי צבא מבני עשרים ומעלה. כלומר להכין את כל ישראל, איש על מחנהו ואיש על דגלו, לקראת כיבוש הארץ. על פי זה אפשר להבין את חומרת חטא המרגלים המובא בספר במדבר, שבעטיו נידונו כולם למות במדבר ועם ישראל התעכב ארבעים שנה. כי בחטא המרגלים פגעו במצווה החשובה ביותר שבני אותו הדור היו צריכים לקיים. וכך מאז ועד השואה, כאשר לא זוכים לקיים את מצוות יישוב הארץ הכוללת הקמת צבא להגנת העם והארץ, מתים הרבה יותר יהודים.
במסירות הנפש מתקיימים בנו ערכי הנצח
הקדושים בארץ ובגלות, שחירפו ומחרפים את נפשם על קדושת השם וקיום עמו, הם שמקיימים את ישראל ואמונתו בעולם, ומבטאים בכך את גדול המסירות והקדושה שבישראל, שבאה לידי ביטוי בעקדת יצחק. לפיכך, בעת תקיעת השופר של ראש השנה, יחד עם זיכרון עקדת יצחק, עולים ונזכרים כל הקדושים שמסרו נפשם על קדושת השם.
בזכות מוסרי הנפש החיים האמיתיים מתקיימים
מדרך הטבע החברות האנושיות נוטות לשקוע בשגרת ההווה ולשכוח את החזון הגדול של גאולת העולם. מצב זה מוביל למשברים ואסונות, מפני שהנשמה משתוקקת תמיד ליותר, וכשאינה מוצאת אפיק חיובי לכיסופיה התשוקה פורצת בדרכים רעות שמובילות את החברה לרשע ואבדון, ונוצר מצב שהצדיקים שממשיכים לדבוק בערכי האמת והטוב נאלצים לעמוד בפני ניסיונות קשים ונוראים. וכאשר הם עומדים בניסיון ומוסרים את נפשם על קידוש השם, הם מקשרים את חיי ההווה אל ערכי הנצח ומזכירים לישראל את החזון הגדול, ובזכות כך העולם מתקיים ומתקדם לגאולתו.
הקדושים מבטאים את אהבת ה' עד כלות
הקדושים מבטאים את אהבת ה' במדרגה הגבוהה ביותר, וכפי שאמרו חכמים: "'כי עזה כמוות אהבה' – אהבה שאהבו דורו של שמד להקב"ה, שנאמר: 'כי עליך הורגנו כל היום נחשבנו כצאן טבחה' (תהילים מד, כג)" (שיר השירים רבה ח, ד).
ויש שלא למדו לקרוא בשם ה', אבל הם קשורים לערכים האלוקיים הבאים לידי ביטוי באמת ובטוב ובלאומיות הישראלית. ייתכן ששמעו על האמונה של הדתיים דברים לא טובים, אבל באמת הערכים הישראליים שהם אוהבים ומוכנים למסור עליהם את הנפש הם ערכים אלוקיים, ובאמת גם הם מוסרים את הנפש על אהבת ה'.
כדרך מה שנאמר: "אחרי ה' אלוקיכם תלכו ואותו תיראו ואת מצוותיו תשמורו ובקולו תשמעו ואותו תעבודו ובו תדבקון" (דברים יג, ה). שאלו חכמים: "וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלוא כבר נאמר: כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מידותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים… אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים… אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים… אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים… אף אתה קבור מתים" (סוטה יד, א), כך הדבק בעמו של ה' הולך בדרכו של ה' שאוהב את עמו ומשגיח עליו תמיד.
הקב"ה מנחם את הנהרגים על קידוש שמו
אמרו חכמים שאף שגדול צערם של הנהרגים על קידוש שמו, אמר הקב"ה שלא הפסידו כלום, ודמם חשוב לפניו יותר מכל הקורבנות (מדרש שוחר טוב תהילים טז, ד). כי הם היסוד לקיומו של העולם, שהם מבטאים את הקשר המוחלט של הברואים אל מקור חייהם.
אמרו חכמים שכל כך גדול קידוש השם הנעשה בזכותם, עד שכביכול בעת שהם נהרגים כבר נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה' לעשות ברשעים שהרגום, וכבר עכשיו הם כעומדים לקום בתחיית המתים (ספרא אחרי מות ח, יג). עוד אמרו שבעולמות העליונים יש ממונה על כל היהודים שנהרגו על ידי הגויים, והוא רושם את שמם על לבושו של הקב"ה, והם יישארו רשומים שם עד אשר ינקום ה' את דמם, ועד שהמשיח יתגלה ויבוא לנחמם, ועמו ירדו אורות ועידונים לשמחם, ומלאכים ילבישום במלבושי כבוד (זוהר ח"א לט, א; מא, א).
נחמה למשפחות הקדושים
החיילים שנהרגו נמצאים בעולם שכולו טוב, הם כבר זכו להתעלות במעלה העליונה של קדושת כלל ישראל, וזוכים ליהנות מזיו השכינה יחד עם כל הצדיקים הגיבורים. גם בעולם הזה כולם זוכים להכיר את עוז גבורתם ופלא אישיותם. אולם הכאב הגדול הוא של בני משפחות הקדושים, שהם אבלים וחלל עצום בלבבם. מי יכול להשיב להם את האבדה הנוראה. ולכן כל כך חשובה המצווה לנחמם.
נחמת ציון וירושלים
את כל האבלים אנחנו מנחמים בתפילה שהקב"ה ינחמם עם שאר אבלי ציון וירושלים. כלומר, הנחמה נובעת מההכרה שכל החיים הם למען בניין ציון וירושלים, ולכן כל אבלות, אפילו על יהודי שחי בגולה ושמר על זהותו, היא שלב בתהליך הגאולה לקראת בניין ציון וירושלים. ואם כן, החיילים שהקריבו עצמם על בניין ציון וירושלים כפשוטו הם כבר הנחמה עצמה. שכן עד שיבולע המוות לנצח כל האנשים לבסוף ימותו, ועליהם צריכים להתנחם, שגם חייהם היו שלב בדרך לבניין ציון וירושלים, ואילו הנהרגים על קיום ציון וירושלים, במותם על קידוש השם כבר יש נחמה גדולה.
הנחמה אינה מבטלת את הצער הנורא, אבל נותנת לו משמעות והכוונה להמשך החיים, שמעתה ידעו האבלים שכל מה שנבנה כאן במדינת ישראל נבנה מכוחו של יקירם הקדוש. הילדים שייוולדו, היישובים שימשיכו לשגשג, העלייה שתימשך, לימוד התורה שיתגדל, מעשי החסד והצדק שיתעצמו, כל פרח שיפרח וכל שמחה שתעלה מכל בית – הכול בזכותם. החברה היהודית המוסרית שאנחנו רוצים לבנות כאן כחזון הנביאים – שלהם. מתוך זיכרון כזה נוכל ברוב מרץ להמשיך בדרכם, דרך של מסירות נפש למען כלל ישראל.
ואם מתוך זיכרון של אחד הקדושים נתעורר להוסיף מעשים טובים, להוסיף לימוד תורה, להוסיף בהתנדבות למען ההתיישבות והעלייה, ואולי אף להתחתן ולהוליד עוד ילדים – ראוי לשתף בכך את המשפחות השכולות, כדי שידעו עד כמה יקירם השפיע לטובה על מכריו, ולהעצים בכך את נחמתן.
