קדושת המלחמה וקדושת הנרצחים

המלחמה כיום, בשונה מהמצב בגלות, צריכה להיות כגבורת מלחמות בית דוד, בענווה מול ה' אך בחתירה לניצחון מוחלט • מה ניתן ללמוד מהעיתוי של האסון דווקא בשבת של שמחת תורה • התנהלותה חסרת האחריות של התקשורת גם בימים אלה • קדושתם של ההרוגים והנחמה שתהיה להם לעתיד לבוא

האתגר הגדול

אתגר גדול עומד בפנינו בימים אלו, להתעצם בגבורה למלחמת הגנה ותנופה למען העם והארץ. בימי מלחמה מצווה על כל העם להיות שותף במלחמה. החיילים צריכים לצאת בגבורה לחזית כדי להכות באויב עד חורמה. וגם הנשארים בבית צריכים להתאזר בגבורה, כי על גבורתם השקטה בבית נשענים החיילים שבחזית, ועל גבורתם נשענת גם המנהיגות המדינית והצבאית.

סגנון התפילות בגלות וכיום

בימי הגלות הארוכים והקשים, הגבורה שנדרשה מאיתנו הייתה לשרוד למרות הכול, וסגנון התפילות ביטא תחנונים של דלות שלא תאבד שארית ישראל. ואולם כיום בחסדי ה' זכינו לחזור לארצנו, והתפילות צריכות להיות כתפילותיו של דוד המלך בעת שיצא למלחמה, שהרבה בתפילות וביקש בענווה מה' שיעזור לו ולחייליו להיות גיבורים ומלומדי מלחמה, כדי שיוכלו בעוצם ידם לרדוף את האויבים ולא לשוב עד כלותם.

תפילות דוד

דוגמה לתפילתו בתהילים קמ"ד: "לדוד ברוך ה' צורי, המלמד ידיי לקרב אצבעותיי למלחמה. חסדי ומצודתי משגבי ומפלטי לי מגיני ובו חסיתי הרודד עמי תחתיי". ואולם אין מדובר בגאווה של גיבור זחוח, אלא בגיבור שיודע כי הוא אדם שסופו למות. "ה' מה אדם ותדעהו בן אנוש ותחשבהו. אדם להבל דמה ימיו כצל עובר".

וכדוגמת תפילתו בתהילים י"ח. בתחילה פונה דוד בענווה לה', שהכול ממנו, ומתוך כך מודה לה' שעל ידו הוא וחייליו מנצחים את גדודי האויב. "כי בך ארוץ גדוד, ובאלוקיי אדלג שור", אדלג על חומות כדי להכניע את האויב. "מלמד ידיי למלחמה וניחתה קשת נחושה זרועותיי. ותיתן לי מגן ישעך וימינך תסעדני וענוותך תרבני. תרחיב צעדי תחתיי ולא מעדו קרסוליי. ארדוף אויביי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם. אמחצם ולא יוכלו קום ייפלו תחת רגליי. ותאזרני חיל למלחמה תכריע קמיי תחתיי. ואויביי נתתה לי עורף ומשנאיי אצמיתם. ישוועו ואין מושיע (יצעקו) על ה' ולא ענם (כי הם רשעים שקמו על ישראל). ואשחקם כעפר על פני רוח כטיט חוצות אריקם". ויהיה הניצחון גדול ונודע בכל העולם, עד שבזכותו "תשימני לראש גויים, עם לא ידעתי יעבדוני. לשמע אוזן יישמעו לי (ייענו לדרישותיי), בני נכר יכחשו (יחניפו) לי. בני נכר (האויבים) ייבולו ויחרגו ממסגרותיהם", יברחו מהמקומות שבהם חשבו להתגונן מפני צבא ישראל. ובזכות כך נודה לה': "חי ה' וברוך צורי וירום אלוקי ישעי. הא-ל הנותן נקמות לי וידבר עמים תחתיי. מפלטי מאויביי אף מן קמיי תרוממני מאיש חמס תצילני. על כן אודך בגויים ה' ולשמך אזמרה". ובזכות זה מלכות ישראל תתגדל: "מגדיל ישועות מלכו ועושה חסד למשיחו לדוד ולזרעו עד עולם".

ניצחון מוחלט

במשך דורות היו הפלישתים האויב המר והקשה של ישראל, אולם אחר מלחמותיו של דוד בהם, לא שומעים עליהם יותר. דוד מלך ישראל חי וקיים ניצח אותם ניצחון מוחלט, ותשקוט הארץ מהם ארבע מאות שנה. יהי רצון שנזכה שחיילינו יילחמו בגבורה, בתושייה ובמקצועיות, ובעזרת ה' בגיבורים יכו באויב מכה אנושה, שתהדהד בכל העולם. שידעו כל יושבי תבל כי הנה דברי ה' שבתנ"ך מתגשמים, ועם ישראל חוזר לארצו, וכל התומכים בו מתברכים, והקמים עליו מקוללים.

התעוררות לתשובה מתוך המלחמה

מלחמה זו התחילה ביום שמחת תורה שחל בשבת, וראוי לנו להתעורר מתוך כך לשני עניינים יסודיים שכרוכים זה בזה: א. להתחזק בקביעות לימוד תורה בשבתות ובחגים. ב. להבין את הברכה הטמונה בלימוד התורה ולשמוח בה.

וביתר פירוט. אמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). והכוונה שיש לחלק את זמן השבת והחגים, חציו לתלמוד תורה וחציו לעונג שבת של סעודות ומשפחה (פסחים סח, ב). אין לתאר את גודל חשיבותו של לימוד התורה בשבתות ובחגים, שעל ידו נמשכת הארה, הדרכה וברכה לכל המעשים שישראל עושים בימי המעשה. וכאשר מבינים זאת שמחים בלימוד שמחה יתרה.

כפי שאמרו חכמים: "כך אמר להם הקב"ה לישראל: בניי, לא כך כתבתי לכם בתורתי: לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה (יהושע א, ח), אף על פי שאתם עושים מלאכה כל שישה ימים, יום השבת יעשה כולו תורה. מכאן אמרו, לעולם ישכים אדם וישנה בשבת, וילך לבית הכנסת ולבית המדרש, יקרא בתורה וישנה בנביאים, ואחר כך ילך לביתו ויאכל וישתה, לקיים מה שנאמר (קהלת ט, ז): לך אכול בשמחה לחמך ושתה בלב טוב יינך" (תנא דבי אליהו רבה א).

באין לימוד מתעורר קטרוג גדול על יישוב הארץ

אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים רצ).

הקטרוג על יישוב הארץ הוא נורא, לכאורה המשך חטא המרגלים. ואולם מנגד, אם חס ושלום יעזבו ישראל את התורה, תיחלש אחיזתם בארץ עד אשר חס וחלילה עלולים לגלות ממנה, כפי שנאמר: "מי האיש החכם ויבן את זאת ואשר דיבר פי ה' אליו ויגידה, על מה אבדה הארץ ניצתה כמדבר מבלי עובר? ויאמר ה' על עוזבם את תורתי אשר נתתי לפניהם, ולא שמעו בקולי ולא הלכו בה" (ירמיהו ט, יא-יב).

גם היום עולה טענה, אתם עוסקים ביישוב הארץ, מתגייסים לצבא, לומדים מדע, הולכים לעבוד, ותורה מה תהא עליה?! והתשובה היחידה לשאלה הגדולה הזאת היא: שבת ומועדים! שבהם לומדים תורת ארץ ישראל. וכשם שמיום השבת נמשכת הארה לששת ימי המעשה, כך לימוד התורה של יום השבת מאיר את העיסוק ביישוב הארץ, את השירות בצבא, את לימוד המדע, ואת העבודה על כל חלקיה. ועל ידי כך כל העבודה, המדע, השירות בצבא, וחיי החברה והמשפחה מתעלים למדרגה של קדושת התורה, הואיל והם נעשים בהדרכתה.

תקשורת חסרת אחריות

למרבה הצער, גם בעת קשה שכזו, מוכרחים לומר בכאב את האמת: יש לנו תקשורת חסרת אחריות. דוברים רבים בכלי התקשורת ממשיכים לפגוע באחדות העם ובביטחונו. תוך ניצול צערן האיום של משפחות הנהרגים והחטופים הם מפיצים מורך לב. במקום להתפעל מרוח ההתנדבות והגבורה, ולחזק את שאיפת הניצחון והנקמה המוסרית שאין מוצדקת ממנה, מוצאים פגמים. כאשר חיילי היבשה מחרפים את נפשם, כל אדם אחראי חייב להתבטא אך ורק בנושא אחד – הכרעת האויב והצלת המדינה!

הנהרגים קדושים

המוסרים את נפשם על קידוש השם – זוכים למעלה עליונה שאין למעלה ממנה. במותם על קידוש השם הם מתעלים מן המסגרת הפרטית שבה שרוי כל אדם אל המדרגה הכללית של קדושת ישראל, ומתקשרים אל ה' ומתקדשים בקדושתו. לכן אף שהם מתים בקיצור ימים בעולם הזה, הם חיים מאוד בעולם שכולו ארוך – בעולם הבא, עד ש"אין ברייה יכולה לעמוד במחיצתם" (בבא בתרא י, ב). בזכותם החיים בעולם הזה נמשכים ומתעצמים, שכן מתוך חייהם בעולם הזה זכו להתקדש בקדושה עליונה, וגילו בכך את נקודת הקודש העליונה שבעולם הזה.

גם יהודים שלא התכוונו למסור את נפשם ונהרגו רק מפני היותם יהודים, כדוגמת הנהרגים בשואה והנפגעים בפעולות טרור, נחשבים קדושים. שכן במשך ההיסטוריה הארוכה התברר לכול שישראל מבטאים את אמונת הייחוד, ובעצם הזדהותם כיהודים הם נושאים את שם ה', ורשעי העולם חפצים להורגם. לכן כבר בכך שאדם מזדהה כיהודי יש מסירות נפש, וכל הנהרג על היותו יהודי נחשב כחייל שנהרג על קידוש השם במלחמת הגבורה על קיום העם היהודי. על אחת כמה וכמה כאשר מדובר ביהודים שגרים בארץ ושותפים בבניינה, ועל אחת כמה וכמה ביהודים שהתיישבו במסירות נפש בקיבוצים וביישובים הסמוכים לגבול. גם המשפחות השכולות, שבהן צמחו הקדושים הללו – מתקדשות עימהם.

נקמת דמם

אמרו חכמים: "אם מקדישים אתם את שמי – אף אני אקדש את שמי על ידיכם…" (ספרא אחרי מות ח, יג). וכל כך גדול קידוש השם הנעשה בזכותם, עד שכביכול כבר בעת שהם נהרגים נקבעת ונעשית הנקמה שעתיד ה' לעשות ברשעים שהרגום. וכיוון שאצל ה' העבר, ההווה והעתיד נצפים כאחד, כבר בשעה שהם נהרגים בעולמות העליונים ישנה הארה מקידוש השם שלהם, וכבר עכשיו הם כעומדים לקום בתחיית המתים. ולכן בעת שהם מתים ה' כביכול אומר: "היום אני מתעלה בהם לעיני אומות העולם מכחישי התורה, היום אני נפרע להם משונאיהם, היום אני מחיה בהם את המתים. אני ה', אני דיין ליפרע ונאמן לשלם שכר".

בגאולת ישראל נחמתם

אמרו חכמים שהקב"ה אחראי לנקום את דמם, שנאמר: "ידין בגויים מלא גוויות מחץ ראש על ארץ רבה" (תהילים קי, ו). כשזוכים ישראל, בעזרת ה' על ידי חיילי ישראל באה הנקמה, וכשאין ישראל זוכים, הנקמה מתעכבת ובאה בדרכים עקלקלות, אבל היא באה לבסוף, והיא קשה.

עוד אמרו חכמים שבעולמות העליונים יש ממונה על כל היהודים שנהרגו על ידי הגויים, והוא כביכול רושם את שמם על לבושו של הקדוש ברוך הוא, והם יישארו רשומים שם עד אשר ינקום ה' את דמם. והם הקדושים אינם מסכימים להתנחם, עד שהמשיח עצמו יתגלה ויבוא לנחמם, ועימו ירדו אורות ועידונים לשמחם, ומלאכים ילבישום במלבושי כבוד (על פי זוהר ח"א לט, א; מא, א).