דברי חיזוק ואמונה של אלמנת פיגוע, אם לארבעה, שנישאה מחדש לאלמן עם חמישה ילדים ולאחרונה נולד בנם המשותף • על ראש השנה הראשון לבד כאלמנה, כשמילות פיוט העקידה "עת שערי רצון" ממלאות כל חדר בלב הקרוע • על ההחלטה לבנות שוב את הבית, ועל בחירת השם אליה לתינוק החדש שהגיע לעולם בתום מסע משפחתי מורכב • דיני לימוד תורה במועד ואכילה בסוכה למטיילים
מציב גבול אלמנה
במוצאי ראש השנה כתבה אישה אחת דברי אמונה ונחמה. היא שיתפה את אשתי ואותי בהם, וחשבתי שיש ערך בהבאתם כאן, יחד עם דברים שכתבה בשנת אבלותה. מדובר באישה שזכתה להינשא בגיל צעיר לבחור מצוין, תלמיד חכם. נולדו להם ארבעה ילדים והוא נרצח בפיגוע. לאחר זמן נישאה לאלמן עם חמישה ילדים. לאחר שהמשפחות התגבשו, זכו השנה להוליד בן וקראו שמו אליה.
בשנה הראשונה
דברים שכתבה בתשרי, כשמונה חודשים לאחר שהתאלמנה, והם מופנים לבעלה הי"ד:
"אולי דווקא טוב שאוגוסט נגמר השנה רק שבוע לפני ראש השנה. ככה ראש השנה עמד פחות זמן באוויר והתערבב לו יחד עם ההתחלה הזאת (מעבר מתפקיד של מחנכת לתפקיד) של מורה מקצועית שעובדת יום כן יום לא. של פתקים לילדים שלא יודעים איך לחתום עליהם. של חוסר ודאות איך תיראה העזרה בבית השנה, ויש יותר ימים בלי עזרה מאשר עם. כשאין למי לספר איך הם הלכו הבוקר לגן ולמעון ולבית הספר ולמי קשה ואיך נעזור לו. כשאין למי לספר איך הולך לי ומה אני מרגישה ומה היה היום בעבודה. כשאני מתה מלראות את כולם רצים סביבי בקדחתנות ואני עומדת לי ומביטה מבולבלת בעצמי, בהם.
בחרתי לחשוב עליו (על ראש השנה) כמה שפחות. לתכנן אותו כמה שפחות, ורק כשממש אהיה חייבת. לצאת לטייל עם הילדים בערב החג במקום לחוש באווירה העוטפת את כל מי שמסביבי.
לא עשינו חשבון נפש יחד. אני עושה אותו, לבד, כבר כמה חודשים בלי לעצור.
הכרחתי את עצמי ואת אלה שסביבי לבשל כמה דברים, כדי להרגיש שגם לי יש הכנות. יצאתי לקנות בגדים כשאני באפיסת כוחות, רק לא לפגוש מישהו שאני מכירה. כשקניתי שמלה במחיר מופקע התנחמתי בעובדה שבשנה שעברה לא הנחת לי עד שהוצאתי סכום עוד יותר גבוה על בגדים לחג. רק הזדרזתי לעשות חישוב מהיר ולתת מעשר כספים…
והטלפונים והסמסים זורמים. 'תכלה שנה וקללותיה', 'תחל שנה וברכותיה'. 'שתהיה לך שנה טובה', 'מתוקה', 'שתזכי להרבה נחת מהילדים', 'ולכל הטוב'. האנשים הטובים והמרגשים נחנקים, נבוכים בעצמם ולא יודעים מה יברכו שיוכל לנחם. כמה ברכות יפות, אבל באף אחת מהן אין תקווה לדבר שאליו אני משתוקקת.
וראש השנה הגיע, נכנס, בכל הדרו. התלבשתי יפה. הבטתי במראה ושמעתי אותך מאחוריי: 'את שמה לב איזו יפה את? את רואה את זה שאת מהממת? את פשוט נראית טוב'. ויחד עם העייפות זה עזר לי לא לשים לב מדי למה שחסר.
התפללתי, כשתמונת גופך על המיטה בבית החולים עומדת לנגד עיניי. ואת העקידה שעקדתי על גבי המזבח, וכבשתי רחמיי לעשות רצונך בלבב שלם. כי כבר זכיתי שיבוא פסוק זה לידי ואקיימנו. אפילו נוטל נפשי. ולא נותר לי אלא להבין שאפשר להעביר את רוע הגזירה גם לאחר שהיא התקיימה. ואנא תן חלקי בתורתך, כי איך אמשיך לגלות את שלמות תורתך כשאני קרועה ושסועה. ומלוך על כל העולם כולו בכבודך, אבינו מלכנו גלה כבוד מלכותך עלינו מהרה. לשם כך אני מוכנה לתת הכול.
ויצאתי החוצה, בג' תשרי. השכנים למטה בונים את הסוכה, זאת שאתה תמיד עוזר להם מלמעלה עם הסכך. חלילית מאחד החלונות מנגנת שירי ימים נוראים, ואבא עם ילדיו הקטנים מתחילים לבנות גם הם סוכה. שכנות מדברות על סעודות חג משותפות. ואני נזכרת שעוד קיימים בעולם ימי תשרי, ויש אנשים שחשים את ריחם, את טעמם, את נגינתם. ואני, אני חשה את עומקו של הגעגוע, לאחד שנגע בעומק נפשי. לאחד שהיום לפני שמונה שנים התאהב בי. בפעם הראשונה של הפעם השנייה. כשנפגשנו אחרי הפרידה ההיא, שהייתה הפיכה".
לאחר חמש שנים
"אליה. אולי עכשיו זה הזמן לבטא את רחשי הלב סביב השם הזה, סביב הפלא הזה בדמות תינוק קסום. את המשמעות של הדבר הבלתי נתפס הזה בשבילי. חשבתי אולי לדבר בברית, אבל לא היה רגע שהרגיש לי מתאים. כנראה שזה הזמן המדויק.
התינוקי הזה, שמבטא כל כך הרבה. בתהליך האישי שלי, בתהליך הזוגי שלנו, בתהליך המשפחתי שלנו. כל כך הרבה נחמה וגאולה וחיבור. ידעתי כל הזמן שאני רוצה שם של נחמה וגאולה. נחמה וגאולה פרטית שלנו, אבל חושבת שזו גם בשורה כללית. שהגאולה השלמה אפשרית ובהישג יד. שאפשר להינחם.
בראש השנה לפני חמש שנים בכיתי על העקדה האישית שלי. ומאז בכל ראש השנה גם זה נמצא שם. מסירות הנפש שנדרשתי אליה, שהצטרפה למסירות הנפש של עם ישראל לדורותיו, בעבור כל הדברים הגדולים שאני מאמינה בהם.
והפיוט הנפלא מבית סבא שכל עם ישראל מתרגש ממנו קיבל בשבילי משמעות נוספת, אישית, והרעיד לי את הלב והוציא ממני דמעות רבות.
אִם נַפְשְׁךָ בוֹ עַד מְאֹד נִקְשָׁרָה;
קוּם הַעֲלֵהוּ לִי לְעוֹלָה בָרָה;
עַל הַר אֲשֶׁר כָּבוֹד לְךָ זוֹרֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ…נִבְנֶה בְנִי הַיּוֹם לְפָנָיו כִּסֵּא;
אָז יַאֲמִיר זֶבַח וְהַזּוֹבֵחַ;
וַיְהִי מְאוֹר יוֹמָם בְּעֵינָם לַיִל;
וַהֲמוֹן דְּמָעָיו נוֹזְלִים בַּחַיִל;
עַיִן בְּמַר בּוֹכָה וְלֵב שָׂמֵחַ…שִׂיחוּ לְאִמִּי כִּי שְׂשׂוֹנָהּ פָּנָה;
הַבֵּן אֲשֶׁר יָלְדָה לְתִשְׁעִים שָׁנָה;
הָיָה לְאֵשׁ וּלְמַאֲכֶלֶת מָנָה;
אָנָה אֲבַקֵּשׁ לָהּ מְנַחֵם אָנָה;
צַר לִי לְאֵם תִּבְכֶּה וְתִתְיַפֵּחַ…אַל נָא יְהִי עוֹלָם בְּלִי יָרֵחַ;
אל נא יהי עולם בלי – הלב צורח,
עוֹקֵד וְהַנֶּעְקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
הפיוט הזה, שביטא כל כך את תחושותיי, נגמר במילים המופלאות והחונקות:
לִבְרִיתְךָ שׁוֹכֵן זְבוּל וּשְׁבֻעָה;
זָכְרָה לְעֵדָה סוֹעֲרָה וּנְגוּעָה;
וּשְׁמַע תְּקִיעָה תּוֹקְעָה וּתְרוּעָה;
וֶאֱמֹר לְצִיּוֹן בָּא זְמַן הַיְשׁוּעָה;
יִנּוֹן וְאֵלִיָּה אֲנִי שׁוֹלֵחַ;
עוֹקֵד וְהַנֶּעֱקָד וְהַמִּזְבֵּחַ.
אז הנה אליה שלי, שלנו. שהקב"ה שלח לנו. זכר את הברית ואמר לנו בא זמן הישועה.
כשחזרתי לעבודה כמה שבועות לאחר הפיגוע, התחלנו ללמד את התלמידים את השיר 'ישמח ליבי' של הרב קוק, לקראת הקולולם שעשינו איתו בסוף השנה. בכל בוקר שרתי אותו עם הכיתה שלי כדי שילמדו אותו היטב. או לפחות ניסיתי לשיר. והיה משפט שבו תמיד נחנקתי ולא היה לי סיכוי – 'וישוב ופרח וחי לבבי'. לא ידעתי אם זה עוד אפשרי. אם הלב שלי עוד מסוגל לחיות שוב. ולא סתם לחיות, כזה נבול. אלא לפרוח.
והזכות הזו שזכיתי בה – שהלב שלי נפתח לחיות, לפרוח, לאהוב שוב את החיים פה. להתאהב באיש נוסף, לאהוב ילדים חדשים. להמשיך לרצות בחיים פה ובדבר הזה, גם עם כל הייסורים שעברנו יחד בתהליך המשפחתי המורכב שלנו. להגיע לרגע הזה שבו אפשר לחשוב על להוסיף פה עוד חיים, לרצות להביא חיים חדשים פה לעולם.
הזכות הזו היא מעבר למה שאני מסוגלת להכיל ולהבין. מעל הטבע.
זכיתי ששב ופרח וחי לבבי. זכינו כל המשפחה ששב ופרח וחי לבבנו. ואלוקי אבי לי הביא את אליהו הנביא. ואת אליה שלי. אליה הקטן והמתוק שלנו. תודה ה'".
לימוד התורה בחג
מצווה להרבות בלימוד תורה בשבתות ובחגים, וכפי שאמרו חכמים: "לא ניתנו שבתות וימים טובים אלא לעסוק בהם בדברי תורה" (ירושלמי שבת טו, ג). גם מצוות יישוב הארץ וגאולת ישראל תלויים בזה, שאילולי כן התורה מקטרגת על מצוות יישוב הארץ. שכן אמרו חכמים: "אמרה תורה לפני הקב"ה: ריבונו של עולם, כשייכנסו ישראל לארץ, זה רץ לכרמו וזה רץ לשדהו, ואני מה תהא עליי? אמר לה: יש לי זוג שאני מזווג לך ושבת שמו, שהם בטלים ממלאכתם ויכולים לעסוק בך" (טור אורח חיים רצ). ועל החגים כבר אמרו חכמים שמשה רבנו תיקן לישראל "שיהיו שואלים ודורשים בעניינו של יום, הלכות פסח בפסח, הלכות עצרת בעצרת, הלכות חג בחג" (מגילה לב, א).
על ידי הלימוד של השבתות והחגים, העבודה שישראל עושים בימי המעשה מתברכת, ולכן אין ביטול תורה בכך שישראל עוסקים ביישוב הארץ אלא להפך – בזכות יישוב הארץ מבינים את התורה יותר בעומק ובישרות, והתורה מתגדלת ומאירה בכל מרחבי החיים. וזהו שכתב בבן איש חי, שיותר גדולה פעולתה של שעת לימוד בשבת מאלף שעות בימות החול (הקדמה לפרשת שמות ש"ש).
חצי ללימוד תורה
למעשה, הורו חכמים (פסחים סח, ב; ביצה טו, ב) להקדיש את מחצית היום ללימוד התורה, כך בחגים ובחול המועד, וכך בשבתות. "חציו לה' וחציו לכם", כלומר "חציו לאכילה ושתייה וחציו לבית המדרש". וכן נפסק בשולחן ערוך (אורח חיים תקכט, א; בית יוסף רפח, א). יש אומרים שצריך להקפיד בדייקנות שלא לִפְחוֹת מחציו לה', וכתב רבי חיים בן עטר, שאם הוא פוחת מחציו לה', הרי חלקו של ה' גזול בידו (ראשון לציון לביצה טו, ב). ויש אומרים שאין צורך לחשב את השעות בדייקנות אלא צריך ללמוד בערך מחצית היום (פרי מגדים).
המטיילים חייבים בסוכה
הרוצים לצאת עם משפחתם לטיול, צריכים לתכנן את הטיול באופן כזה שיאכלו את ארוחתם בסוכה. ואם החליטו לצאת למקום שאין בו סוכה, עליהם להקפיד שלא לאכול במשך הטיול ארוחת קבע, אלא יסתפקו בפירות וירקות ומעט מזונות (כן דעת אגרות משה אורח חיים ג, צג; ר' שלמה זלמן אוירבך; יחוה דעת ג, מז; ראו פניני הלכה סוכות ג, יד).
