ראש השנה שחל להיות בשבת

כשחל ראש השנה להיות בשבת צריך לכתחילה לקיים את הסעודה השלישית עד שלוש שעות מהשקיעה, כדי שיוכלו לאכול את סעודת ליל חג שני בתיאבון • נוהגים לקרוא פרשת גירוש ישמעאל בראש השנה כדי להכיר דווקא ביום הדין בכך שלעיתים אין בחירה טובה, ומבין שתי חלופות קשות צריך לבחור את הפחות גרועה • סיפורים נוספים על דמותו של הרב עוזיאל זצ"ל

מהתורה גם כשחל ראש השנה להיות בשבת מצווה לתקוע בשופר, אלא שתיקנו חכמים שלא יתקעו בו בשופר, שמא יבואו לטלטל את השופר ארבע אמות ברשות הרבים ויעברו על איסור שבת החמור (ראש השנה כט, ב). ורק בסביבות בית המקדש היו תוקעים גם בשבת, שאין גזירות חכמים חלות על המקדש.

ואף שתקנה זו שלא לתקוע בשופר בראש השנה שחל בשבת מדברי חכמים, רמז יש לה בתורה, שבפסוק אחד נאמר: "יום תרועה" (במדבר כט, א), ובפסוק אחד נאמר: "שבתון זיכרון תרועה" (ויקרא כג, כד). הרי שכאשר ראש השנה חל בימות החול הוא יום תרועה, וכאשר ראש השנה חל בשבת הוא שבתון זיכרון תרועה, שזוכרים את התרועה אבל אין מריעים בפועל (בבלי ראש השנה כט, ב).

כל זה לפי התלמוד הבבלי וכפי שמקובל להסביר. אולם לפי התלמוד הירושלמי (ראש השנה פ"ד ה"א), מהתורה אין תוקעים בשבת, שדרשת הפסוקים היא לימוד גמור, לפיו אין לתקוע בשבת, ורק במקדש למדו מהפסוקים שצריך לתקוע.

ביארו חכמי הסוד שמצד האמת, כאשר ראש השנה חל בשבת, אין צורך כל כך בתקיעות, מפני שכמעט כל המעלות הקדושות שמשיגים בראש השנה על ידי התקיעות, משיגים בראש השנה שחל בשבת על ידי קדושת השבת. ואומנם עדיין יש מעלה נוספת בתקיעות, אלא שמעלה זו עליונה מאוד וכמעט שאינה נקלטת ומורגשת, ובמקום המקדש ובית הדין היו קולטים אותה, ועל כן רק שם היו תוקעים (ראו פניני הלכה ימים נוראים ד, ט).

המעבר משבת ליום שני של ראש השנה

צריך לאכול בשבת שלוש סעודות, ולכתחילה צריך לקיים את הסעודה השלישית עד שלוש שעות מהשקיעה, כדי שיוכלו לאכול את סעודת ליל חג שני בתיאבון.

בדיעבד, כאשר מסיימים את התפילה מאוחר ויש קושי לקבוע סעודה שלישית, יחלקו את הסעודה השנייה לשניים, יאכלו בתחילה מנה אחת ויברכו ברכת המזון, ויפסיקו למשך כחצי שעה, ובאותו הזמן ילמדו או יטיילו, ושוב ייטלו ידיים ויקבעו סעודה נוספת על המנה השנייה.

יש להיזהר שלא להכין דבר משבת לחג. לפיכך רק לאחר צאת השבת מותר לשטוף כלים בשביל החג ולערוך את שולחן החג. אומנם כאשר ההמתנה לצאת השבת תגרום עוגמת נפש ועיכוב ניכר של הסעודה, מותר להוציא בשבת מאכלים מהמקפיא לצורך סעודת ליל החג.

את נרות החג מדליקים לאחר צאת השבת ולאחר אמירת "ברוך המבדיל בין קודש לקודש". מכיוון שאסור להדליק בחג אש חדשה, יש צורך להכין לפני שבת נר שיהיה דולק יותר מעשרים וארבע שעות, שממנו יוכלו להדליק נרות בחג. ואם לא הכינו, יש להיעזר בשכנים.

בקידוש ובתפילה משלבים את ברכת ההבדלה. וכן מברכים על הנר, אבל על בשמים אין צריך לברך.

הקריאה בגירוש ישמעאל

ביום ראשון של ראש השנה קוראים בתורה בלידת יצחק, "וה' פקד את שרה" (בראשית כא, א-לד), ומפטירים בחנה שילדה את שמואל (שולחן ערוך, אורח חיים תקפד, ב). משום שבראש השנה נפקדו שלוש נשים צדקניות: שרה אמנו שילדה את יצחק אבינו, רחל אמנו שילדה את יוסף הצדיק, וחנה שילדה את שמואל הנביא (ראש השנה י, ב). עקרותן נבעה מכך שלרום מעלת צדקותן היו צריכות להוליד נשמות בעלות חידוש מיוחד כל כך, שבדרך הטבע לא היו יכולות להיוולד, ורק בזכות ההתחדשות שבראש השנה נפקדו.

אומנם בפועל רוב הפרשה עוסקת בגירושו של ישמעאל, ולכאורה יש לשאול, הרי אין מדובר בסיפור נעים, ומדוע תיקנו חכמים לקרוא בפרשה זו שלכאורה יש בה קטרוג על ישראל (ראו רמב"ן ורד"ק)?

אלא שהשאלה עצמה מתהפכת לתשובה. ראויה פרשה זו להיקרא דווקא ביום הדין. כי למרות הכאב, לא היה פגם מוסרי בגירוש ישמעאל, שאם היה פגם, לא היו מתקנים חכמים שנקרא פרשה זו בראש השנה, כדי שלא להוסיף עלינו קטרוג. כלומר, מתחילה כוונתה של שרה אמנו הייתה טובה, אלא שנתנה יותר מדי אמון בהגר ובנה, ובסופו של דבר נוצרו מתחים עד שהיה ברור שאינם מוכנים לקבל את יצחק אבינו כממשיך העיקרי של שושלת אברהם, ולכן בלית ברירה היה הכרח לגרש את ישמעאל. ודווקא ביום הדין צריך להכיר בכך שלעיתים אין בחירה טובה, ומבין שתי חלופות קשות צריך לבחור את הפחות גרועה. ורק מתוך כך אפשר יהיה להמשיך לבנות ולתקן, עד שנמצא את הדרך להיטיב לכולם ככל האפשר.

בנוסף לכך, דווקא בראש השנה, יום הדין, יש להבחין בין ישראל לשאר העמים שאינם מוכנים לקבל על עצמם את הייעוד הגדול והנורא של תיקון עולם במלכות שד־י, וכפי שהיה הכרח להבדיל את ישמעאל מישראל.
סגולת ישראל והברכה לעמים

לעיתים נראה שהדגשת מעלת ישראל היא על חשבון שאר העמים, אולם האמת הפוכה. עיקר מעלתם של ישראל הוא שרצונם להוסיף טובה וברכה לכל באי עולם. לכן דווקא בעת שישראל נכנסו לארץ ישראל וקיבלו בברית להיות ערבים זה לזה, גם כתבו את התורה 'באר היטב' בשבעים לשון עבור כל אומות העולם (דברים כז, ח; משנה סוטה ז, ה).

הנזקק למכשיר שמיעה כיצד ינהג

הנעזר במכשיר שמיעה חשמלי אבל יכול לשמוע את השופר בלא המכשיר, נכון שיוציא את המכשיר מאוזנו כדי שישמע את קול השופר באופן טבעי. מפני שיש מהפוסקים האחרונים שסוברים, שהקול היוצא מהמכשיר החשמלי אינו נחשב כקול השופר אלא כקול מכונה (הרב עוזיאל במשפטי עוזיאל א, כא; ג, לד; ורשז"א). ויש אומרים, שאומנם לשאר המצוות שמיעה דרך מכשיר כשרה, אבל לעניין שופר יש להחמיר (מרן הרב קוק באורח משפט מח). אומנם מי שאינו יכול לשמוע את השופר בלא מכשיר, ישמע אותו עם המכשיר, שכן יש סוברים שהוא מקיים בכך את המצווה. ונראה שכאשר בעזרת ה' יצליחו לשכלל את מכשירי השמיעה (או השתל הקוכליארי) עד למצב שישמעו דרכם כדרך שאנשים רגילים שומעים באוזניהם, נפסוק להלכה שגם שמיעה דרך מכשיר חשמלי כמוה כשמיעה רגילה (ראו פניני הלכה ימים נוראים ד, הערה 4).

הרב עוזיאל זצ"ל

כהמשך לטור הקודם, שהוקדש לגדול הרבנים הראשון לציון הרב עוזיאל זצ"ל, שהשבוע בכ"ד באלול מלאו שבעים שנה לפטירתו, אוסיף עוד כמה סיפורים על אודותיו.

שקדנותו המופלגת

כתב יעקב רימון, שהכיר את הרב עוזיאל מילדותו, ולאחר מכן כאשר שימש כמזכיר הקהילה בתל אביב, וראה אותו בעבודתו יומם וליל כרב של תל אביב-יפו: "לשקידתו ולהתמדתו לא היה גבול. תמיד מצאתיו שח על הספרים וכתבי יד, גיליונות פרושים לפניו והוא כותב ללא הפסק. כשהייתי מעיר את אוזנו שישמור על בריאותו, היה כמשיב לי: 'ומה לעשות, אין פנאי, החיים קצרים, המלאכה מרובה והזמן דוחק'" ('שנה בשנה' ערב ראש השנה תשכ"ו).

וכך כתב גם שבתי דון יחיא בספרו על הרב עוזיאל (חייו ומשנתו, עמ' 211): "קנה תלמודו בשקידה עצומה… למד בביתו, למד בדרכים ובבית מלונו. משיצא למסעותיו היה ממלא את מזוודותיו בספרי מקרא, משנה וגמרא. 'מה לעשות, אין פנאי, היום קצר והמלאכה מרובה' – היה אומר למקורביו, כשהציעו לפניו לנוח קצת מעמלו. ברגעי המנוחה היומיומיים המועטים, למד לשונות צרפתית ואנגלית, יוונית, תורכית וערבית… למד תורה בקורת רוח מרובה, בסדר ולפי תוכנית. בכישרונותיו המצוינים תפס עניינים מסובכים בקלות וזכרם הרבה ימים. שמע פלפולים ארוכים וקלטם בזיכרונו. עיין בספרים הרבה וזכר את תוכניהם".

הורה לבחורי ישיבה להתגייס למלחמת השחרור

במלחמת השחרור, "כאשר ירושלים הופגזה בתותחי אויבים, לא הסתתר במקלט, אלא השתתף בהתייעצויות, התהלך בין פגזים נופלים, ומילא את חובתו כרב ראשי ופרנס ציבור… באותם הימים והלילות הפסיק באופן עראי לכתוב תשובותיו בהלכה ואגדה. כולו היה מרוכז בתנועות המלחמה בירושלים ובשאר יישובי הארץ… משבאו אליו אילו מבני הישיבות וביקשו ממנו תעודות שחרור, דחה בקפידה את בקשתם ואמר אליהם: אלמלא זקנותי ומחלתי, הייתי בעצמי נוטל רובה ורימון… הייתי יוצא להגן על כל בית ובית כנסת וסמטה בירושלים שלי. כל בחור וטוב נמצא היום בחזית. מלחמתנו היא מלחמת חיים ומוות. כיצד אפשר להעלות על הדעת מחשבת מעל של התחמקות ממלחמת מצווה זו? לכו והתגייסו למלחמה, ואיש לרעהו יאמר חזק" (שם, עמ' 227). אגב, זו גם הייתה עמדתו של מו"ר הרב צבי יהודה.

לא להחרים

אחד מגדולי תלמידיו וממשיכי דרכו היה הרב חיים דוד הלוי זצ"ל, רבה של תל אביב ומחבר 'מקור חיים'. וכך כתב בספרו (עשה לך רב ח, צז): "היה זה כמדומני בשנת תש"ט. הכריזה אז הרבנות הראשית לישראל עצרת רבתי למחות נגד פרצות חילולי השבת בראשית ימיה של המדינה. והוא, הרב עזיאל זצ"ל, נשא משא מרגש באותה עצרת וקרא מתוך בכי את פסוקי נחמיה (י"ג) על חילולי השבת בירושלים של אותם ימים. בצאתו מהעצרת הוזמנה לו מונית להסיעו לביתו. אותה מונית נשאה אות שציינה את יום השבתת המכונית, ולא הייתה זאת אות ש' (בגלל מחסור בדלק באותם ימים הייתה כל מכונית חייבת לשבות יום אחד בשבוע, והיה חובה לציין בשמשת המכונית מה הוא יום זה, כלומר היה ברור שבעל מונית זו מחלל שבת). מלוויו שהיו כמובן נרגשים עדיין מהדברים שהושמעו בעצרת 'ייעצו' לו שלא ייסע במונית כזאת. ואילו הרב לא שעה להם ונכנס לאותה מונית, בהסבירו לסובבים אותו: 'אני לא מחרים שום אדם מישראל אישית, אף אם הוא אינו שומר שבת'".