בתקופת התנאים היו הרבנים מתפרנסים מעמל כפיהם ומלמדים בחינם, אך בדורות שבאו לאחר מכן לא הצליחו לשלב את הדברים • המציאות שבה הרב נאלץ לדרוש את משכורתו גרמה לחילול כבוד ה', ולכן גדולי ישראל רבים הסתייגו מכהונה ברבנות • במצב האידיאלי רב הקהילה צריך לקבל משכורת מסודרת, אך עד שזה יקרה ראוי שתלמידי החכמים בקהילה ילמדו תורה וישמשו רבני קהילות בחינם • יש לשבח את נציגי משרד האוצר והסתדרות המורים על שבשנה שעברה חתמו על הסכם שכר שמכבד את המורים ומתמרץ כניסת כוחות חדשים למשימה
לפני שבועיים הצעתי לעודד את הקהילות למנות רבנים גם בלא שכר, רבנים שיתמקדו בתפקידו העיקרי של רב – ללמד תורה, כגון שיעבירו שיעור קבוע בין מנחה למעריב או לאחר מעריב. כל זאת מתוך הערכה שבשנים הקרובות, לא צפוי משרד הדתות למנות ולממן רבנים שיהיו מקובלים על הקהילות הדתיות־לאומיות. היו שהצטערו מדבריי, מחשש לפגיעה בסיכוי שהקהילות יממנו את הרבנים ויעצימו את תפקידם.
מה אני בחינם אף אתם בחינם
גם לדעתי טוב לממן רבני בתי כנסת, אולם הצעתי נבעה מהכרת המציאות, לפיה ברובם הניכר של בתי הכנסת הדתיים־לאומיים בערים הגדולות אין רב. גם רבני הערים והשכונות אינם ממלאים חלל זה, כי במשך עשרות שנים, כמעט רק רבנים שאינם תומכים בעמדתם התורנית של בני הציבור הדתי־לאומי התמנו לתפקידים אלה. כדי להתחיל לתקן צריך לחזור לבסיס, לתפקיד העמוק והמקורי ביותר של הרב – ללמד תורה. ותפקיד זה בעיקרו צריך להיעשות בחינם.
אמרו חכמים שהרבנים צריכים ללמד תורה בחינם, "כאשר צוני ה' – מה אני בחנם אף אתם נמי בחנם" (נדרים לז, א). לכן הורו חכמים במשנה (נדרים לה, ב) שגם מי שהדיר הנאה מפלוני רשאי ללמדו "מדרש, הלכות, ואגדות", כי צריך ללמדם בחינם, ולכן אין הוא נחשב בכך שהוא מלמדו כמי שמהנה אותו בשווי ממוני.
הדרכת חכמים
כך גם הייתה הדרכת חכמים לרבנים, שלא להתפרנס מהתורה: "רבי צדוק אומר: אל תעשם עטרה להתגדל בהם ולא קרדום לחפור בהם. וכך היה הלל אומר: ודישתמש בתגא חלף (המשתמש בכתרה של תורה עובר). הא למדת כל הנהנה (הכוונה בממון) מדברי תורה נוטל חייו מן העולם" (אבות ד, ה). וכן פירשו שם רש"י, רמב"ם, ברטנורא ועוד.
וכן נהגו רבים מגדולי ישראל כאשר לא עסקו בתפקידי הנהגה. הלל הזקן, לפני שנתמנה לנשיא היה חוטב עצים, ושמעון הפקולי היה עושה צמר גפן, ורבי יוחנן הסנדלר היה מתפרנס מתפירת סנדלים. רבי מאיר היה סופר סת"ם, רב פפא היה שותל עצים, וכן רבים (מובא בשו"ת תשב"ץ קמ"ז). ומנהג הרבנים היה לחיות בצמצום, וכך בזמן קצר יחסית פרנסו את עצמם.
אומנם רבנים שהתמנו לתפקידי הנהגה, קיבלו את פרנסתם מהציבור בכבוד, אבל רוב הרבנים עבדו לפרנסתם, ואחר עבודתם וכן בשבתות ובחגים – לימדו תורה לתלמידים והשיבו לשאלות.
במידה ורבו התלמידים, ולא היה בידי הרב זמן לעבוד לפרנסתו וללמד את כולם, היו מבקשים ממנו למעט בעבודתו ובמקום זאת ללמד תורה לתלמידים, והיו משלמים לו שכר בטלה, כלומר את הסכום שהפסיד בכך שבמקום לעבוד לימד תלמידים (ראו ר"ן נדרים לז, א, 'ולעניין הלכה').
הצורך בפרנסת תלמידי חכמים
אלא שבמשך הדורות התעוררה בעיה קשה. חומר הלימוד התרבה מאוד, ונתמעטו הרבנים שהיו מסוגלים מצד אחד להקיף את כל התורה בבקיאות ובעיון, ומאידך גיסא להתפרנס מיגיע כפיהם. בסופו של דבר הוסכם על הכול כמעט, שאם הקהילות לא יפרנסו את הרבנים (גם אלה שאינם עוסקים בתפקידי הנהגה), כמעט ולא יהיו לישראל תלמידי חכמים. לכן נקבע שכר לרבנים, ר"מים ומורים, ואף הוסכם שהלומדים לקראת תפקידי רבנות והוראה, יקבלו מלגה כדי שיגדלו בתורה (ראו שו"ת תשב"ץ ח"א קמב-קמז; ב"י ורמ"א יו"ד רמו, כא, מהרש"ל וש"ך שם).
הבעיות שהתעוררו
אולם מכיוון שפרנסת הרבנים לא הוסדרה במצוות התורה כדוגמת תרומות ומעשרות לכהנים ולוויים, או בתקנות חכמים מסודרות, פעמים רבות הצורך לדאוג לפרנסת הרבנים גרם לפגיעה בכבוד התורה ולחילול השם.
לכן הרמב"ם כתב בחריפות נגד מימון תלמידי חכמים (הל' ת"ת ג, י): "כל המשים על ליבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה, הרי זה חילל את השם וביזה את התורה וכיבה מאור הדת וגרם רעה לעצמו ונטל חייו מן העולם הבא, לפי שאסור ליהנות בדברי תורה בעולם הזה. אמרו חכמים: כל הנהנה מדברי תורה נטל חייו מן העולם, ועוד ציוו ואמרו: אל תעשם עטרה להתגדל בהן ולא קרדום לחפור בהן, ועוד ציוו ואמרו: אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, וכל תורה שאין עימה מלאכה סופה בטלה, וסוף אדם זה שיהא מלסטם את הבריות".
אולם רק יחידי סגולה מוכשרים במיוחד, כרמב"ם, היו יכולים להתפרנס ממלאכתם ועם זאת ללמד תורה ולהורות הלכה. ועל כן, בלית ברירה, למרות הצער והביזיונות, הוצרכו הקהילות לדאוג לפרנסת הרבנים, כי בלא זאת לא יכלו לקיים את התורה בישראל.
הדרכת ה'שפת אמת' שלא לשמש ברבנות
האדמו"ר רבי יהודה אריה ליב אלתר (תר"ז-תרס"ה), בעל ה'שפת אמת', שהנהיג את חסידות גור הגדולה והמרכזית בפולין במשך כשלושים וחמש שנה, הדריך את חסידיו הרבנים להעדיף להתפרנס ממלאכה או מסחר ולא מרבנות. כפי הנראה גם החנופה שהייתה כרוכה לעיתים בהשגת תפקיד הרב ובעבודתו לא הייתה לפי רוחו, ולכן פעמים רבות הסתייג מהשגת רבנות באופן שאינו נקי וטהור.
פעם שאלו אחד מחסידיו שהיה תלמיד חכם, אם כדאי לו לקבל עליו רבנות של אחת הקהילות. השיב: "הייתי מקנא בך יותר אילו נעשית סנדלר". לאחר זמן בא אצלו אותו הרב והביא לרבי זוג נעליים מעשה ידיו.
פעם אחרת, אחד מחסידיו הנלהבים השתדל להשיג משרת רב בקהילת ורשה למען אחד מחסידי גור. כשכמעט השיג את מבוקשו, בא לקבל את הסכמת הרבי למינוי הרב. הניע הרבי את כתפיו בתנועה של ביטול, לאמור אין חשיבות להשתדל בזה. העז החסיד ושאל: "ומי אם כן יהיו הרבנים?". השיב הרבי: "אלו שאינם שואלים אותי!".
שלא להתפרנס מתורה
בעל ה'שפת אמת' היה רגיל להסתפק במועט ולא ליהנות כלל מכספי חסידיו. אשתו הייתה סוחרת בטבק, ומזה היו מתפרנסים. פעם, כשחלה אחד מבניו וחייו היו בסכנה, נכנסה אליו זוגתו הרבנית ואמרה: "לכולם אתה עוזר בתפילתך ורק לבנינו לא!?". ענה לה: "הבה נתבונן היטב בדבר אם לא נהנינו במשהו מהחסידים". הודתה הרבנית שפעם אחת כשהייתה בדוחק רב קיבלה עזרה מאיזה חסיד. אמר לה: החזירי את אשר לקחת וקבלי על עצמך שלא ליהנות עוד מהחסידים, אף בכל שהוא, ושוב לא יהיה לנו עוד צער גידול בנים (מתוך ספרו של הרב אברהם יצחק ברומברג ז"ל על אודות ה'שפת אמת').
החזון והתיקון לעת עתה
אחרי הכול, המצב הראוי הוא שיהיו לבתי הכנסת רבנים, שילמדו תורה וייתנו מענה רחב לצורכי הקהילה, ויקבלו על כך שכר מסודר לפי כללים ידועים והגיוניים. באופן זה לא יהיה חילול השם אלא קידוש השם. ואולם לא נראה שכך יהיה בקרוב, ולכן הצעתי לחזור לבסיס וממנו לצמוח. הבסיס הוא שמצווה על חכמי ישראל ללמד תורה בחינם, ומצווה על הציבור לכבד את מלמדיו, ובלית ברירה אלו יהיו רבני בתי הכנסת.
כלומר תלמידי חכמים שממילא מתפרנסים (בדרך כלל מהוראה), וגם בלא שום תפקיד רבני מקפידים לבוא לבית הכנסת שחרית, מנחה וערבית, ולקבוע עיתים לתורה – מהם ראוי לבקש שישבו ב'מזרח', ויעבירו שיעור קבוע בכל יום, ויאמרו שיעורים ודברי תורה בשבתות ובחגים.
מתוך כך ירבו האנשים שיבינו את חשיבות תפקידם של רבני בתי כנסת והקהילות, וימצאו את הדרך להסדיר להם משכורת, לפחות כשכר בטלה. זאת כדי שיוכלו למלא את תפקידם ביתר הצלחה, ולהעצים את לימוד התורה למבוגרים, לנוער ולילדים, לפוקדי בית הכנסת הקבועים ולאלה שבאים רק לעיתים רחוקות, לתפארת התורה, העם והארץ.
מעמד המורים
אגב, ראוי לשבח את נציגי משרד האוצר והחינוך ואת יפה בן־דוד, מזכ"לית הסתדרות המורים, על שבשנה הקודמת הגיעו להסכם שכר שמשפר מאוד את שכר המורים, בעיקר החדשים. בכך התקדמו לכיוון הנכון, שמתמרץ צעירים להצטרף למערכת החינוך. בהסכם נקבעה תוספת שכר של כאלף וחמש מאות שקלים לחודש למורים מתחילים, ואילו לוותיקים ביותר – פחות ממאה שקלים לחודש. כך יצא שבפועל, מורה מתחיל שיעבוד כמחנך ובמשרה מלאה יקבל החל מהשנה הבאה עשרת אלפים שקלים לחודש, והוותיקים ביותר יקבלו בעבור עבודה זו כתשעה עשר אלף שקלים. זאת נוסף על הטבות נרחבות כדמי הבראה וכדומה.
יש ערך לספר על כך, מפני שרבים סבורים שמשכורת המורים טובה פחות מכפי שהיא באמת, וכך צעירים אידיאליסטים שהיו מוכנים להתמסר לעבודת הקודש החינוכית מעדיפים מקצועות אחרים, מתוך מחשבה שלא יוכלו לפרנס את משפחתם מהוראה. ואולם המציאות טובה יותר.
נקווה שגם ארגון המורים יפעל ברוח זו, וידאג בעיקר למורים המתחילים, כי הפער בין הוותיקים לצעירים גדול מדי (לפי מדדים בין־לאומיים), ועתיד החינוך תלוי בכניסת הצעירים למקצוע החינוך.
יש לקוות שגם בהמשך שכרם ומעמדם של המורים ימשיך לעלות, כדי שיצטרפו למערכת החינוך הטובים והמתאימים ביותר, כי עתידנו תלוי בחינוך.
אין זו תקווה רחוקה, שכן מסתבר שככל שיעברו השנים, העבודה המעשית והטכנולוגית תיעשה יותר על ידי מחשבים, והציבור יבין שההשקעה בחינוך היא החשובה ביותר, שכן על ידם התלמידים יהיו טובים, מוסריים, חכמים ויצירתיים יותר. זה כמובן יתבטא גם בהשקעה הכללית במערכת החינוך ובהעלאת שכר המורים, שתלמידי החכמים שבהם גם יוכלו לשמש בתפקיד רבני בתי כנסת. "הטובים לחינוך"!
