הצעת החוק החדשה למינוי רבני ערים אינה עולה בקנה אחד עם הדרכת התורה • על פי התורה, לציבור צריכה להיות עמדת מפתח בקביעת זהותם של השופטים והרבנים המקומיים • הרבנים המקומיים כיום דומים לכהנים וללוויים שהיה להם תפקיד חינוכי ותורני בכל מקום שהתגוררו בו, וזכו למתנותיהם על פי קורת הרוח שהייתה לציבור מתפקודם במקום מגוריהם • עד שיתוקן המצב, הפתרון נמצא ברבנות הקהילות הקהילה צריכה לבחור את הרב
שאלה: מה עמדת ההלכה ביחס להצעת החוק החדשה לבחירת רבני ערים שעברה בקריאה טרומית? לפי ההצעה לשר הדתות השפעה מכרעת על בחירת הרבנים, שכן הוא ממנה רבים מחברי הגוף הבוחר. וכן לחברי מועצת הרבנות הראשית יש השפעה רבה, שכן הם שותפים בגוף הבוחר. עוד בהצעה, שכל הרבנים יהיו כפופים למועצת הרבנות הראשית. אחת הטענות שעומדת בבסיס הצעת החוק, שגדולי הרבנים (חברי מועצת הרבנות הראשית), ובראשם שר הדתות, שאמור לייצג אותם, הם שצריכים להיות המשפיעים העיקריים על בחירת הרבנים בכל הארץ.
תשובה: הצעה זו מנוגדת להדרכת התורה, לפיה חברי הקהילה הם שצריכים לבחור את רבם. הרב צריך להיות עצמאי, וכל עוד אין מדובר בסנהדרין הגדולה עם סמכויות מלאות, אין לה סמכות לכפות את דעתה על רבני המקומות. נבאר מעט את המקורות שמהם עולה מעמדם המרכזי של בני הקהילות בבחירות חברי בית הדין הגדול, ומעמדם הבלעדי בבחירת שופטי מקומם ורבניהם.
דרך מינוי חברי בית הדין הגדול
בית הדין הגדול הוא בעל הסמכות התורנית הגדולה ביותר, וכפי שכתב הרמב"ם: "בית דין הגדול שבירושלים הם עיקר תורה שבעל פה, והם עמודי ההוראה ומהם חק ומשפט יוצא לכל ישראל, ועליהן הבטיחה תורה שנאמר על פי התורה אשר יורוך זו מצות עשה…" (ממרים א, א).
בית הדין הגדול הראשון הוקם על ידי משה רבנו בציווי ה', שנאמר: "אספה לי שבעים איש מזקני ישראל, אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו… ואצלתי מן הרוח אשר עליך ושמתי עליהם, ונשאו איתך במשא העם, ולא תישא אתה לבדך" (במדבר יא, טז-יז).
כיצד נבחרו? לכאורה היה מתבקש שמשה רבנו, גדול הנביאים, יקבע ברוח קודשו מי יהיו שבעים הזקנים על פי יראתם וחכמתם, בלא שום קשר למוצאם השבטי, אולם מכיוון שהחכמים הם של ישראל, היה צורך שכל שבט יהיה מיוצג בשווה. ועל כן משה רבנו הצטווה לבחור את "אשר ידעת כי הם זקני העם ושוטריו", כלומר המקובלים על השבטים. וכפי שפירשו חכמים והובא ברש"י: "אותם שאתה מכיר שנתמנו עליהם שוטרים במצרים בעבודת פרך, והיו מרחמים עליהם ומוכים על ידם, שנאמר (שמות ה, יד) ויוכו שוטרי בני ישראל, עתה יתמנו בגדולתם כדרך שנצטערו בצרתם" (במדבר יא, טז). כלומר נציגי השבטים המובהקים ביותר, אלה שמסרו נפשם על ישראל.
לא זו בלבד, אלא שהואיל והמספר שבעים אינו מתחלק בשנים עשר, הוצרך משה רבנו להטיל גורל שיקבע איזה שבט יקבל חמישה נציגים ואיזה שישה (רש"י במדבר יא, כו), שאם לא כן, הסנהדרין לא תהיה מקובלת על כל השבטים.
למדנו לימינו, שבית הדין הגדול צריך לייצג את כל ישראל בשווה, וגם כאשר גדול הדור הוא משה רבנו בכבודו ובעצמו, וכל דבריו ברוח הקודש, כל שבט וחוג צריך להיות מיוצג בבית הדין הגדול (אגב, ניתן ללמוד מכך גם לבחירת השופטים בבית המשפט העליון).
מינוי הדיינים בכל עיר מבני השבט
נצטווינו לדורות: "שופטים ושוטרים תיתן לך בכל שעריך אשר ה' אלוקיך נותן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק" (דברים טז, יח). אמרו חכמים: "מצווה לכל שבט שיהא דן את שבטו" (ירושלמי מכות א, ח), "מצווה בשבט לדון את שבטו" (בבלי סנהדרין טז, ב).
המשמעות היסודית ביותר של בחירת שופטים מבני השבט והמקום, שהשופטים צריכים להכיר את מנהגיהם של בני המקום ואת ערכיהם, ולהיות מקובלים עליהם. ואם אף חברי בית הדין הגדול נבחרו מתוך השבטים ועל דעתם, קל וחומר ששופטי כל מקום נבחרו על דעת בני המקום.
כיוצא בזה, כאשר יש למנות רבנים לערים ולשכונות, צריך שהרבנים יהיו מבני המקום, או לכל הפחות שבני המקום יהיו אלה שיבחרום.
עצמאות הפסיקה לרבני המקומות
גם בעת שהייתה סנהדרין, ובראשה עמד רבי יהודה הנשיא, עורך המשנה, לא השתמש רבי בסמכותו לכפות את דעתו על שאר החכמים. לכן במקומו של רבי אליעזר היו כורתים עצים בשבת ומטלטלים ברשות הרבים לצורכי מילה בניגוד לדעת שאר החכמים. ובמקומו של ר' יוסי הגלילי היו אוכלים עוף בחלב בניגוד לדעת שאר החכמים. וכאשר שאל לוי את רבי יהודה הנשיא מדוע אינו מנדה אותם על שהם נוהגים בניגוד לדעת חכמים, השיב שהם נוהגים כך במקומם כפי שרבם מורה להם (חולין קטז, א).
הרי שלמרות קיומה של הסנהדרין, ואף על פי שחבריה היו סמוכים איש מפי איש עד משה רבנו, לא הפעיל אותה רבי יהודה הנשיא כדי להכריע הלכה ולכפות אותה על כל החכמים והעם. כי לפי המצב הלאומי־דתי, כאשר הסנהדרין לא ישבה בלשכת הגזית בסמוך לבית המקדש, לא הייתה לסנהדרין סמכות לכפות את דעתם.
הכהנים והלוויים נחשבו כבני השבט שבקרבו חיו
הכהנים והלוויים קיבלו ערים בתוך נחלות השבטים, וכפי הנראה הם נחשבו לעניין מינוי שופטים כבני השבט, שכן הם חיו בקרבו, ניזונו ממנו והזדהו עימו, ולכן יכלו להיבחר כנציגי המקום לבית הגדול ולבית הדין המקומי. לכן אף שבית הגדול ייצג את כל השבטים, הוא כלל כהנים ולוויים רבים, שנאמר על בית הדין הגדול: "כי ייפלא ממך דבר למשפט… וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו. ובאת אל הכהנים הלוויים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם ודרשת והגידו לך את דבר המשפט. ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך" (דברים יז, ח-י, עי' סנהדרין לב, א; רמב"ם סנהדרין ב, א).
הרבנים דומים יותר לכהנים וללוויים
עד כה עסקנו בשופטים, אולם מעמד הרב בימינו דומה יותר למעמד הכהנים והלוויים שעסקו בהוראת הלכה וחינוך. כדי שיוכלו להתפנות לתפקידם זה, ציוותה התורה שלא תינתן להם נחלה בארץ, אלא כל שבט ושבט יקצה להם ערים בנחלתו, ויפרנס אותם מהתרומות והמעשרות שיפרישו מיבולם (ראו פניני הלכה כשרות ז, ג).
הישראלים בחרו למי לתת תרומות ומעשרות
לבעלי הפירות הייתה שמורה הזכות לבחור לאיזה כהן ייתנו את תרומותיהם ולאיזה לוי ייתנו את מעשרותיהם, שנאמר: "ואיש את קודשיו לו יהיו, איש אשר ייתן לכהן לו יהיה" (במדבר ה, י).
ואסור היה לכהנים וללוויים ליטול את המתנות בלא רשות, וכן אסור היה להם לסייע לבעל הפירות בעבודתו כדי שייתן להם את מתנותיו, מפני שבכך היו מקפחים את אחיהם ומחללים שם שמיים. והעושים כן – מבזים את תפקידם המקודש, וחזקה עליהם שגם אינם מלמדים תורה כהלכה, ועליהם אמר הנביא: "ואתם סרתם מן הדרך, הכשלתם רבים בתורה, שיחתם ברית הלוי אמר ה' צב-אות. וגם אני נתתי אתכם נבזים ושפלים לכל העם, כפי אשר אינכם שומרים את דרכיי ונושאים פנים בתורה" (מלאכי ב, ח-ט).
ואף אסור לכהנים וללוויים לבקש את התרומות או המעשר בדרך שאינה מכובדת, מפני שמתנות אלו של ה' הן, והוא ציווה לתת אותן להם בדרך כבוד, כדי שיוכלו ללמד תורה בכבוד (בכורות כו, ב; תוס' נא, ב, 'הלכך'; פניני הלכה כשרות ז, ד).
רק בני המקום צריכים לבחור את הרב
כיוצא בזה כיום, בני הקהילה לבדם צריכים לבחור את רבם, והבחירה צריכה להיעשות בדרך כבוד. אומנם כיום, שמשכורת הרבנים משולמת מכספי המיסים הכלליים, יש אפשרות לשר הדתות תמורת הסכמים פוליטיים שונים לשלוט ברבנים, אולם זה מנוגד להדרכת התורה. היה ראוי שתהיה לכל תושבי המקום היהודיים זכות לבחור את רב העיר והשכונה.
משמעות בחירת הקהילה
זכותם של הישראלים לבחור למי לתת את תרומותיהם ומעשרותיהם יצרה קשר אישי בין הישראלים לכהנים וללוויים, ודרבנה את הכהנים והלוויים להיות מסורים לעבודת הקודש בקרב בני קהילותיהם, כדי שבני הקהילה מצידם ירצו להעניק להם את מתנותיהם. מי שהתאמץ ללמד תורה לילדים ולמבוגרים, ונהנו ממנו עצה ותושייה, זכה שיעדיפו לתת לו את המתנות. מנגד, מי שהתנכר לבני קהילתו, או התנשא עליהם, או התעצל ולא לימד תורה, קיבל יחס דומה בעת חלוקת המתנות. יתרה מזו, צורכי הקהילה השפיעו על רבם.
נחזור לכהנים, אם נניח היה אדם שבנו הלך לשרת בצבאו של דוד המלך, והיה שם כהן שסבר שעדיף לכל בחור ללמוד בישיבה אם הוא יכול, ולא הסכים לומר תפילה לשלום המדינה והחיילים – יכול היה בעל השדה לומר, אני מעדיף לתת את התרומות והמעשרות שלי לכהן שמעודד את בני לקיים את המצווה הגדולה של השירות בצבא ומתפלל לשלומו.
כיוצא בזה, בימינו, אם בני הקהילה רוצים שילדיהם ילמדו תורה וגם מדע, וכפי שאמר הגר"א שמי שחסר לו חכמה אחת מחכמות העולם, חסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה, כי התורה והחכמה נצמדים – הם צריכים רב שיעצים את עמדתם התורנית.
הפתרון בינתיים
למרבה הצער, הסיכוי שהמצב יתוקן אינו רב. אולם מבחינה מהותית ניתן להציע פתרון אמיתי, שכל בית כנסת יבחר לעצמו רב, והוא יהיה אחראי להגדלת התורה והאדרתה בקרב מתפללי בית הכנסת והסביבה. אומנם משכורת מסודרת לא תימצא לו. ואולם הרבנות אינה תלויה במשכורת. אפשר שהרב יתפרנס מהוראה, ואולי יהיה פנסיונר של מערכת החינוך, ואולי אשתו תהיה בתפקיד בכיר והיא תחזיק את רב הקהילה. ואולי יתפרנס מרפואה כדרך שנהג הרמב"ם. העיקר שיהיה תלמיד חכם ומסור בלב ונפש להגדלת התורה כדי שתשפיע ברכה על כל בני הקהילה.
אם יהיו תגובות ושאלות מקהילות שונות בעניין, אמשיך להרחיב בנושא חשוב זה.
