על מחלוקת, אחדות וענייני ט"ו באב

מה מאפיין מחלוקת לשם שמיים ומדוע במחלוקת כזו אין לבטל את עמדת הצד שכנגד • הדרך הנכונה להגיע לפשרה שתשביע את רצון שני הצדדים • מגמת האחדות המשתקפת באירועי ט"ו באב • בניגוד ליום הכיפורים, ט"ו באב נותר יום שבו מרבים בחתונות ובענייני שידוכים בפועל ובכך מרבים באהבת ישראל

מחלוקת לשם שמיים

בדרך כלל כאשר פורצת מחלוקת גדולה מתעוררים רגשות שנאה עזים, ומתוך כך רבים מזדעזעים שהנה שוב אנחנו נכשלים בשנאת חינם שהחריבה את בית מקדשנו ועלינו להרבות באהבת חינם. ועולה דרישה כלפי כל הצדדים לבטל את דעתם כדי להפסיק את המחלוקת. ויש שעורכים כינוסי אחדות, ויש שכותבים ומדברים בגנות המחלוקת, שכוללת את כל האיסורים שבין אדם לחברו.

אולם בפועל, למרות הכוונות הטובות, התביעה לאהבת חינם והזעזוע משנאת חינם אינם מתקבלים. וזאת משום שבעת מחלוקת כל צד בטוח שהוא צודק ועתידו תלוי בכך, ואם חס ושלום הצד השני ינצח ייחרב עולמו. לכן גם כאשר עולה החשש שאם ימשיכו במחלוקת שני הצדדים ייחרבו יחד, ממשיכים במחלוקת, שכן גם כך כל צד סבור שאם השני ינצח הכול ייחרב.

אכן התורה אינה דורשת מאנשים ומקבוצות לוותר על דעתם, כי בכך שיעמדו על דעתם יש תועלת רבה לבירור האמת וקידום החברה, וזוהי מחלוקת לשם שמיים. האיסור הוא לקיים מחלוקת שאינה לשם שמיים.

ראוי להוסיף שגם אין צדק בתביעה כלפי אחד הצדדים לוותר על עמדתו, ולכן כל עוד לא יקשיבו ברצינות לטענתו, תחושת הצדק שמפעמת בו לא תאפשר לו לשתוק. ואם בשם השלום יתבעו ממנו לוותר על עמדתו, ידרדרו את המחלוקת לכיוון הרע, כי במקום להתייחס לטענות הענייניות יהפכו את המחלוקת לאישית ומסוכנת יותר.

הסימן למחלוקת לשם שמיים

במחלוקת לשם שמיים ממשיכים לאהוב ולכבד את הצד השני, ואילו במחלוקת שאינה לשם שמיים שונאים את הצד השני ובזים לו. ויכול אדם שמנהל מחלוקת רעה לרמות את עצמו ולטעון שהוא אוהב ומכבד את זולתו, אולם הבדיקה לכך פשוטה. אם הוא אוהב את הצד השני – הוא רוצה בטובתו, ולא שמח בכישלונו, ואינו מייחל לחורבנו. מתוך כך הוא מכבד את הצד השני ורואה את כל המעלות הטובות שבו ומעריך אותן. מתוך כך הוא גם מסוגל להציג את עמדתו של הצד השני ביושר, באופן שגם הצד השני יהיה מרוצה מהצגת עמדתו.

לעומת זאת, במחלוקת שאינה לשם שמיים בעלי המחלוקת בזים לצד השני, אינם מצליחים לראות את הטוב שבו ואינם מסוגלים לבטא את עמדתו באופן הוגן, וכל עמדה ומעשה של הצד השני הם מפרשים לרע ומייחלים לראות את יריביהם מובסים וסובלים.

כלומר, מחלוקת לשם שמיים היא מחלוקת עניינית בנושא שעליו מתווכחים, שאינה מתפשטת מעבר לתחום הממוקד שעליו מתווכחים. ואילו מחלוקת שאינה לשם שמיים הופכת למחלוקת אישית נגד כל עמדותיו של הזולת. וכאשר המחלוקת גדולה היא מתפשטת על כל השקפתה ואופייה של הקבוצה שמבטאת את הדעה שכנגד. שאם הם מהשמאל, טוענים שהם שונאים את כל המתנחלים והחרדים, בזים למסורתיים ומקפחים אותם. מנוכרים לזהותם היהודית. השתלטו על מערכת המשפט, הכלכלה, האקדמיה ושאר משאבי המדינה. ילדיהם משרתים בחילות שיעניקו להם מקפצה לאזרחות, ומשתמטים משירות קרבי ביחידות השדה. אינם מוכנים לוותר על השלטון, ובתואנות משפטיות שונות מוצאים דרך לקפח את עמדת הצד השני ולפגוע בה. ואם הם מהימין, אזי הם בזים לחוק, שונאים ערבים ורוצים להפוך את מדינת ישראל למדינת אפרטהייד שכל המדינות יסלדו ממנה. ואם הם גם דתיים אזי הם גם שונאים להט"בים, רפורמים, בני דתות אחרות, ואם רק יהיה להם כוח, יכפו את חוקי הדת והצניעות על החילונים ויפגעו במדע ובכלכלה ובצבא. והחילונים האחרונים שיישארו יצטרכו לממן במיסיהם את אברכי הכוללים והילדים הרבים שלהם.

ואף שבכל הטענות הללו יש גרעין של אמת, ההפרזה היא שקר ומבטאת מחלוקת שאינה לשם שמיים.

מחלוקת לשם שמיים מאפשרת פשרה טובה

כאשר המחלוקת מתנהלת כראוי, העמדות מתבררות באופן מועיל, ומתוך כך יוכלו להגיע לפשרה שבה כל צד ישיג חצי משאיפותיו. ואם מתוך עין טובה יצליחו להבין יותר זה את זה, כל צד ישיג את רוב שאיפותיו. כלומר, אם יעמיקו בדברי הצד שכנגד, יוכלו להסכים שכל צד יקבל את מה שחשוב לו יותר, וכך ייצא שרוב או עיקר שאיפותיהם של שני הצדדים יתגשמו.

לעומת זאת, במחלוקת קשה בדרך כלל כל צד מקבל פחות מחצי שאיפותיו, שכן כל צד מחבל בצד שכנגדו, ולכן כל צד משיג במקרה הטוב מקצת משאיפותיו, ובמקרה הרע ניזוק ואינו משיג כלום.

ט"ו באב

מתאים בימים אלו לעסוק בעניינו של ט"ו באב. אמרו חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים" (משנה תענית ד, ח). כמה טעמים הובאו לכך בתלמוד (תענית ל, ב), וכולם קשורים לאירועים שאירעו ביום זה, שלושה מהם קשורים לאירועים שהגבירו את האחדות והשלום בין שבטי ישראל. ויש בכך תיקון לחטא שנאת חינם שבעטיו נחרב בית המקדש השני.

שלושת האירועים שקשורים לחיזוק האחדות

הראשון: ביום זה הותר גם לבת שאין לה אחים להינשא לבן שבט אחר, שעד אז הדבר היה אסור, כדי שהנחלה שתירש לא תעבור מבני שבט אביה לבני שבט בעלה, וכפי שנאמר ביחס לבנות צלופחד: "וכל בת יורשת נחלה ממטות בני ישראל – לאחד ממשפחת מטה אביה תהיה לאישה, למען יירשו בני ישראל איש נחלת אבותיו. ולא תיסוב נחלה ממטה למטה אחר, כי איש בנחלתו ידבקו מטות בני ישראל" (במדבר לו, ח-ט).

השני: ביום זה הותר לבני שבט בנימין לשאת נשים מבנות שאר השבטים. שכן בעקבות סירובם של בני שבט בנימין להעניש את החוטאים במעשה פילגש בגבעה, פרצה מלחמת אחים נוראה שבה נהרגו עשרות אלפים מישראל ושבט בנימין כמעט הוכחד. במסגרת המלחמה והכעס על שבט בנימין נשבעו בני ישראל שלא ייתנו את בנותיהם לבני שבט בנימין, שנאמר: "ואיש ישראל נשבע במצפה לאמור: איש ממנו לא ייתן בתו לבנימין לאישה" (שופטים כא, א).

בתום המלחמה נותרו רק מאות בחורים מבנימין, וכדי להציל את שבט בנימין שלא יכלה הוצרכו למצוא היתר שעל ידו יוכלו להתחתן. והוסכם שבני בנימין ימתינו בכרמים לבנות שילה, בעת שנהגו לרקוד ולחולל שם לקראת חתונתן, וייזמו את הקשר עם הבנות מבלי שאבותיהן של הבנות יאשרו זאת, וכך ימצאו להם כלות בלא שהאבות יעברו על השבועה. וכפי שאמרו זקני ישראל לבני בנימין: "וראיתם והנה אם יצאו בנות שילו לחול במחולות, ויצאתם מן הכרמים וחטפתם לכם (בהסכמת הבנות אך בלא רשות האבות) איש אשתו מבנות שילו, והלכתם ארץ בנימין" (שם כא, כא).

עוד אמרו חכמים (תענית ל, ב), שלאחר פילוג ממלכת ישראל ירבעם בן נבט הציב שומרים שימנעו מעשרת השבטים שבממלכתו לעלות לירושלים ולבית המקדש שבממלכת יהודה. ובט"ו באב לאחר כמה דורות ביטל המלך הושע בן אלה את הדבר, ובכך אִפשר לכל ישראל לשוב ולהתאחד סביב בית המקדש כבימי שלמה.

שידוכים וחתונות

בנוסף לכך, יום ט"ו באב, כמו גם יום הכיפורים, היה מיועד לשידוכים, ובו בנות ירושלים היו ממשיכות את מנהגן של בנות שילה ויוצאות לחולל בכרמים כדי למצוא את זיווגן מתוך שמחה. וכפי שאמרו חכמים: "לא היו ימים טובים לישראל כחמישה עשר באב וכיום הכיפורים, שבהן בנות ירושלים יוצאות בכלי לבן שאולין, שלא לבייש את מי שאין לו… וחולות בכרמים, ומה היו אומרות: בחור! שא נא עיניך וראה מה אתה בורר לך. אל תיתן עיניך בנוי, תן עיניך במשפחה! 'שקר החן והבל היופי אישה יראת ה' היא תתהלל', ואומר: 'תנו לה מפרי ידיה ויהללוה בשערים מעשיה'" (משנה תענית כו, ב).

המשותף לשני ימים אלו, שהם ימים שבהם נעשה שלום ואיחוד בעולם – ביום הכיפורים בין ה' לישראל, ובט"ו באב בתוך ישראל. ביום הכיפורים ישראל חוזרים בתשובה, וה' ברוב אהבתו לעמו מכפר על עוונותיהם ומטהרם, והם חוזרים להתקשר אליו בקדושת אמונתם ומתייחדים עמו באהבה (פניני הלכה ימים נוראים ו, א). בט"ו באב נעשה שלום בישראל, שהפירוד העמוק ביותר הוא בין השבטים, ובט"ו באב הסירו השבטים את המחסומים והפירודים שביניהם וחזרו להתלכד באחדות.

מתוך האחדות הכללית של ימים אלו, נהגו ישראל לעסוק בהם בשידוכים, שכל זוג שמתחתן באהבה ובשמחה מבטא בזעיר אנפין את הייחוד שבין ה' לישראל עמו, ואת האחדות שבתוך ישראל, ולכן השכינה שורה ביניהם. בברית הנישואים, שכוללת התחייבות לחיות בנאמנות מוחלטת זה לזה, יש ביטוי לקדושת הברית שבין ישראל לה', וכפי שאומרים בברכת הקידושין: "מקדש עמו ישראל על ידי חופה וקידושין". ולכן הקשר בין ה' לישראל נמשל לשמחת החתן והכלה, שנאמר: "ומשוש חתן על כלה ישיש עלייך אלוקייך" (ישעיהו סב, ה). כמו כן על ידי הנישואין, שכוללים התחייבות לאהוב ולשמח זה את זה, מגשימים בני הזוג באופן המלא ביותר את המצווה שהיא כלל גדול בתורה, מצוות "ואהבת לרעך כמוך" (ויקרא יט, יח, ספרא שם). ומתוך כך מתגלה האחדות בין כל שבטי ישראל, ובין ישראל לאביהם שבשמיים, ושפע ברכה וחיים מתווספים לעולם (פניני הלכה שמחת הבית וברכתו א, א; ה-ו).

מאז שנחרב בית המקדש אין נוהגים לעסוק בשידוכים ביום הכיפורים, ומסתפקים בתפילות – הרווקים והרווקות שיזכו להתחתן, ובני זוג שיזכו להעצים את אהבתם ושמחתם (פניני הלכה ימים נוראים ו, יב). אולם ט"ו באב נותר יום שבו מרבים להתחתן ולעסוק בשידוכים ובאחדות בין החלקים השונים של עם ישראל. ועל כן הוא נחשב ליום טוב, ואין אומרים בו תחנון ואין מתענים בו.