בגמילות חסדים עם הזולת יש בחינה של גילוי שכינה, לעיתים אף יותר מהשגות רוחניות שאנשים מתאווים אליהן • החיבה הגדולה שרחש הרבי מלובביץ' לר' אריה לוין ולסיפורים על מעשי החסד שלו • גם למי שנוסעים זמן ארוך בכבישי ארצנו אין לברך ברכת הגומל • מעדויות שהתקבלו עולה כי הרב נויבירט נאלץ לשנות מפסקיו בשמירת שבת כהלכתה מפני המחלוקת, אך לא חזר בו עקרונית מפסקי ההלכה
מספרים על חסיד אחד שזכה לעושר וכבוד וחיתן את כל ילדיו, ורק דבר אחד היה חסר לו: הוא השתוקק לגילוי אליהו הנביא. בא אצל רבו וביקש שיסייע בידו, ואף אמר שלשם כך יתרום סכום גדול. השיב הרבי: "אין בעיה, בקצה שכונת העניים גרה אלמנה עם ארבעה ילדים יתומים, אין להם כסף לקנות את צורכי חג הפסח. תקנה להם את כל צורכי החג ותקיים איתם את ליל הסדר ותזכה לגילוי אליהו".
קנה העשיר את כל צורכי החג לשבעה ימים, ושעות אחדות לפני ליל הסדר דפק על דלת ביתה של האלמנה וביקש להצטרף אליה לליל הסדר. השיבה האלמנה: "ביתי ריק, אין לנו מה לאכול, וכיצד אוכל לארח אותך?". השיב העשיר: הבאתי איתי את כל צורכי החג, והחל להוריד מהעגלה מזון לכל החג, ואף כלים נאים, וכך חגג איתם את ליל הסדר. והיו האלמנה וארבעת ילדיה שמחים, ואף נותר להם מזון לאחר הפסח.
רק בעיה אחת הייתה, העשיר לא זכה לגילוי אליהו. הוא חזר אל הרבי והתאונן על כך. השיב לו הרבי: "עשה זאת שוב בשנה הבאה, ובעזרת ה' תזכה לגילוי אליהו".
לשנה הבאה חזר והגיע לבית האלמנה כשעתיים לפני הליל הסדר, והנה הוא שומע מתוך הבית את הילדים בוכים על עוניָם, שאין להם את צורכי החג, ואפילו מצות ויין אין להם. ניחמה אותם אימם ואמרה: "הבה ונתחזק באמונה, אולי כמו שבשנה שעברה שלח לנו ה' את אליהו הנביא שהביא לנו את כל צורכי החג, אולי גם השנה הוא ישלח לנו את אליהו הנביא".
דפק העשיר ונכנס עם כל צורכי החג, והאלמנה וילדיה שמחו, והעשיר שמח עוד יותר, שהבין כי דרכו התגלה אליהו הנביא.
כאן הסיפור נגמר, אולם נראה שאחר שהעשיר זכה לגילוי אליהו הבין את כל מה שהיה צריך להבין, והמשיך לדאוג לאלמנה ועזר לחנך ולחתן את היתומים עד שעמדו על רגליהם.
גדולה הכנסת אורחים מקבלת פני שכינה
אמרו חכמים: "גדולה הכנסת אורחים יותר מהקבלת פני שכינה" (שבת קכז, ב), שהרי ה' נגלה אל אברהם באלוני ממרא, וכשראה שלושה אנשים כחום היום ביקש מה' יתברך שימתין עד שיכניס את האורחים, ואחר כך ימשיך להתגלות אליו. וזאת משום שבגילוי שכינה ה' למעלה והאדם למטה, והאדם זוכה לקלוט מעט מאת ה'. אולם בעת שאדם מכניס אורחים, הוא עצמו מגלה את דבר ה' בעולם והשכינה מתגלה דרכו (עיין מהר"ל נתיב גמילות חסדים ד).
רבי אריה לוין וגילוי אליהו
סיפר ר' שמחה רז: "מעשה בש"י עגנון שהיה מהלך ברחובה של ירושלים ופגש את הסופר והבלשן יעקב דוד אברמסקי (בנו של הגאון הרב יחזקאל אברמסקי). שח לו עגנון: זה עתה בא אנוכי מביתו של הרב אברהם יצחק הכהן קוק, שאמר לי כי בטוח הוא שרבי אריה לוין זוכה לגילוי אליהו. שאלתיו: מה צורך לו לאליהו הנביא להתגלות אל רבי אריה דווקא? השיב הרב קוק: צריך גם צריך הוא אליהו הנביא לרבי אריה… פעמים ומן השמיים מבקשים לסייע בידי אדם הנמצא במצוקה, וישועתו באה על ידי אליהו הנביא זכור לטוב. אולם כדי שהישועה תיראה טבעית ולא ניסית – היא מושטת לו על ידי רבי אריה" (צדיק יסוד עולם, עמ' 323).
הרבי מלובביץ' ורבי אריה לוין
סיפר ר' שמחה רז: "היה זה בשלהי שנת תש"ל (1970), הייתי אמור לבקר בניו יורק. כתבתי למזכירות האדמו"ר רבי מנחם מנדל שניאורסון מלובביץ' כי אשהה בניו יורק ימים ספורים, ואדע להעריך אם יועידו לי פגישה אישית פרטית עם הרבי ('יחידות'). נעניתי בחיוב ונאמר לי כי הוקצו לי עשר דקות עם הרבי בפגישה לילית שנועדה להיערך בשעה שלוש לפנות בוקר…
נכנסתי לחדרו והרבי המתין לי בפתח. כשהצגתי עצמי, אמר לי: 'לפני זמן קצר קראתי בשבועון "פנים אל פנים" כתבה אודות הצדיק הירושלמי ר' אריה לוין זצ"ל (שנפטר שנה קודם לכן) – האם אתה הוא הכותב?'
משהשבתיו בחיוב, המשיך ושאל: 'האם הותיר אחריו ר' אריה כתבים ודברי תורה?' השבתי: 'ייתכן וכן, אך לא ידוע לי על כך, אולם חז"ל אמרו: אל ייפטר אדם מחברו אלא מתוך דבר הלכה – שמתוך כך זוכרהו (ברכות לא, א), ואכן, משנפטר ר' אריה – זוכרים אנו את מעשיו הטובים והוא בבחינת הלכה מהלכת…'
שאלני הרבי: 'היש לך סיפורים נוספים אודות ר' אריה?'
התחלתי לספר לו סיפורים הכרוכים במעשי צדקה וחסד שעשה ר' אריה. וכל אותה שעה היה הרבי מלובביץ' עומד על רגליו באמצע חדרו, ומאזין. הוספתי וסיפרתי לו גם על דברי תורה ששמעתי מפיו, והאדמו"ר התפעל, אחז בידי ואמר לי: 'זו פעם ראשונה שאני שומע פירוש זה והאמן לי, זו אמיתותה של תורה…'
משנתארכה השיחה, ביקשני הרבי שאשב ליד שולחנו, כשאני מהעבר האחד של השולחן והרבי מהעבר השני. ואז הוסיף הרבי ואמר: 'ספר לי עוד סיפור'; 'ספר לי עוד סיפור'… וכל אותה שעה עיניו של הרבי ברקו ובהקו…
שיחתנו ארכה למעלה משעה וגלשה לתוך השעות הקטנות של הלילה. או אז נפתחה הדלת ומזכירו של הרבי ניגש ורמז כי רבים הם הממתינים בתור וכי מתבקש אני לסיים השיחה… ביקשתי את סליחתו של הרבי וביקשתי ללכת. אותה שעה אמר הרבי למזכירו: 'הנח לו – אני הוא זה שביקשתיו שיישאר, כי ברצוני לשוחח עמו'.
משיצא המזכיר אמר לי הרבי: 'נו, ושמא יש לך עוד סיפור לספר לי?…' וכה העליתי בפניו – במשך שעה נוספת – סיפור אחר סיפור עד שהפציע השחר… בתום שיחת 'יחידות' זו, שארכה למעלה משעתיים, כשעמדתי להיפרד מהרבי, אמר לי: 'סיפורי צדיקים, יש להעלותם בכתב כדי לזכות בהם את הרבים, עשה זאת!'" (צדיק יסוד עולם, עמ' 279).
ר' שמחה רז אכן זכה לעשות זאת בספרו הראשון 'איש צדיק היה', ובספר ההמשך 'צדיק יסוד עולם', ספרים שראויים להילמד.
הגומל
שאלה: האם נכון שלמנהג יוצאי ספרד צריך לברך "הגומל" אחר נסיעה בין־עירונית של 72 דקות, כך שמי שנוסע ממודיעין לירושלים וחזור צריך לברך "הגומל"?
תשובה: אין לברך "הגומל" על נסיעה שגרתית, שכן ברכת הגומל נתקנה לאירועים נדירים שיש בהם סכנה. לא זו בלבד, אלא שיש סוברים שכל מי שצריך לברך הגומל בזמן המקדש היה חייב להביא קורבן תודה (רא"ש, אור זרוע וסמ"ג). וכתב החיי אדם (אחר כלל סט), שנכון למי שמברך הגומל לתרום ללומדי תורה כשיעור עלות הקורבן. בימינו מחיר הקורבן והחלות הוא לכל הפחות כאלף וחמש מאות שקלים. האם יעלה על הדעת שאדם שנוסע בכל יום לעבודתו, ונסיעתו אורכת 72 דקות (הלוך וחזור), יצטרך להביא בכל יום קורבן?!
אלא שברכת הגומל נתקנה למקרים נדירים של סכנות, ומה שנחלקו מנהגי ספרד ואשכנז הוא לגבי דרכים בעבר שהיו כולן בחזקת סכנה פי מאה מהדרכים שבימינו, והשאלה האם לברך רק על הדרכים המסוכנות ביותר. ואומנם גם היום יש אנשים שנהרגים בתאונות דרכים, אולם יחסית למשך הזמן שאנשים נמצאים בנסיעות מדובר בסכנה נמוכה מאוד, שאינה מסוכנת יותר מירידה במדרגות או כניסה לאמבטיה. ולכן עם כל הזהירות הנדרשת בנהיגה, אין לברך הגומל על נסיעה בכבישי ארצנו (ראו בפניני הלכה ברכות יד, ו, את הדעות השונות בעבר והתשובה עליהן).
על השאלות אודות הרב נויבירט
בטור הקודם על הרב נויבירט הזכרתי את בעלי המחלוקת שהתבטאו נגד ספרו 'שמירת שבת כהלכתה'. נשארתי עם שתי שאלות:
א) האם השינויים לחומרה במהדורה השנייה הם מפני שהרב נויבירט השתכנע שטעה, או שביקש למעט את המחלוקת, או שמורו ורבו הרב אוירבך שכנע אותו לשנות, ומדוע?
ב) האם בעלי המחלוקת שפגעו ביקשו סליחה?
על השאלה השנייה אין בידי תשובה, אולם על השאלה הראשונה קיבלתי כמה תגובות ועדויות. מכלל דבריהם עולה שהרב נויבירט לא חזר בו מפסקיו. וכך אמר לרב אריאל מייק: "שכל מה שכתב להיתר במהדורה הראשונה ושינה במהדורות החדשות לא היה משום שחזר בו אלא משום דאינשי דלא מעלי הפצירו בו ולחצו עליו". ועוד אמר: "שכל מה שכתב במהדורות הקודמות אפשר לסמוך עליהם לכתחילה בכל עניין, ולא חזר בו משום פסק" (ספר 'בנין אריאל' תשע"ג על הלכות שבת, עמ' 302). כיוצא בזה הביא נוחם בלס בעבודתו מכתב שכתב הרב נויבירט לר' אשר וסרטייל בא' באייר תשכ"ה: "עליי להודיע לך כי מוכן הייתי לכל הצעקות הגדולות שהיו בבני ברק, ולכן לא לקחתי ה'לשם שמיים' שלהם לליבי, אפילו אם כתבו מזה בהמודיע, וגם פרסמו את ה'לשם שמיים' שלהם באמריקה".
בסגנון שונה כתב הרב יהושע ון דייק, שהרב אוירבך יעץ לו "שכדי שהספר יתקבל על כלל ישראל ראוי להתחשב בכמה דינים עם גדולים אחרים ולשנות את הפסק או את הסגנון…". ואומנם היו מלעיזים שטענו עליו "שנכנע לחומרות בגלל לחצים". אולם לפי עדות מכיריו היה "איש אמת המתנהל ללא חת וללא מורא". אלא שמפני ענוותנותו "ביטל דעתו מפני דעת גדולים" ('מבשן אשיב' ח"א, עמ' 617).
אחר הכול, בעקבות עמדתו של הרב אוירבך, שהדריך את הרב נויבירט לשנות כדי להימנע ממחלוקת, בסוגיות גדולות וחשובות איננו יודעים מה הייתה דעתם ההלכתית.
