התרחקות מן המחלוקת והיחס לנוצרים

חטא המתלוננים היה חמור במיוחד בעיני ה', משום שהייתה בו מעין הסכמה עם קורח ועדתו הרשעים • סימנים לזיהוי רשעים: מרבים בשקרים, ואינם רואים שום דבר טוב בבעלי מחלוקתם • יש להרבות אהבה בין כל בני האדם מכל סוגי הדתות, ובטח שאסור לירוק בפני נוצרים • הרב אברהם יצחק קוק והרב יעקב קמינצקי נהגו כבוד ומאור פנים באנשי דת נוצרים

בפרשת קורח (פרק יז) מבואר שלאחר שפצתה האדמה את פיה ובלעה את קורח ועדתו, "וילונו כל עדת בני ישראל ממחרת על משה ועל אהרן לאמר אתם המיתם את עם ה'". בזמן שהם מתלוננים, ירד פתאום עמוד הענן וכיסה את המשכן, וכבוד ה' נגלה. "ויהי בהיקהל העדה על משה ועל אהרן, ויפנו אל אוהל מועד והנה כיסהו הענן וירא כבוד ה'". העם כולו נרעד, ומשה נקרא אל הקודש, ואהרן הצטרף אליו. "ויבוא משה ואהרן אל פני אוהל מועד", הם עדיין לא ידעו מה פשר הגילוי. "וידבר ה' אל משה לאמר: הרומו מתוך העדה הזאת ואכלה אותם כרגע. וייפלו על פניהם".

בעודו נופל על פניו בתפילה של מסירות נפש למען ישראל, משה הבין שמלאך המוות כבר קיבל רשות להכות, ומתוך תפילתו הזדקף והורה לאהרן להקטיר קטורת ובכך להפר את פקודת ה', "לסרב פקודה", ובמקום להיבדל מהעם – ללכת אליהם עם הקטורת כדי לעצור את המגפה. "ויאמר משה אל אהרן קח את המחתה ותן עליה אש מעל המזבח ושים קטורת והולך מהרה אל העדה, וכפר עליהם, כי יצא הקצף מלפני ה' החל הנגף. וייקח אהרן כאשר דיבר משה וירץ אל תוך הקהל, והנה החל הנגף בעם, וייתן את הקטורת ויכפר על העם. ויעמוד בין המתים ובין החיים ותיעצר המגפה. ויהיו המתים במגפה ארבעה עשר אלף ושבע מאות מלבד המתים על דבר קורח. וישב אהרן אל משה אל פתח אוהל מועד והמגפה נעצרה".

על מה יצא הקצף

ישראל אכן חטאו בכך שהתלוננו על משה ואהרן, אבל עדיין אין זה מובן: מדוע נחשב להם חטא זה לחמור כל כך, עד שיצאה עליהם גזרת כיליון?

אלא שבאמת בתלונתם הכניסו את עצמם כשותפים מלאים במחלוקת נגד משה רבנו. קורח ועדתו היו מיעוט מבוטל, כמה מאות מישראל בלבד. אילו העם היה מתקומם נגדם היו קורח ועדתו נסוגים בבושת פנים, ולא הייתה מתפתחת מחלוקת. כך היה ראוי להם לישראל שינהגו, אחר כל הטובה שבאה לישראל בדור ההוא על ידי משה רבנו. אבל הם עמדו וראו כיצד קורח ועדתו מביישים את משה ואהרן, ושתקו. אף היה חשש שישלחו יד במשה ואהרן, שכן בתוך אירועי המחלוקת היו מצבים שבהם עמדו משה ואהרן לבדם מול מאות מעדתו של קורח, ואולם גם אז ישראל נותרו במקומם ונתנו לבעלי המחלוקת לאיים על משה ואהרן ולהתסיס את העם, עד שהוצרך משה רבנו לבקש את עזרת ה', שיעניש את עדת קורח, כדי שידעו כולם שתורתו אמת.

לאחר כל זאת עוד העזו ישראל להתלונן על מיתתם הקשה של החולקים על משה, ואז נפרע מהם ה' על ששתקו ולא מחו, וגרמו בעצמם למחלוקת שסיכנה את עתיד העם ומורשת התורה. ואף שבעדת קורח היו אנשים נכבדים ביותר, העם היה צריך לבחור במשה ולמחות ביד הקמים עליו.

אשתו של און בן פלת

און בן פלת היה מתחילה שותף במחלוקת, והיה אמור להיאבד יחד עם קורח ועדתו, אלא שאשתו הצילתו (סנהדרין קט, ב). וכך היה מספר מורנו ורבנו הרב צבי יהודה הכהן קוק זצ"ל את המעשה: "אשתו הייתה צדקת, והוא ניצל בזכותה. בהתחלה הוא נגרר אחרי 'החבורה', אבל אשתו התחננה לפניו שיצא מהמחלוקת, אך הוא לא יכול היה להפסיק. הוא אמר לה: עוד מעט יבואו לקרוא לי. ענתה לו אשתו: אשב בחוץ בצורה מחוצפת, בפריצות, בפיזור שערות, ומכיוון שהם 'צדיקים' הם יראו זאת ויברחו. ואומנם כך היה. גם בדורות הקודמים וגם עכשיו בעלי המחלוקת הם 'צדיקים'. חז"ל קוראים להם רשעים, אבל הם 'צדיקים', 'חרדים'" (שיחות הרצי"ה במדבר ע' 195).

סימנים לבעלי מחלוקת רשעים

הבעיה היא שלא תמיד קל לדעת מי הם בעלי המחלוקת שמסכנים את ישראל, שכן הם יודעים להטעים את דבריהם, עד שקשה להבחין ברשעותם. הבעיה החמורה יותר היא שהם גם משכנעים את עצמם, עד שאינם מבחינים שהם הולכים ומרשיעים.

הסימן למחלוקת לשם שמיים, כמו מחלוקת בית שמאי ובית הלל, הוא שהחולקים מתמקדים בוויכוח הענייני, אך מחוצה לו נוהגים כבוד זה בזה ורואים את הטוב שבזולתם. מנגד, הסימן המובהק למחלוקת רעה שאינה לשם שמיים הוא שבעלי המחלוקת אינם מכבדים זה את זה, ומתוך כך אינם מכירים בצדדים הטובים של החולקים עליהם.

סימן נוסף לבעלי מחלוקת הוא שהם משקרים. חלקם משקרים בזדון, מתוך מחשבה שלמען מטרתם ה"קדושה" ראוי לשקר ולהוציא דיבה על הצד השני. וחלקם משקרים בשוגג, שהואיל והם רואים בצד השני רק רע, כל שמועה רעה על אודותיו מתקבלת אצלם בלא בדיקה ראויה, וכך יוצא שהם מפיצים שקרים. אומנם כמעט אצל כל אדם ניתן למצוא אי־דיוקים, אבל בקרב בעלי מחלוקת רואים אנשים שבאופן קבוע משקרים ומבזים, ואף כשמתברר שטעו אינם מסיקים מסקנות אלא מיד עוברים לטענה חדשה – שיש סיכוי רב שאף היא שקרית.

החובה לבקר ולהתרחק מבעלי מחלוקת

בלי שהצדיקים יוקיעו את הרשעים, אין להם יכולת לנצח, שכן על פי ההיגיון, לכאורה כל מאבק בין צדיק לרשע אמור להסתיים בניצחון הרשע. הרי לצדיק יש עכבות מוסריות: הוא אינו יכול לשקר ולהפיץ דיבה ואינו יכול לנקום ולנטור ולחסל יריבים.

ואולם יתרון אחד יש לצדיק: היתרון המוסרי. הוא יכול להגדיר את הרשעות. וכיוון שיש משקל מכריע לערכים, לאמת ולצדק, ממילא הקביעה כי פלוני נוקט בעמדות רעות תגרום בהדרגה להחלשת הרשע עד ביטולו. כך יוצא שכאשר הצדיקים פועלים לפי כללי המוסר, הם מנצחים. אין צורך להרבות בפעולות, רק להגדיר את מהות הרשעות של בעל המחלוקת, ולהביע זאת בפומבי, בשקט ובנחת, והאמת תורה את דרכה. אבל אם הצדיקים יוותרו על זכותם להגדיר את הרשעות באופן מוסרי, אין להם סיכוי לנצח.

כבוד הבריות גם לנוצרים

שאלה: לאחרונה התפרסמו מקרים של יהודים שירקו על תיירים נוצרים. האם מותר לנהוג כך על פי התורה?

תשובה: אסור לבזות אנשים, והמבזה אנשים – חוטא. "אמרו עליו על רבן יוחנן בן זכאי, שלא הקדימו אדם שלום מעולם, ואפילו נוכרי בשוק" (ברכות יז, א). בימי רבן יוחנן בן זכאי היו כל הנוכרים עובדי אלילים, ואף על פי כן הקפיד להקדים להם שלום, וקל וחומר שלא ביזה אותם או ירק עליהם. וכן מובא במסכת אבות: "שמאי אומר:… והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות" (א, טז). "האדם" כולל את כל בני האדם, בלא יוצא מהכלל.

קל וחומר כאשר מדובר בתיירים שהם אורחים של מדינת ישראל, ובדרך כלל באים מתוך כבוד לעם ישראל. אמרו חכמים שהאורחים שרץ אברהם אבינו לקבל היו נראים לו עובדי עבודה זרה שפלה לאבק שברגליהם (בבא מציעא פו, ב), ולמרות זאת כיבד אותם מאוד, וקיים בהם מצוות הכנסת אורחים, ובזכות זאת זכה לקבל את הבשורה על לידת יצחק.

כאן המקום להזכיר את דברי מרן הרב קוק, על יחס האהבה והכבוד שצריך לרחוש כלפי בני דתות אחרות (מידות הראיה, אהבה י). בדבריו ביאר שצריך לאהוב את כל הבריות שברא ה', וביותר את האדם, ואהבה זו "צריכה להתפשט על כל האדם כולו, למרות כל שינויי דעות דתות ואמונות, ולמרות כל החילוקים של הגזעים והאקלימים". לא זו בלבד אלא שהוסיף הרב וביאר שגם אהבת ישראל צריכה להתבסס על אהבה כללית לכל בני האדם, "כי רק על נפש עשירה באהבת הבריות ואהבת אדם תוכל אהבת האומה להתנשא בגאון אצילותה וגדולתה הרוחנית והמעשית". מנגד "צרות העין הגורמת לראות בכל מה שחוץ לגבול האומה המיוחדת, אפילו אם הוא חוץ לגבול ישראל, רק כיעור וטומאה, היא מהמחשכים הנוראים שגורמים הריסה כללית לכל בנין הטוב הרוחני, שכל נפש עדינה מצפה לאורו".

הרב יעקב קמינצקי ויחסו לנזירות נוצריות

מסופר על הרב יעקב קמינצקי זצ"ל, שהיה מראשי מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל בארצות הברית, שהיה מכבד כל אדם, "אף נוכרים זכו למלוא הכבוד ולהארת פנים. יום אחד הופתע תושב מונסי כאשר נעצר ברחוב על ידי אם המנזר שניצב ברחוב בו התגורר רבי יעקב. היא ביקשה להבין מדוע שכניו היהודים של המנזר מסיטים את מבטם או חוצים את הרחוב לעברו השני בכל עת בה חולפת נזירה על פניהם. הכול – פרט לרב ישיש אחד, המקפיד תמיד לקדם את פניהן בחיוך ובברכה ידידותית" (ספר רבי יעקב עמ' 327).

הרב קמינצקי (תרנ"א-תשמ"ו; 1891–1986) נולד בליטא ולמד בישיבת סלבודקה וסלוצק. הוא היה רב בליטא ואחר כך היגר לארצות הברית, היה רב בסיטאל ואחר כך בטורונטו, ובמשך שנים רבות עמד בראש ישיבת תורה ודעת בניו יורק. הוא נודע כגאון בעיון ובהלכה ובמידות טובות.