ההבדל בין תורת ארץ ישראל לתורת חוץ לארץ

הסביבה הטבעית בארץ ישראל תומכת בקיום התורה, ולכן אין היא נזקקת לניסים ולהתגברות על הטבע כפי שזקוקים להם החיים בחוץ לארץ • סיפורי מופתים על יהודים שלמדו תורה בחוץ לארץ לא מצאו חן בעיני נכדיי, מפני שאין הניסים שאירעו ליחידים הדרכה לרבים הרוצים להתפרנס וללמוד תורה • נדמה שיש צורך בכתיבת סיפורים חדשים על לימוד תורה המתאימים ליושבים בארץ ישראל

התורה ניתנה לישראל כדי שילמדו אותה ויקיימו את מצוותיה בארץ ישראל, ומתוך כך תימשך הברכה לכל העולם. זאת משום שבארץ ישראל מתגלה מלכות ה', תורתו וברכתו, עד שאמרו חכמים שכל הדר בארץ ישראל דומה כמי שיש לו א-לוה, ואילו הדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). לכן אמרו שמצוות יישוב הארץ שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פ).

לא זו בלבד, אלא שעיקר חיוב המצוות הוא בארץ ישראל, שנאמר: "אלה החוקים והמשפטים אשר תשמרון לעשות בארץ אשר נתן ה' אלוקי אבותיך לך לרשתה כל הימים אשר אתם חיים על האדמה" (דברים יב, א). ואולם בגלות נצטווינו לקיים את מצוות התורה כדי שלא נשכחן כשנחזור לארץ, וכפי שאמרו חכמים (בספרי) על פרשת 'והיה אם שמוע', כמובא ברש"י: "אף לאחר שתגלו – היו מצוינים במצוות, הניחו תפילין, עשו מזוזות כדי שלא יהיו לכם חדשים כשתחזרו. וכן הוא אומר (ירמיה לא, כ): הציבי לך ציונים" (דברים יא, יח).

ההבדל העמוק

בארץ ישראל אנו מקיימים את המצוות מפני ערכן העצמי, ואילו בחו"ל – כדי שנזכור אותן כשנחזור לארץ. אומנם ברור שערך הזיכרון גם הוא חשוב ביותר, והוא חייב לכלול תוכן עמוק, שיוצר הזדהות, אבל עדיין מדובר על זיכרון ולא על קיום בעל ערך עצמי.

לכן כל ציור החיים בחו"ל הוא של מצב בדיעבד, של הישרדות במציאות קשה. לעומת זאת החיים בארץ ישראל הם לכתחילה. קיום המצוות בחו"ל הוא למרות המציאות שמסביב, ואילו קיום המצוות בארץ הוא בזכות המציאות שמסביב. בחו"ל הנס הוא העיקר, כי הטבע אינו מתאים לנו, ואילו בארץ הטבע הוא העיקר, כי על ידו מתגלה בורא השמיים והארץ. "ארץ אשר ה' אלוקיך דורש אותה, תמיד עיני ה' אלוקיך בה, מרֵשית השנה ועד אחרית שנה" (דברים יא, יב).

ההבדל בין הסיפורים של חו"ל לסיפורי ארץ ישראל

לאחרונה חיפשתי סיפורים על אהבת התורה כדי לספרם לילדים ולנערים לקראת חג השבועות. לשם כך האזנתי להקלטות וקראתי בספרים, ואביא לפניכם שני סיפורים לדוגמה.

המעשה בסוחר שקבע עיתים לתורה

בעיר חאלב היו חכמים וסופרים, שהשפעתם הייתה אדירה על כל תושבי חאלב, שהיו כולם יהודים מאמינים, "הולכי תמים פועלי צדק".

אחד מהאנשים האלה היה רבי אהרן, איש צדיק תמים שלא עבר עליו יום בלא שעסק בו בתורה. היה קם בבוקר בהנץ החמה, לאחר התפילה נשאר בבית הכנסת ללמוד בחוק לישראל עם רש"י, ואחר כך למד דף גמרא וסימן בשולחן ערוך. בסביבות השעה עשר היה מגיע לביתו, טועם דבר מה, מברך ברכת המזון במיתון מילה במילה, ורק אז פונה לדרכו ופותח את חנותו. הוא היה מומחה לאבנים טובות ומרגליות, היה יודע בדיוק מה שוויה של כל אבן ומי האנשים שמעוניינים לקנותה, אבל הוא עצמו היה במעמד בינוני. אשתו תמיד הייתה מקנטרת אותו וטוענת כנגדו: מי יוצא מהבית בשעה עשר לפתוח חנות?! מי יבוא אליך בשעה כזו?! מדוע לא תצא בזמן ותרוויח כמו הסוחרים החרוצים?! והוא היה משיב לה בכל פעם: ה' יתברך זן ומפרנס לכל חי, והכול בידיו.

יום אחד קם בבוקר, כדרכו בקודש, ולאחר סיום חוק לימודיו הגיע לחנותו בשעה שהיה רגיל, והנה ליד החנות רובץ ערבי אחד מארץ ישראל עם "לאפה" גדולה לראשו. לשאלת ר' אהרן מי הוא, ענה: אנא ח'לילי, כלומר מחברון שנקראת ח'ליל. כבר שעה שאני מחכה לך, אמרו לי שאתה נאמן, לכן שמתי את ביטחוני בך ולא באחר, בוא ניכנס פנימה. תנעל את הדלת ואדבר עימך.

פתח את החנות ונכנסו פנימה. הוציא הערבי את ה"לאפה" מראשו, היו שם עשרה תרבושים זה על זה, והתחיל סופר. בין התשיעי לעשירי היה מונח יהלום יקר מאוד, כל הבית נתמלא אורה. אמור נא לי, כמה הוא שווה?

ענה רב אהרן: אדוני! יהלום זה יקר מאוד, שוויו יותר ממיליון, קשה מאוד למצוא קונה שיוכל לשלם לך את מחירו. אני מציע שתאמר לי את המקום שאתה נמצא בו, ובמשך היום אחקור ואדרוש, ואם אמצא עשיר שירצה לקנותו, אפגיש ביניכם ואתה תשלם לי אחוז אחד לעמלה.

השיב הערבי: בסדר, על ראשי! חזר והחזיר את היהלום אל בין התרבוש התשיעי לעשירי, והחזיר את כל התרבושים על ראשו. אמר לו, אני נמצא במלון פואד, ושם תוכל למוצאני.

ביום ההוא הייתה תעסוקה רבה לרב אהרן, ובתוך כך שכח לחפש קונה ליהלום.

למחרת קם כהרגלו, התפלל בהנץ החמה, למד חוק לישראל, גמרא ושולחן ערוך, אכל ובירך ברכת המזון, והלך לחנותו. דרכו הייתה דרך המלון פואד שבו נמצא הערבי ההוא. כשעבר הבחין בהתקהלות גדולה ליד המלון. התקרב ושאל, מה פשר ההתקהלות הזו? אמרו לו, ערבי אחד שבא מפלסטין אכל ושתה פה חודש ימים, קיבל אמש התקף לב והלך לעולמו. בעל המלון קרא למשטרה והתלונן שלא שילם לו. הקצין חקר ודרש כמה מגיע למלון, והחליט למכור את חפציו ובגדיו במכירה פומבית.

לקח הקצין את בגדו, ה"כומבז", הניחו על כלונס גבוה והתחיל לצעוק, מי משלם בעד הבגד הזה? עמד אחד ואמר: חמש בישליק, סכום קטן של כמה אגורות, קם השני ואמר: עשרה בישליק, השלישי: חמש עשרה בישליק, הגיעו לעשרים בישליק ואף אחד לא הוסיף. הכריז: פעם ראשונה, פעם שנייה, פעם שלישית, זכה! שילם את הכסף וקיבל את הבגד. וכך מכרו עוד בגד ועוד בגד.

גמרו את הבגדים, לקח את נעליו, הניחן על המקל ומכר גם אותן. והנה הגיע ל"לאפה" המזוהמת והמלוכלכת שלו, תלה אותה על העץ והתחיל למכור. קם רב אהרן ואמר: עשרה בישליק, קם אחר ואמר: חמש עשרה בישליק, ועלו עד שהגיעו לשלושים בישליק. לא היה מי שיוסיף על הצעת רב אהרן, והוא זכה. הקצין חמד לו לצון, קרא את רב אהרן שיבוא לקחת את התרבוש המשונה הזה והלבישו על ראשו. כולם צחקו ומחאו כפיים, אך אומרים "צוחק מי שצוחק אחרון"… שילם את הכסף והלך.

פתח את חנותו, נכנס במקום שנכנס ועמד במקום שעמד, ספר את התרבושים אחד אחד וליבו דופק… כשהגיע בין התרבוש התשיעי לעשירי, נגלה היהלום והאיר באור יקרות את כל החנות. מכר אותו ולא קיבל אחוז אחד, אלא הכול נכנס לכיסו ונתעשר עושר רב.

זהו כוח התורה! כל המקיים את התורה מעוני סופו לקיימה מעושר! צריך שיהיה ביטחון לאדם.

תגובת הילדים

האם מתאים לספר את הסיפור הזה לכבוד חג השבועות? כדי לבדוק את תגובת השומעים, סיפרתי אותו בלימוד הקבוע שלי בשבת עם נכדיי. אף שהסיפור ריתק אותם, הוא לא מצא חן בעיניהם. הם טענו שלא ייתכן שבאופן זה כל הסוחרים שיקבעו עיתים לתורה יתעשרו. אחת הנכדות אף טענה, זה לא הוגן! מדוע שהוא יתעשר על חשבון הערבי ולא יחפש את הילדים שלו לתת להם את ירושתם? (הסברתי שהיה קשה מאוד למצוא את יורשיו, והייתה בכך גם סכנה, שכן ייתכן שמדובר בשודד, ולכן בא למכור את היהלום רחוק מביתו וכו').

סיבת הפסדיהם של הסוחרים

עוד סיפרתי לנכדים את ששמעתי באחת הדרשות, על אחד הגדולים מפולין, שתהה מדוע בעבר היו הסוחרים נחשבים עשירים, ולא התלוננו על פרנסתם, ואילו עתה כולם מתלוננים שפרנסתם דחוקה. וביאר שבעבר היו הסוחרים רגילים לעסוק בתורה או לומר תהילים בעת שהחנות הייתה ריקה מלקוחות, וה'בעל דבר' (השטן) היה רואה זאת ומתמרמר, ושולח להם קונים כדי להפסיקם מלימודם או מאמירת תהילים, וכך התעשרו. אבל עכשיו, בעת שהחנות ריקה, הסוחרים קוראים עיתונים ורומנים, וה'בעל דבר' מרוצה ואינו מעוניין להפסיקם על ידי קונים.

גם סיפור זה לא מצא חן בעיני הנכדים, כי משתמע ממנו שהטוב ביותר הוא שלא לעסוק בפרנסה בחריצות אלא לעסוק בתורה ולומר תהילים, ורק מפני שה'בעל דבר' לא מרוצה מכך הוא שולח אליהם קונים והם נאלצים להתעשר… כלומר המתפרנס ביושר הוא אדם נחות שה'בעל דבר' הצליח ללוכדו ברשתו. והגרוע מכול הוא שהחיים מנוהלים על ידי ה'בעל דבר' ולא על ידי ההשגחה האלוקית, לפיה אם נשמע בקול ה' ונקיים את מצוותיו, הארץ תיתן את יבולה ונתעשר.

חסרים סיפורים של ארץ ישראל

כפי הנראה, אחר שנים רבות של גלות התרגלנו לסיפורים של חו"ל, שבהם המציאות בדיעבד, והחיים מתקיימים בנס. גדולי הרבנים רצו לעודד את שומעיהם, שממילא היו בעלי מלאכה שעבדו קשה לפרנסתם, וכדי לעודדם לקבוע עיתים לתורה, סיפרו על ניסים שאירעו למי שעסק בתורה, אבל על ברכת התורה המלאה לא יכלו לדבר. אולם תפקידנו בארץ ישראל לעסוק ביישובו של עולם על פי התורה ומצוותיה, ולהוסיף בכך ברכה לעולם. וכל הסיפורים על ניסים ומופתים עלולים לגרום לאדם להתרשל בקבלת האחריות על חייו. עלינו למצוא סיפורים שמלמדים איך בזכות לימוד התורה וקיום המצוות העבודה התברכה, והחברה כולה נעשתה טובה ומתוקנת יותר.