נתוני ההתחלנות בקרב בוגרי החינוך הדתי שרגילים לדבר עליהם רחוקים מהנתונים האמיתיים, אשר עומדים על פחות מעשרים • תיקון הליקויים במערכת החינוך לא יבוא מחיקוי השיטה החרדית, שכן כלול בה ויתור על ערכי יסוד כמו שירות בצבא ושותפות ביישוב העולם ותיקונו • במצב שבו דחייה של ברכת הלבנה למוצאי השבת תקרב אותה עד סמוך לאמצע החודש, מוטב לוותר על ההידור ולקיים את הברכה בימות החול
שאלה: בשנים האחרונות ישנם רבנים שמטיחים בציבור הדתי־לאומי טענה חמורה: החינוך הדתי־לאומי נכשל בהשוואה לחינוך החרדי. מבני הציבור הדתי־לאומי כחמישים אחוזים מתחלנים, ואילו מקרב הציבור החרדי רק אחוזים בודדים.
ויש שאף הגדילו ונתנו מספרים מדויקים: ממערכת החינוך החרדית־חסידית שני אחוזים עוזבים את הדת. מקרב החינוך החרדי־ליטאי שלושה אחוזים נוטשים. מקרב בוגרי החינוך החרדי־ספרדי – 8.5 אחוזים. לעומת זאת, מקרב בוגרי החינוך החרד"לי (חרדי לאומי) 21 אחוזים עוזבים. מקרב החינוך הדתי־לאומי הרגיל – 31 אחוזים, ומקרב החינוך הדתי־ליברלי 51 אחוזים. כלומר, בסך הכול כשלושים אחוזים נוטשים את החינוך הדתי־לאומי.
לטענת חלק מאותם רבנים, כמסקנה מהנתונים הקשים והמצערים, על הציבור הדתי־לאומי לגווניו השונים להכיר בכישלון החינוכי של החמ"ד, החינוך הממלכתי־דתי, ולאמץ את דרכו של החינוך החרדי, כדי למנוע את המשך הכישלון החינוכי.
נתונים לא נכונים
תשובה: למרות שלכאורה הטענות נשענות על מחקרים ונתונים מדויקים, האמת היא שהמספרים שונים לחלוטין. כבר בנתונים שבשאלה יש סתירה חמורה. בנתון הראשון שבפתיחת השאלה דובר על חמישים אחוז מתחלנים, ובנתון השני של המספרים המדויקים לכאורה מדובר על כשלושים אחוז.
כפי הנראה הטעות נובעת מכמה סיבות. ראשית, הכללת נתונים מכמה דורות, כאשר הנתון הרלוונטי הוא מצב דורנו. שנית, הכללת ילדים של עולים, שכידוע, אתגרי החינוך של מהגרים קשים במיוחד. שלישית, חרדים שעברו למגזר הדתי בדרכם לחילון נספרו כנוטשים את הציבור הדתי־לאומי. רביעית, אחוז ניכר מבין הלומדים בחינוך הממלכתי־דתי הם מבתים חילוניים או מסורתיים מלכתחילה.
אחרי הכול, לפי הידוע לי, מדובר על עזיבה של פחות מעשרים אחוזים מקרב בני הציבור הדתי־לאומי. מנגד, בקרב הציבור החרדי מדובר על אחוזים גבוהים בהרבה ממה שמדווח, שכן אחת "המצוות" של הציבור החרדי היא להסתיר נתונים שכאלה. אקווה שבאחד הטורים הבאים אוכל להביא נתונים קרובים יותר לאמת על מערכות החינוך השונות.
תהליך התקדמות
אומנם לפני שני דורות אחוז המתחלנים היה גבוה מאוד. אולם כך היה המצב לצערנו בקרב כל הגוונים הדתיים והחרדיים, בארץ ובגולה.
בנוסף לכך, מי שטוען זאת מתעלם מהתהליך. בשנים הסמוכות לקום המדינה כשמונים אחוזים התחלנו, ובתהליך הדרגתי החינוך הולך ומשתפר, עד שכיום פחות מעשרים אחוזים עוזבים.
כמובן, תמיד אפשר וצריך להשתפר. אבל כאשר החינוך בציבור הדתי הולך ומתחזק, ואילו בחינוך החרדי ניכרים קשיים שהולכים וגוברים, אין מקום לטעון באופן גורף שהחינוך הדתי־לאומי נכשל ואילו החינוך החרדי מצליח.
עידוד מוטעה
בעקיפין, הרבנים שפרסמו נתונים שגויים אלו מעודדים את בני הציבור הדתי־לאומי להצטרף לציבור החרדי או לחקות אותו, כדי שאחוז גבוה יותר מילדיהם יישאר דתי. אולם הצעה זו אינה ישימה, שכן החינוך החרדי מבוסס על חברה סגורה, וכל עוד שומרים על קשר עם בני המשפחה והחברים ועל פתיחות לחברה הישראלית הכללית, החינוך החרדי אינו יכול להצליח. דוגמה לכך ניתן ללמוד מבעלי התשובה שמצטרפים לציבור החרדי, שאחוז העזיבה בקרב ילדיהם גבוה מאוד, יותר מאשר מקרב בעלי התשובה שהצטרפו לציבור הדתי־לאומי.
הוויתור על מרכיבים יסודיים בתורה
בנוסף לכך, מי שטוען נגד החינוך הדתי מתעלם מהאתגר הגדול שעומד לפנינו. כדי לשמור על הילדים מחילון, הציבור החרדי ויתר על כמה מהיסודות החשובים ביותר בתורה. הוא ויתר על שותפות במצוות יישוב הארץ, על מצוות השירות בצבא ועל חלקים ממצוות ואהבת לרעך כמוך ואיסור המחלוקת. בוויתור על לימוד המדעים ועידוד עבודה הוא ויתר על השותפות ביישובו של עולם ותיקונו, ובנוסף לכך גזר עוני על רבים, בניגוד לכל מצוות התורה שנועדו לעזור לעניים להיחלץ מעוניָם. פרט לכל זה ויתר הציבור החרדי על האפשרות להבין את התורה בגדלות, וכפי שאמר הגר"א שכל מי שחסר לו יד אחת בחוכמות חסר לו כנגד זה מאה ידות בתורה, כי החוכמה והתורה נצמדים.
אומנם כן, ההתמודדות עם כל האתגרים הללו קשה ומורכבת, אבל זו חובתנו על פי התורה, וכמה חמור עוונם של המרפים את ידם של מי שמשתדלים לקיים את התורה על כל חלקיה. ולכל הפחות ראוי שמי שטוענים שהציבור הדתי־לאומי צריך לאמץ את השיטה החרדית צריכים להוסיף שלשם כך עליו לוותר על חלקים נכבדים בתורה.
פיגוע חינוכי
אחרי הכול, שלא בכוונה, הרבנים שפרסמו את הנתונים הללו יצרו פיגוע חינוכי. במקום לעודד את התהליכים החיוביים, ובשקט ובנחת להצביע על אפשרויות לשיפור, שאת חלקן אפשר ללמוד מבני הציבור החרדי, הם פגעו באופן חמור בחינוך. שכן אין דבר שפוגע יותר בחינוך הנוער מאשר לעורר בקרבו תחושה שהוא נמצא בתוך מערכת חינוכית כושלת. על אחת כמה וכמה כאשר המציאות הפוכה, ודווקא מתוך מערכת החינוך הדתית יש סיכוי שיצמח הציבור שמקיים את מצוות התורה באופן הישר ביותר, וממנו יצמחו תלמידי החכמים הגדולים ביותר.
לא הזכרתי את שמות הרבנים שטוענים כך, כי לא רציתי לפגוע בכבודם, שכן כוונתם לטובה. עם זאת, יש צורך להעמיד את הדברים על אמיתתם התורנית.
סוף זמן ברכת הלבנה
שאלה: במוצאי השבת שעברה, ליל ח' בסיוון, בזמן שבו היינו אמורים לומר את ברכת הלבנה, היה בכל רחבי הארץ אובך כבד ולא ניתן היה לראות את הלבנה ולברך עליה. האם אפשר לברך על הלבנה במוצאי השבת הבאה, ליל ט"ו בסיוון, והאם כדאי לדחות את הברכה עד אז?
תשובה: לכל הדעות אפשר לומר את ברכת הלבנה במוצאי השבת הבאה עד השעה 21:53. ומי שיתאחר יוכל לאומרה כפי דעת רובם המכריע של הפוסקים במשך כל הלילה.
נפרט יותר. זמן ברכת הלבנה הוא עד סוף ליל ט"ו, שעד אז הלבנה עדיין במילואה, ורק לאחר מכן היא מתחילה להתמעט, ולכן אין לברך על הלבנה מליל ט"ז ואילך (שולחן ערוך אורח חיים תכו, ג).
אומנם לכתחילה נכון לחוש לדעת מהרי"ל, שסובר שאסור לברך על הלבנה לאחר שעבר מחצית ממחזור הלבנה. כלומר אחר שעברו מזמן המולד ארבע עשרה יממות ועוד שמונה עשרה שעות ועשרים דקות. בתחילת ליל י"ד כמעט תמיד לא עבר מחצית המחזור, ובליל ט"ו פעמים שכבר עבר מחצית המחזור ופעמים שלא עבר (רמ"א תכו, ג; כף החיים נג). בפועל, במוצאי השבת הקרובה, ליל ט"ו בסיוון, לפי מהרי"ל אפשר לומר את ברכת הלבנה עד השעה 21:53. ואם התאחרו, אפשר לאומרה עד תום ליל ט"ו (באור הלכה תכו, ג; יביע אומר ח, מב).
האם היה כדאי להמתין למוצאי שבת
אולם מלכתחילה, היה עדיף לומר את ברכת הלבנה ביום ראשון, ליל ט' בסיוון, שבו האובך כבר עבר וניתן היה לראות את הלבנה. ואומנם מפני מעלתה של ברכת הלבנה, שיש בה מעין קבלת פני שכינה, נוהגים ישראל לכבדה ולאומרה במוצאי שבת, שאז שמחים ולבושים בבגדים נאים (שולחן ערוך רמ"א תכו, ב). אולם משתי סיבות במקרה שלנו עדיף היה להקדים ולברך עליה ביום ראשון. ראשית, עדיף להקדים את הברכה. שנית, מחשש שמא גם במוצאי השבת הבאה נתקשה לראות את הלבנה ונפסיד את ברכתה. ונפרט יותר.
תחילת זמן ברכת הלבנה
לדעת ראשונים רבים זמן ברכת הלבנה מתחיל מהיום הראשון לראייתה, וכפי שכתב הרב יעקב רקח (מלוב) בספרו 'שולחן לחם הפנים' שכך משמע שדעת רב עמרם גאון, בה"ג, רי"ף, רמב"ם, רא"ש ועוד. וכתב הב"ח שמשמע מהגמרא שאין לאחר את קידוש הלבנה אחר שבעה ימים, וכן משמע מהרמב"ם שעדיף להקדים עד כמה שאפשר.
אולם לדעת כמה ראשונים, מן הראוי להמתין עד שתגדל מעט וניתן יהיה ליהנות מאורה (תר"י, ר' דוד אבודרהם, כלבו ועוד). יש אומרים שיש להמתין עד שיעברו עליה שלושה ימים שלמים, שאז אפשר להתחיל ליהנות מאורה (רס"ג, תר"י). ויש אומרים עד שיעברו עליה שבעה ימים, שאז כבר ממש אפשר ליהנות מאורה (שו"ת רמ"ע מפאנו ע"ח). וכן דעת כמה מגדולי המקובלים, ובראשם רבי יוסף ג'יקטיליה, שעל פי הקבלה יש להמתין שבעה ימים, וביארו שאור הלבנה המתחדש רומז להתחדשות האדם, ובכל עת שיש התפתחות חדשה יש חשש שמידת הדין תקטרג ותפגע בצמיחה החדשה, לכן ראוי להמתין שבעה ימים, כשבעת ימי בראשית, שאז כבר יתייצב האור, ושוב לא ניתן יהיה לקטרג על ההתחלה החדשה.
למעשה, נוהגים לומר את ברכת הלבנה במוצאי שבת כדי לאומרה בשמחה ובבגדים נאים. למנהג אשכנז, מרוקו ורוב קהילות צפון אפריקה מברכים על הלבנה במוצאי השבת שלאחר שלושה ימים שלמים מעת המולד. ולמנהג ספרדים וחסידים מברכים על הלבנה במוצאי שבת שחל אחר יום השביעי לחודש (פניני הלכה זמנים א, ל, 23).
לסיכום, מכיוון שלדעת רבים עדיף לברך על הלבנה בתחילת החודש, אחר שכבר מוצאי השבת הראשונה חל לאחר ז' בחודש, ראוי שלא לעכב את הברכה יותר. בנוסף לכך, בקיץ ישנו סיכון מסוים שמא במוצאי שבת של ט"ו הלבנה לא תיראה, וגם מסיבה זו היה עדיף להקדים ולברך על הלבנה ביום ראשון.
