הסברה במקום כפייה

בין המחנה הליברלי למחנה היהודי-מסורתי קיימת התנגשות ערכים מובנית בין ערכי החופש לערכי היהדות והשמרנות • ערכי היהדות מחייבים כפייה מסוימת במרחב הציבורי, אולם אין מקום לכפייה במרחב הפרטי • תחילת הפיתרון בהכרה הדדית של שתי הקבוצות בחשיבות הערכים האחת של השנייה • בעומק, שתי התפיסות הללו משלימות ומפרות זו את זו

התנגשות הערכים

במסגרת הוויכוח סביב הצורך בתיקון עמוק במערכת המשפט, עולים חששות מצד מתנגדי הרפורמה, שמא התומכים ברפורמה ובמקביל בחיזוק זהותה היהודית של המדינה – חותרים להשלטת חוקי הדת בכוח ובכפייה, תוך דחיקת הערכים הליברליים, שעיקרם חירות הפרט. החשש נובע מתוך תפיסה שיש התנגשות מהותית בין ערכים יהודים מסורתיים לערכים ליברליים שנחשבים חילוניים. אולם האמת היא שערך החירות, שהוא יסוד הליברליות, הוא מהערכים הבסיסיים ביותר ביהדות. כך שהשאלה האמיתית היא, כיצד נוכל לתת מקום במדינת ישראל למכלול הערכים היהודיים – מצד אחד הערכים המסורתיים הידועים כמקודשים, דוגמת תלמוד תורה, משפחה, שבת וכשרות, ומאידך לערך החירות וזכויות האדם, שאף הם ערכים יהודיים מקודשים?

הבעיה היא שרוב האנשים שמדגישים את הערכים המקובלים כמקודשים בישראל נוטים להתחשב פחות בערכי החירות, כבוד האדם ותיקון החברה, ואף נוטים להחשיב אותם כערכים חילוניים. מנגד, המדגישים את העמדה הליברלית נוטים לצמצם את מקומם של הערכים המקובלים כמקודשים בישראל לרשות הפרט בלבד, בניגוד לחזון היהודי השואף לבטאם במרחב הציבורי והלאומי.

ערכים יהודיים מסורתיים מחייבים כפייה

הבעיה עמוקה, כי אכן במציאות ישנה התנגשות בין הערכים. אם רוצים שהשבת תהיה נוכחת ותעניק לכל עם ישראל יום שבו יוכלו הכול, עניים כעשירים, לנוח מהעבודה, ליהנות מפרי עמלם עם בני משפחתם ולהתעמק במשמעות החיים והמידות הטובות – אזי יש צורך ליצור הגבלות כוללות על שוק העבודה, על בתי העסק ועל התחבורה הציבורית. כי רק כאשר חברה שלמה שובתת, ניתן ליצור תרבות עמוקה של שבת שיש בה מנוחה, עונג, שוויון והתפתחות רוחנית שבאה לידי ביטוי בלימוד התורה.

כך גם לגבי המצוות שמבטאות את האמונה בה', כגון כשרות. כאשר מצוות אלו מתקיימות במרחב הציבורי, הן משמרות ומדגישות את הייחוד של עם ישראל ומורשתו, ומחזקות את הזהות היהודית הלאומית, שהיא ערך חשוב לכל בעלי הזהות היהודית, וכיוצא בזה בעוד מצוות. אולם כאשר ערכים אלה נדחקים רק לרשות הפרט ולקבוצות שמעוניינות בכך, החברה ככלל מאבדת את צביונה היהודי ונשלטת על ידי כוחות השוק וערכי התרבות האוניברסליים, והחזון הגדול של העם היהודי לתיקון עולם מתמסמס.

ערך החירות המקודש מגביל מאוד את הכפייה

מנגד, גם ערך החירות האישית מקודש, שכן הוא אחד הביטויים העיקריים של צלם אלוקים שבאדם, כי רק אדם שבוחר מתוך חירות להזדהות עם הערכים המקודשים יכול באמת להתמסר לתיקון החברה והעולם. יתרה מזו, בלא חירות, האדם לא יוכל לגלות את מלוא הכישרונות שה' טבע בו, לבטא ביצירתיות את מלוא שאיפותיו ולהשתתף בכך עם ה' בהוספת טובה וברכה לעולם.

מפני חשיבותו היתרה של ערך החירות, אנו מציינים אותו בחג הפסח, זמן חירותנו, שהוא חג החירות הלאומי של עם ישראל וחג החירות האישית של האדם, שביציאת מצרים התגלה שהאדם הוא בן חורין ולא עבד.

לכן אין מקום לכפייה במרחב הפרטי, ואף במרחב הציבורי־הלאומי אין מקום לכפייה בלא בהסכמה רחבה, תוך התחשבות מרבית בקבוצות המיעוט. שכן אחרי הכול, מגמת התורה והמצוות להיטיב עם כל אדם עד כמה שאפשר, ואין ראוי בשם התורה לגרום צער לאנשים שאינם מזדהים עם מצוותיה.

האחריות הציבורית מחייבת הסברה ומחאה ולא כפייה

אומנם ניתן לטעון שהחובה הדתית מחייבת לכפות את הזולת לקיים את המצוות בפרהסיה, דוגמת שמירת שבת בפרהסיה ומניעת הכרה בזוגיות שאינה כפי ההלכה. לא כאן המקום להרחיב בכך, אולם נראה שחובה דתית זו קיימת כאשר ישנה הסכמה ציבורית רחבה לאורח חיים דתי, וגם מי שעובר על מצוות הדת מסכים שכעיקרון ראוי לשמור מצוות, אלא שיצרו גובר עליו. אולם במצב כמו שלנו ערך החירות גובר, והחובה שנותרה לשומרי התורה היא חובת המחאה, היינו הביקורת המנומקת נגד עמדות ותופעות שמנוגדות להלכה, וחינוך וחתירה להסכמה רחבה עד כמה שאפשר לביסוס חיי תורה. וכל זאת תוך כבוד והערכה למעשיהם הטובים, הפרטיים והלאומיים, של מי שאינם שומרים מצוות על פי צו התורה, אלא עושים את מעשיהם הטובים מתוך תודעה מוסרית.

אין נוסחה לפתרון אבל יש כיוון

כמדומה שניתן להסכים שאין בידינו נוסחה אחת ויחידה לפתרון הדילמות הרבות שנוצרות בעקבות ההתנגשות בין הערכים המסורתיים ובין ערך החירות, אולם תחילת הפתרון בהכרה שאכן מדובר בשתי קבוצות ערכים חשובות, הן מצד קדושתן במסורת ישראל והן מצד ערכן המוסרי האנושי שנובע מתוך בחירה חופשית. משום כך, במקרים רבים שיח יהודי פנימי, ולא רק שיח ליברלי חילוני, יוכל להוביל לעמדה דתית שאינה מחייבת כפייה ופגיעה בחירות. ומאידך, שיח ליברלי חילוני שיבין את הצורך בהדגשת המסורת הרוחנית הדתית של עם ישראל כדי לממש את חזון תיקון העולם שבמורשת ישראל, יוכל להוביל לעמדה שתתמוך במתן ביטוי נאות לצביון היהודי במרחב הציבורי.

הפריה והשלמה בין המחויבות לחירות

על פני השטח נוצרות בין שתי קבוצות ערכים אלו התנגשויות, אולם ברמה גבוהה ועמוקה יותר הן מפְרות ומשלימות זו את זו. עובדה היא שישנם כבר ערכים רבים שמשותפים לכלל החברה, דתיים וחילונים כאחד, דוגמת כבוד האדם, שמירת חייו, עזרה לעני ולחולה, משפט צדק, שבת ומועדי ישראל, ברית מילה, הלוח העברי, השפה העברית ומסירות נפש למען האומה ולמען האנושות. כולם רואים בערכים אלה את מורשת היהדות – אלה כהוראה אלוקית שמתגלה על ידי ישראל, ואלה כהשראה שהתגלתה בבחירה מוסרית אנושית.

ככל שירבו האנשים שיבינו את הערכים המשותפים ואת ההפריה ההדדית שיכולה להיות ביניהם, כך יוכלו נציגי הציבור למצוא הסכמים והסדרים שייתנו מקום מרבי לשני סוגי הערכים, באופן שיפְרו זה את זה וימנעו צער רב מדי מאחת הקבוצות. בכך יתקיימו בנו דברי חכמים (אבות ה, יז): "כל מחלוקת שהיא לשם שמיים סופה להתקיים", במובן שהערכים של שני הצדדים יתקיימו ויפְרו אלה את אלה לדורות.

עוד על ערך החירות

דרך אגב, ניתן ללמוד על ערך החירות גם מפרשת השבוע, פרשת בהר, שעוסקת במצווה לשחרר עבד עברי. כלומר, גם בתקופה שעבדות הייתה עוברת מדור לדור ועליה התבססו חיי הכלכלה, קבעה התורה שמצווה לשחרר כל עבד בתום שש שנים או לכל המאוחר בשנת היובל, ואין העבדות עוברת בירושה לילדים. כמו כן אסרה התורה לרדות בעבד בפרך, אלא מצווה להעניק לו תנאי חיים דומים לאדון. מתוך מכלול המצוות הללו, עולה שהעבדות היא מצב של בדיעבד, שרק כאשר אין אפשרות כלכלית להתקיים בלעדיה נתנה התורה אפשרות לקיימה בתנאים מוגבלים, על פי המוסר. וממילא כאשר ניתן להתקיים בלעדיה, מצווה לבטלה (ראו פניני הלכה שביעית ויובל י, י-יא).

עבד כנעני

גם ביחס לעבד נוכרי (שנקרא עבד כנעני), שמעמדו לכאורה היה כמעמד שאר העבדים בעולם – כלומר עבדותו לעולם, ואף צאצאיו אחריו עבדים – ציוותה התורה לשמור על צלם אלוקים שבו. שכן בעת שיהודי קנה עבד או שפחה, היו העבדים והשפחות צריכים להסכים לקבל עליהם את מצוות התורה בפני בית דין בטבילה ובמילה, ובכך נעשו כיהודים (שולחן ערוך יורה דעה רסז, ה). אם בעת קנייתם התלבטו אם הם מסכימים להתגייר ולקבל את המצוות, מותר היה לאדון לקיימם אצלו עד שנים־עשר חודש בלבד, מתוך תקווה שיסכימו להתגייר ולקבל את המצוות. אם לא הסכימו, חובה על האדון למוכרם לנוכרי.

הרי שכל עבדי ישראל היו עוברים גיור, ובעת שישתחררו (במרוצת הדורות כולם השתחררו), נעשו מיד יהודים גמורים.

זכות העבדים לקיים מצוות ולעלות לארץ

כיוון שהעבדים והשפחות עברו גיור, האדון היה חייב לאפשר להם לקיים מצוות, לפיכך אסור היה למוכרם לגוי, כי לא יוכלו לקיים אצלו מצוות כהלכה. ואם מכרם לגוי, קנסו אותו חכמים שיצטרך לפדותם במחיר של עד פי עשרה משוויים, ואחר כך יהיה חייב לשחררם (שולחן ערוך יורה דעה רסז, פ).

כמו כן אסור לאדון שגר בארץ ישראל לחייב את עבדיו לרדת עימו לחוץ לארץ, כי בכך הוא מבטלם ממצוות יישוב הארץ, וכל הדר בחוץ לארץ דומה כמי שעובד עבודה זרה (כתובות קי, ב). ואם לא הסכימו לרדת עימו, חובה עליו למוכרם לאדון שגר בארץ או לשחררם (גיטין מג, ב; מד, א; שולחן ערוך קסז, פב).

יתרה מזו, עבד או שפחה שנקנו בחוץ לארץ יכולים לתבוע מאדונם לעלות לארץ כדי לקיים את מצוות יישוב הארץ, ואזי או שהאדון יעלה איתם, או שימכרם לאדון שגר בארץ, או שישחררם (כתובות קי, ב). ואם האדון לא הסכים והעבד ברח ועלה לארץ, ציוותה התורה שלא להחזירו לאדונו שבחוץ לארץ, שנאמר: "לא תסגיר עבד אל אדוניו אשר יינצל אליך מעם אדוניו. עימך ישב בקרבך, במקום אשר יבחר באחד שעריך בטוב לו, לא תוננו" (דברים כג, טז-יז). אלא צריך האדון לשחררו בגט שחרור. ואם לא הסכים לשחררו, בית הדין מפקיע את שעבודו ומשחררו (גיטין מה, א; שולחן ערוך קסז, פד-פה).

ראוי לציין שבימי קדם היה מקובל לסמן את העבדים והשפחות על ידי הסרת שתי שיניים קדמיות מפיהם או חיתוך אוזנם או אחת מאצבעותיהם. אולם התורה ציוותה שלא יפגע האדון בעבדיו פגיעה קשה, ואם פגע באחד מאיבריו של עבדו פגיעה שאינה מתרפאת – יוצא בכך לחירות (שולחן ערוך רסז, כז-לה; מ).