מצוות השירות הצבאי מול לימוד התורה

בשירות הצבאי מקיימים שתי מצוות גדולות השקולות כנגד כל התורה: הצלת ישראל ויישוב הארץ • לימוד התורה הכרחי לקיום העם, וצריך להעניק לו מסגרות קבועות ורציניות, אך הוא אינו דוחה את מצוות השירות הצבאי • עם זאת, במצב שבו אין הכרח ביטחוני לגייס את כל בני הישיבות, יש לאפשר לקומץ מעולים להמשיך וללמוד, על מנת שיגדלו להיות רבנים ומנהיגי ציבור

שאלה: האם ההצעה שעולה בימים אלו בממשלה, לפטור את בני הציבור החרדי מגיל עשרים ואחד משירות צבאי, נכונה לפי ההלכה?

תשובה: ראוי להקדים שהתשובות לכל השאלות העקרוניות נמצאות בתורה, ואם נתבונן לעומק, נמצא שכל הבעיות שלנו נובעות מכך שסטינו מדרך התורה. לדוגמה, בדורות האחרונים עלתה השאלה אם לעלות לארץ. היו שהתייאשו והעדיפו להתבולל, והיו שמסיבות דתיות שונות סברו שלעת עתה אין לעלות לארץ. לו היינו מקיימים את המצווה הגדולה ועולים לארץ, מיליוני יהודים היו ניצלים מרצח ומשמד. גם שאלת השירות הצבאי, שכבר שנים רבות מעסיקה אותנו ומחוללת משברים חברתיים ופוליטיים, נובעת מחיסרון בהבנת התורה. זהו שאמרו חכמים: "הוי זהיר בתלמוד, ששגגת תלמוד עולה זדון" (אבות ד, יג).

בשירות הצבאי מקיימים שתי מצוות גדולות ששקולות כנגד כל המצוות שבתורה: הצלת ישראל ויישוב הארץ.

מצוות השירות בצבא – הצלת ישראל

על הצלת יהודי יחיד נצטווינו: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ומחללים על כך את השבת, ואמרו חכמים במשנה: "כל המקיים נפש אחת מישראל מעלה עליו הכתוב כאילו קיים עולם מלא" (סנהדרין ד, ה). על אחת כמה וכמה גדולה החובה להציל קהילה מישראל, ולשם כך לא רק שמצווה לחלל שבת, אלא אף מצווה לסכן נפשות, כפי שלמדנו שכדי להציל אפילו רכוש של קהילה שעל הספר, מחללים שבת ומסכנים נפשות (שולחן ערוך, אורח חיים שכט, ו). על אחת כמה וכמה כך חובה לעשות כדי להציל את כלל ישראל. ובתקופתנו זוהי מלחמת מצווה מובהקת, וכפי שכתב הרמב"ם: "ואי זוהי מלחמת מצווה? … עזרת ישראל מיד צר שבא עליהם" (הלכות מלכים ה, א), ומצווה זו מחייבת מסירות נפש ודוחה את חובת היחיד לשמור על נפשו (מרן הרב קוק במשפט כהן קמג; שו"ת ציץ אליעזר יג, ק).

מצוות יישוב הארץ

המצווה השנייה היא מצוות יישוב הארץ, שנאמר: "והורשתם את הארץ וישבתם בה, כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה. והתנחלתם את הארץ…" (במדבר לג, נג-נד). אמרו חכמים שמצווה זו שקולה כנגד כל המצוות (ספרי ראה פרשה נג). ומצווה זו דוחה פיקוח נפש של יחידים, שכן נצטווינו לכבוש את הארץ, ולא התכוונה התורה שנסמוך על הנס, וכיוון שבכל מלחמה ישנם הרוגים, הרי שמצוות כיבוש הארץ מחייבת אותנו לסכן נפשות בעבורה (מנחת חינוך תכה ותרד, משפט כהן עמ' שכז). על אחת כמה וכמה עלינו להילחם כדי להגן על חבלי הארץ שכבר נמצאים ברשותנו, וכל חייל שמשרת בצה"ל שותף במצווה הגדולה הזאת.

מצוות יישוב הארץ נוהגת בכל הדורות, כפי שכתבו הרמב"ן ופוסקים רבים אחרים, ורק מחמת האונס, שלא הייתה לנו אפשרות צבאית ומדינית ליישב את הארץ, לא עסקנו במשך הגלות הארוכה בקיומה. ואומנם יש סוברים שלדעת הרמב"ם, מאז חורבן הבית אין מצווה לכבוש את הארץ. ואולם הכול מודים שלדעת הרמב"ם יש מצווה לגור בארץ, וממילא אם לאחר שעם ישראל גר בארץ באים אויבים לכבוש חלקים שבידינו, מצוות יישוב הארץ מחייבת אותנו להילחם כדי לשמור עליהם, שכן אסור להעביר נחלות שבארץ ישראל לידי גויים (דבר יהושע ב, אורח חיים מח; מלומדי מלחמה א; פניני הלכה העם והארץ ד, 2).

התנגשות בין תלמוד תורה לגיוס לצבא

עם כל חשיבותה העצומה של מצוות תלמוד תורה, היא אינה דוחה את מצוות הגיוס לצבא. ואין זה רק מפני הכלל הידוע, שכל מצווה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים, דוחה תלמוד תורה (מועד קטן ט, א), שכן כלל זה חל גם על מצוות פרטיות, כדוגמת המצווה להתפלל, לבנות סוכה, להעניק הלוואה ולהכניס אורח. מצוות הגיוס לצבא חשובה הרבה יותר, מפני שקיום כל ישראל תלוי בה.

וכן מצינו שתלמידיהם של יהושע בן נון ודוד המלך, היו יוצאים למלחמה ולא חששו לביטול תורה. יתר על כן, חומש במדבר נקרא חומש 'הפקודים', מפני שמנו בו את כל הגברים החיילים שעמדו לכבוש את הארץ.

ומה שאמרו (בבא בתרא ח, א) שחכמים אינם צריכים שמירה, הכוונה שהם פטורים משמירה שנועדה בעיקר למניעת גנבות. אבל כאשר צריכים להגן על ישראל, הרי יש מצווה להציל, שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך" (ויקרא יט, טז), ובפיקוח נפש – מצווה בגדולים תחילה (משנה ברורה שכח, לד).

חשיבות לימוד התורה של תלמידי הישיבות

עם זאת, מצוות תלמוד תורה שקולה כנגד כל המצוות, ואין מצווה שלטווח ארוך שומרת על עם ישראל ומקיימת אותו יותר ממנה. לכן יחד עם המצווה לשרת בצבא יש הכרח לשלב בסדר החיים של כל יהודי שנים שבהן הוא מתמסר כפי יכולתו ללימוד התורה. וזהו שאמרו חכמים: "גדול תלמוד תורה יותר מהצלת נפשות" (מגילה טז, ב), מפני שהצלת נפשות נוגעת להצלה עכשווית של הגוף, ואילו תלמוד תורה מחיה את הנפש והגוף של האומה הישראלית לטווח ארוך. לכן, אף שבפועל, בכל עת שיש צורך לעסוק בהצלת נפשות, הצלת נפשות דוחה תלמוד תורה, יש צורך לשקוד על הקצאת זמן איכות ללימוד התורה.

מצוות הגיוס והמצווה להצמיח תלמידי חכמים

למעשה, המצווה להתגייס לצבא חלה על כל ישראל, ובכלל זה גם על מי שמעוניין ללמוד תורה בישיבה. אומנם כאשר אין הכרח ביטחוני לגייס את כל הבחורים בלי יוצא מהכלל, כפי שהיה במלחמת השחרור, מצווה לדחות את גיוסם של המעוניינים והמתאימים לתפקידי רבנות, כדי שילמדו בשקידה ויתעלו בתורה, וכשיהיו רבנים יתרמו בחינוכם ותורתם לחיזוק התודעה הישראלית, לביטחון ישראל וליישוב הארץ, כפי המקובל במסגרת 'העתודה הצבאית', שבה חיילים מוכשרים לומדים כדי לתרום אחר כך יותר לצבא.

ואף שיש תלמידי חכמים גדולים ששילבו גיוס צבאי בשנות לימודם הראשונות בישיבה, מכל מקום רבים מאלה שראויים להיות רבנים, יוכלו לתרום בתורתם יותר לעם ישראל אם ידחו את גיוסם כל עוד הם ממשיכים להתפתח בתלמודם בישיבה.

ובתנאי שמעריכים את מצוות השירות בצבא

חשוב לציין, תרומה זו של לומדי התורה יכולה להתקיים בתנאי שהלומדים יתייחסו בכבוד גדול למצוותם של החיילים העומדים על משמר עמנו וארצנו, מפני שרק לימוד מתוך עמדה זו, יוכל לתרום לרוממות רוחם וגבורתם של כלל ישראל. מנגד, לימוד תורה שכופר בקדושת מצוותם של החיילים, מופרך מיסודו, כדוגמת לימודו של מי שכופר במצוות השבת.

ההסכמה והביקורת על העמדה החרדית

לאור זאת, אין לנו מחלוקת עקרונית עם הציבור החרדי על הצורך לדחות את גיוסם של בחורי ישיבות שקדנים שעתידים להיות רבנים ומחנכים. הדחייה הראויה למורים היא של שנים ספורות, ואילו הדחייה הראויה לרבנים היא של שנים רבות.

הביקורת היא בשני תחומים: האחד, שהלומדים בישיבות צריכים ללמוד את התורה כהלכה, ומתוך כך לכבד את מצוות הגיוס לצבא. השני, רק אחוזים אחדים שהציבור נצרך לכך שידחו את הגיוס כדי לגדול בתורה, כעין עתודה, רשאים לדחות גיוס; ואילו השאר, גם אם הם לומדים בשקידה, צריכים לקיים את מצוות הגיוס.

החשש והפתרון

אומנם ניתן להבין את החרדים שחוששים שמא השירות הצבאי יגרום לירידה רוחנית עד כדי עזיבת התורה והמצוות. אם אכן כך, הרי שמדובר בבעיה קיומית שלא ניתן להתפשר עליה. ואולם הפתרון אינו בביטול המצווה, אלא במאמץ ליצור מסלול צבאי שאינו מסכן את עתידם הרוחני של החיילים. כשם שלא מתירים ליהודים לחלל שבת כדי להגיע לבית כנסת, גם כאשר החשש שאם לא יגיעו לבית הכנסת יגרום לכך שיעזבו את הדת, כך אין להתיר להשתמט ממצוות השירות מחשש זה. כבר היום לבני ישיבות ההסדר ישנם תנאים סבירים שמותאמים לאורח חייו של הציבור הדתי.

ההנחה המופרכת

טענת המתנגדים לגיוס בני ישיבות לצבא נשענת גם על ההנחה המוטעית שמחצית מבני הציבור הדתי־לאומי נעשים חילונים, ואילו בקרב הציבור החרדי אין כמעט נטישה. אלא שהנחה זו מופרכת, עד שקשה להאמין שישנם רבנים שחוזרים עליה שוב ושוב.

הבעיה היא שאכן קשה לנקוב במספרים מדויקים, כי קשה להגדיר מי היה דתי מתחילה ומי נעשה חילוני, וגם החברה הדתית והחרדית מורכבות מקבוצות שונות. אחרי הכול, אין הבדל גדול בשיעורי העזיבה, וזאת לאחר שהציבור החרדי הסכים לוותר על חבילה שלמה של מצוות יסודיות כדי לשמור על ילדיו במסגרת החרדית. ומנגד, בציבור הדתי־לאומי ישנם הורים שהזהות הדתית שלהם חלשה למדי. לאור זאת, הצלחת החינוך הדתי־לאומי עצומה.

גם אם בפועל בעקבות שמירת כל המצוות, ובכללן הגיוס לצבא ויישוב הארץ, היה שיעור העוזבים גבוה יותר באופן ניכר (כפי שבמידה מסוימת היה בדור הקודם) – היינו צריכים לקיים את כל המצוות ולהתאמץ יותר בחינוך כדי לדבוק בתורה כולה בלא להזניח שום מצווה. על אחת כמה וכמה ששמירתן לא מזיקה אלא מועילה.

כבוד לתלמידי חכמים

בימי ספירת העומר עלינו להתחזק במתן כבוד זה לזה, ובמיוחד בין תלמידי חכמים. ואולם אין בכך דרישה להעלים דברי תורה או להסכים לדעה מוטעית אלא לכבד. כלומר גם כאשר חושבים שתלמידי חכמים טועים טעות חמורה ביסודות התורה, יש להמשיך לכבדם על מסירותם לתורה ועל כל הדברים הטובים שבהם, ולהשתדל ללמוד מהם בכל מה שאפשר.