הלכות ברכת הלחם וברכת מזונות

לחם הוא שם כולל למזון משביע, ולכן ברכתו פוטרת את שאר המאכלים בסעודה • מאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא לצורך שביעה, מברך לפניהם גם בתוך הסעודה • הרוצה לאכול עוגות בסעודה, יקבע בדעתו מלכתחילה אם הן חלק מהסעודה ונפטרות בברכת המוציא או שהן נפרדות ויברך עליהן מזונות • האוכל מזונות בשיעור שרגיל לשבוע ממנו, יברך עליהם המוציא

שאלה: מדוע הברכה על הלחם פוטרת את שאר המאכלים שבסעודה?

תשובה: שני טעמים לכך:
א) הלחם הוא עיקר הסעודה, וכל שאר המאכלים טפלים לו.
ב) 'לחם' הוא שם כולל למזון משביע, כמו שנאמר: "ויידר יעקב נדר לאמר: אם יהיה אלוקים עימדי ושמרני בדרך הזה אשר אנוכי הולך ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש" (בראשית כח, כ). מכאן שלחם הוא שם כולל למזון. וכן מצינו בעת הרעב במצרים, כאשר פנו המצרים אל יוסף וביקשו: "הבה לנו לחם ולמה נמות נגדך" (בראשית מז, טו), וכן כאשר יוסף פרנס את בית אביו, נקרא כל אשר נתן להם לחם, שנאמר: "ויכלכל יוסף את אביו ואת אחיו ואת כל בית אביו לחם לפי הטף" (שם יב).
הרי שברכת 'המוציא' אינה מכוונת רק כלפי הלחם ומה שנאכל ממש עמו, אלא על כל המאכלים שנועדו להשביע.

לפיכך ברכת 'המוציא' פוטרת את כל המאכלים שנאכלים בסעודה, כגון בשר, דגים, תפוחי אדמה, אורז, עדשים, גבינות, סלטים חיים ומבושלים וכדומה. ואף אם אוכלם לבדם, בלא לחם, ברכת 'המוציא' פוטרתם.

מאכלי קינוח אינם נפטרים ב'המוציא'

שאלה: אילו מאכלים שאוכלים בסעודה אינם נפטרים בברכת 'המוציא'?

תשובה: מאכלים שאדם רגיל לאכול מפני טעמם הטוב ולא כדי לשבוע, כגון תמרים, ענבים, אבטיח וכיוצא בהם. זאת משום שברכת 'המוציא' חלה רק על מאכלים שנועדו לשביעה, שהם עיקר הסעודה, אבל הקינוחים שנאכלים כדי להוסיף טעם טוב, שאותם רגילים לאכול בסוף הארוחות או ביניהן, הם תוספת על הסעודה, ועליהם צריך לברך בנפרד.

לכן האוכל מפירות האילן בסעודתו מברך 'העץ', והאוכל אבטיח מברך 'האדמה'.

כיוצא בזה, רבים נוהגים לאכול גלידה או פודינג בסיום הסעודה, ומכיוון שהם נאכלים לקינוח ואינם בכלל המאכלים שנועדו לשביעה, מברכים עליהם 'שהכול'.

כל זה לגבי הברכה הראשונה, אבל ברכה אחרונה אין צריך לברך עליהם, מפני שברכת המזון פוטרת את כל המאכלים שנאכלו בסעודה, בין לשביעה ובין לקינוח (פניני הלכה ברכות ג, ו).

סלט גזר וסלט וולדורף

על סלט גזר וסלט וולדורף שמגישים עם המנות שנועדו לשביעה אין מברכים, שהואיל והם מוגשים עם עיקר המאכלים, הם נחשבים בכלל המאכלים שנועדו לשביעה. אבל אם הגישו סלט גזר מתוק או סלט וולדורף לאחר הסעודה לקינוח, צריכים לברך עליהם ברכה ראשונה. וכן על לפתן, היינו פירות מבושלים בסוכר שמגישים בסוף הסעודה, מברכים ברכה ראשונה.

אילו משקים אינם נפטרים בברכת 'המוציא'?

משקים שאדם רגיל לשתות בתוך סעודתו, כגון מים, מיץ ומשקאות חריפים, נפטרים בברכת 'המוציא'. אבל יין, מפני חשיבותו, אינו נפטר בברכת 'המוציא'.

קפה ותה שרגילים לשתות לאחר האוכל נחשבים בכלל הסעודה, ונפטרים בברכת 'המוציא'.

לעומת זאת משקאות חריפים ששותים לאחר האוכל אינם בכלל הסעודה, ומברכים עליהם.

האם מברכים על עוגות בסעודה?

שאלה: האם מברכים על עוגות שמגישים בסעודה?

תשובה: זו אחת השאלות הקשות בהלכות ברכות, מפני שבהלכה זו יש שתי דעות קוטביות. יש אומרים שאין מברכים עליהן 'מזונות' הואיל והן דומות ללחם, וכמו כן הן משביעות, וממילא הן חלק מהסעודה ונפטרות בברכת 'המוציא' (רשב"א). נוסף על כך שאלה זו קשורה לספק ביחס למאפה שנקרא בלשון חכמים 'פת הבאה בכיסנין' (ראו פניני הלכה ברכות ו, ב). לכן יש אומרים שהואיל ויש ספק בדבר, ומכיוון שספק ברכות להקל, האוכלם בסעודה לא יברך. והרוצים להדר ולצאת מהספק, עדיף שיימנעו מאכילת מזונות בסעודה (חיד"א).

למעשה, הרוצים לאכול מזונות בסעודה צריכים להחליט כיצד הם מתייחסים לאכילתם. אם יחליטו שהיא חלק מהסעודה, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' תפטור את כל המזונות שיאכלו בסעודה, וממילא לא יברכו עליהם 'מזונות', וכן הציע בעל ה'חיי אדם' (מג, ט). ואם יחליטו שאכילת המזונות נועדה לקינוח, יקבעו בדעתם שלעולם ברכת 'המוציא' לא תפטור את המזונות, ויברכו עליהם 'מזונות', וכן הציע הרב בן ציון אבא שאול (אור לציון חלק ב יב, י, בהערה). וכל זמן שלא החליטו, מחמת הספק לא יברכו לפניהם 'מזונות', והרוצים להדר – יימנעו מאכילתם בסעודה (פניני הלכה ברכות ג, ח, 9).

הקובע סעודה על מאפי מזונות נעשו כלחם

אדם שרוצה לאכול לחם, אפילו בכמות מעטה ביותר, צריך לברך 'המוציא', מפני שהלחם נועד לקביעות סעודה, ואפילו אם אוכלים ממנו כ'זית', מברכים עליו ברכה חשובה ופוטרים בכך את כל המאכלים שבסעודה.

אבל על שאר המאפים מחמשת מיני דגן, כעוגות, ביסקוויטים וקרקרים, כיוון שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'. ואולם כאשר אדם מחליט לקבוע עליהם סעודה, הם מתעלים למדרגת לחם, ואז כדי לאוכלם צריך ליטול ידיים בברכה, ולברך עליהם 'המוציא', ובברכת 'המוציא' שהוא מברך עליהם פוטר את כל שאר המאכלים שיאכל עמהם בסעודה. ולבסוף יברך על כל מה שאכל ברכת המזון.

זאת מפני שכל מאפי הדגן שאינם לחם נמצאים במעמד ביניים: מצד אחד מכיוון שהם מאפים הם דומים ללחם, ומצד אחר, מכיוון שאין רגילים לקבוע עליהם סעודה הם אינם נחשבים לחם. לפיכך בדרך כלל ברכתם 'מזונות' ו'על המחיה', אולם כאשר קובעים עליהם סעודה, ברכתם 'המוציא' ו'ברכת המזון' (פניני הלכה ברכות ו, ב).

מהו שיעור קביעות סעודה?

לדעת רוב הפוסקים, שיעור קביעות סעודה הוא שיעור שמקובל לאכול בארוחה רגילה, באופן שהסועד יוצא ממנה שבע ושוב אינו צריך לאכול עד הארוחה הבאה. ואי אפשר לקבוע בזה שיעור של נפח, מפני שיש מאפים אווריריים שמשביעים רק כשאוכלים מהם שיעור מרובה, ויש מאפים דחוסים שמשביעים בשיעור מועט יחסית. אלא הכול לפי מה שמקובל, שאם רגילים לשבוע ממה שהוא מתכוון לאכול, יברך עליו 'המוציא' וברכת המזון.

ואין לאדם לחוש שמא אינו יודע באיזו כמות רגילים לשבוע, מפני שכל שהוא אוכל שיעור שהוא שבע ממנו כמו שהוא שבע בארוחה רגילה, הרי שהוא קבע את סעודתו על אכילה זו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון.

ויש אומרים ששיעור קביעות סעודה הוא נפח של ארבע ביצים ממאפה המזונות (כשיעור כוס בינונית), ואף שבדרך כלל אין שבעים משיעור כזה, על מזונות בשיעור זה כבר רגילים לקבוע סעודה. למעשה אין פוסקים כשיטה זו, והאוכל ממאפה המזונות שיעור נפח ארבע ביצים, כל זמן שלא אכל כשיעור שרגילים לשבוע ממנו בארוחה רגילה, יברך 'מזונות' ו'על המחיה'. ואולם לכתחילה עדיף שלא לאכול שיעור של ארבע ביצים, כדי שלא להיכנס לספק, אלא או יאכל פחות מנפח ארבע ביצים, ואזי יברך 'מזונות', או יאכל שיעור שרגילים לשבוע ממנו, ויברך 'המוציא' וברכת המזון לכל הדעות.

לסיכום: אדם שיאכל שיעור מזונות שמשביע כמו ארוחה רגילה, או אפילו יאכל מהמזונות שיעור נפח ארבע ביצים בלבד אבל יחד עם שאר המאכלים שיאכל יהיה שבע כמו בארוחה רגילה, יברך לפני אכילת המזונות 'המוציא' ולאחר האכילה ברכת המזון.

על תבשילי דגן לעולם מברכים 'מזונות' ו'על המחיה'

בישל את גרגירי הדגן, דוגמת גריסים, בורגול ושיבולת שועל (קוואקר), או שעשה מהקמח שלהם מיני תבשיל, כאטריות ופתיתים או פשטידות – הואיל והתעלו למדרגת תבשיל שסועד את הלב, מברך 'מזונות'. ואחר שאכל מהם כשיעור זית (כחצי ביצה) מברך 'על המחיה', שהיא ברכת 'מעין שלוש' (שולחן ערוך רח, ב).

אבל אם יקבע את סעודתו על אטריות ופתיתים, מכיוון שהם תבשילים ולא מאפים, לעולם יברך עליהם 'מזונות' ו'על המחיה'.

השם 'לחמניות מזונות' מטעה, כי ברכתן 'המוציא'

כפי שלמדנו, למאפה מזונות שאינו לחם (פת הבאה בכיסנין) יש מעמד ביניים: אם אוכלים אותו בין הסעודות, מברכים 'מזונות' ו'על המחיה', ואם קובעים עליו סעודה, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. לעומת זאת על לחם, גם כשאוכלים מעט, מברכים 'המוציא' וברכת המזון. השאלה היא היכן עובר הגבול בין לחם ובין מאפה מזונות.

הכלל הוא שכל שרגילים לקבוע עליו סעודה דינו כלחם, ולעומת זאת כל שרגילים לאוכלו בין הארוחות, למתיקה או להרגעה מסוימת של הרעב, דינו כמאפה מזונות. לפי זה דין חלה מתוקה ולחמניות מתוקות כדין לחם, שכן רגילים לאוכלן בסעודות, ואין רגילים להגישן לטעימה בין הארוחות. וכן נוהגים לאוכלן עם סלטים שונים, או שעושים מהן כריך עם גבינה או טונה, והרי שנוהגים בהן כלחם. לכן גם כאשר אוכלים מהן מעט, צריכים לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון. ובלשוננו, כל שקוראים לו לחם או חלה או לחמנייה – רגילים לקבוע עליו סעודה. לעומת זאת, אם קוראים למאפה 'עוגה' – אין רגילים לקבוע עליו סעודה.

ואומנם רבים מיוצאי ספרד נהגו לברך על חלה מתוקה 'מזונות', מפני שבעבר לא היו רגילים להגישה בסעודה, אלא היו רגילים להגיש פרוסות מחלה מתוקה ככיבוד שבין הארוחות. אבל כיום, שהן מיועדות לשביעה ולסעודה ולא לקינוח שבין הסעודות, ברכתן 'המוציא'. כמו כן רגילים למכור 'לחמניות מזונות' עם טונה וביצה וכיוצא בזה, ממש כמו לחמניות שאין בהן מתיקות.

נוסף על כך, בדרך כלל יש ב'לחמניות מזונות' שיעור נפח ארבע ביצים, ואזי גם אם היו עוגה, יש אומרים שצריך לברך עליהן 'המוציא' וברכת המזון (רמ"ע מפאנו, מהר"ם בן חביב, בית דוד, פניני הלכה ברכות ו, 2), קל וחומר שבדרך כלל אוכלים מהן עם התוספות שעימהן כשיעור מצטבר שיכול להחליף ארוחה רגילה (פניני הלכה ברכות ו, ו, 5).