חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

שלום וברכה, לפני כמה שבתות הלכתי ברחוב ונתקע לי בחצאית ענף גדול. לא ידעתי מה לעשות והסרתי אותו, אך איני יודעת אם הדבר מותר בשבת. מצד אחד לא נראה לי הגיוני להמשיך להסתובב איתו והוא גם יכול לשרוט אותי, ומצד שני להבנתי יש בעיית מוקצה וגם הוא היה עלול לקרוע לי את החצאית. אשמח לדעת א'- אם אכן היה מותר לי להסיר אותו וב'- אם לא, האם יש בעיה שאלבש מכאן והלאה את חצאית כי אולי יש כאן סוג של הנאה מחילול שבת? וג'- במקרים אחרים קרה לי שסנדלי שורש נתקעו גם הם בבגדי (סנדלים של אנשים אחרים שהיו על הרצפה, כך שבעייתי להסתובב איתם כל השבת..), השאלה מה הדין גם במקרה כזה מבחינת חשש לקריעה? תודה רבה מראש

א. אמנם ענף כזה הוא מוקצה מחמת גופו שאין בו ההיתר של צורך גופו ומקומו כשם שיש בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל יש כלל שאומר שמוקצה שאין לו חשיבות שדבוק לבגד, כמו למשל שערה שנפלה על הבגד, הוא טפל לבגד, ולכן אף שהוא מוקצה מותר להסירו, וכל עוד הוא בידו, כיוון שהגיע לידו בהיתר, יכול להניחו במקום שצריך, כגון בפח, ולא צריך לזורקו ברחוב על הרצפה וכד'.

כלל זה מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור. ספר זה מביא את כל הפסקים שמובאים בספרי פניני הלכה בספר אחד:

הלכות שבת פרק כג סעיף יב – מוקצה שאין לו חשיבות, שמונח באופן הטפל לחפץ של היתר, מותר לסלקו מעליו. כגון להסיר זבוב או גרעין לימון מהכוס או הקערה (באופן שאין איסור בורר), וכגון להסיר חוט או שערה שנפלו על הבגד, או לגרד חתיכת בוץ שדבוקה לכיסא (עי' בפרק יג, ט).

ב. גם אם היה אסור להסיר את הענף, הבגד לא נאסר בשימוש, שכן הבגד היה בר שימוש גם עם הענף. דומה הדבר למי שפתח את המקרר באיסור למרות שידע שהנורה שבו עובדת, שאמנם אסור לו להנות מאור המנורה, אבל אין עליו איסור להנות מתכולת המקרר.

דין זה מובא בספר הקיצור פרק כו סעיף ז – כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

ג. אני מבין שאת מתכוונת לכך שבעת שמסירים את הסקוטצ מהבגד, הוא עלול לתלוש חלק זעיר מהבד. דבר זה מותר כדין 'אינו מתכוון', או כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן.

אביא לך את הדברים מספר הקיצור פרק ט:

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ז. המתכוון לעשות דבר מותר, אך ייתכן שתיעשה מלאכה אסורה שאין כוונתו לעשותה וגם אין ודאות שתיעשה – מותר לו לעשות את הדבר המותר. לפיכך, מותר לגרור בשבת ספסל על קרקע קשה כדי להעבירו ממקום למקום, למרות שרוב הסיכויים שרגלי הספסל יעשו חריץ בקרקע. וכן מותר לרוץ על גבי עשבים גם במקום שרוב הסיכויים שיגרום לעקירתם. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון', והוא מותר בכל התורה כולה ולא רק בהלכות שבת.

ח. כאשר ברור שתוך כדי גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל. וכן אם ברור שתוך כדי ריצתו יֵעקרו עשבים, אסור לרוץ שם. כלל זה נקרא 'פסיק רישא' (פס"ר), והוא אסור בכל התורה כולה. אם נוח לו בתוצאה האסורה (פס"ר 'דניחא ליה') והיא אסורה מהתורה – עבר על איסור תורה. ואם אין לו עניין בתוצאה האסורה (פס"ר 'דלא ניחא ליה'), כיוון שלא התכוון לעשותה, עבר על איסור מדברי חכמים. וכאשר גם האיסור שיֵעשה אסור רק מדברי חכמים וגם אין לו עניין בו (פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן), אפשר להקל במקום הצורך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-21 14:20:52

פאת הראש

שלום האם מותר לגלח את השערות שכנגד מקום הפאות אבל לא במקום עיקר הפאה כגון שערות אחדות הגדלות על הלחי?

כן. מותר להתגלח במכונת גילוח בכל מקום בפנים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-17 11:40:27

יש לך שאלה?

עצמאות כבסיס למימוש היכולות – יום העצמאות ופרשת בהר

כבודו של העבד העברי

התורה אוסרת לעבוד באיש ישראל עבודת עבד, וכדברי הפסוק "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד עבודת עבד, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עימך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד… ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה…".

כלומר, כיוון שהאיש הישראלי הינו עבד ה' אזי התורה אוסרת עליו להשפיל את כבודו ולעבוד בו עבודת עבד, דהיינו (ע"פ רש"י שם), עבודה של גנאי שיהיה ניכר בה שהוא עבד כגון לנעול לרבו את מנעליו. וכן אסור לתת לו לעשות מלאכה שלא לצורך, המכונה "פרך"- ונראה שגם איסור זה קשור לכבודו של האיש הישראלי, שכל עבודה שיעשה צריכה להיות עבודה שיש בה תועלת והגיון, תיקון העולם ויישובו, ולכן אין לתת לו לעשות עבודות סתמיות.

כמו כן אין לו מחויבות תמידית אלא בשנת היובל, או לאחר שש שנים, הקודם מביניהם, הוא יוצא לחירות. ולא זו בלבד אלא אף בניו יוצאים עימו, דבר שמלמד אותנו שני דברים:

  1. גם כשהעבד ברשות רבו עדיין יש ביכולתו ואחריותו להגדיל ולגדל את משפחתו.
  2. שרבו חייו במזונות בניו של העבד- דבר שמרומם את קרנו של העבד, שממשיך להיות המכלכל והמפרנס של משפחתו.

בנוסף, מיד בתום שנות העבדות חוזר העבד לא רק אל חיק משפחתו, אלא גם אל אחוזת אבותיו, וכפי שמבאר רש"י "אל כבוד אבותיו", וכפי שמוסיף ביאור השפתי חכמים "כי ישוב למשפחתו בכבוד ולא יזלזלוהו מה שהיה עבד".

גם בעת מכירתו לעבד צריך להיזהר בכבודו ולא למכור אותו 'ממכרת עבד' ולכן אין מכריזים בקול "כאן יש עבד למכור" וכן אין מעמידים אותו על אבן הלקח (חלון הראווה).

כלומר, אנו רואים שהתורה אוסרת עלינו לגרום לאיש הישראלי לאבד את כבודו ואת חירותו הנפשית, וכל זאת אפילו באדם שנמכר לעבד. וחז"ל לומדים שאדם שלא נמכר לעבד, אלא רק הלך לעבוד כשכיר יום, יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שהרי הוא בן חורין והינו עבד רק לריבונו של עולם.

עבדות רוחנית

מפשט הפסוקים נראה שחלק מתכונת העבדות היא גם העבדות הרוחנית-תרבותית, שהרי הפרשה מסיימת במילים "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם. לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, כי אני ה' אלוקיכם. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

מתוך שבני ישראל הם רק עבדי ה', ממילא אסור להם לגרום לעצמם להשתעבד לאלילים, והם מחויבים לשמור את השבת, ובכך להראות שאינם משועבדים לכסף ולזהב, לטרדות הפרנסה ועבודות היום יום. וזה מתאפשר רק על ידי כך שהאדם מבין שהדבר היחיד שהוא תלוי בו הינו הקב"ה, ולכן גם הסיום של הפרשה הוא במילים "ומקדשי תיראו אני ה'".

(כמובן שעל פי רעיון זה ניתן להבין את כל מהלך הפרשה שמתחילה במצוות השמיטה המנתקת את האדם מהשעבוד לקרקע ומהעבודה החומרית, ממשיכה בפרשת היובל בה מצויים "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"- כשבאופן זה האדם לא משועבד לתהפוכות החיים אלא בכל חמישים שנה חוזר כל אדם לנחלתו, וממילא גם למעמדו הכלכלי והחברתי. ומתוך פרשת היובל מצטווים ישראל על איסור אונאה, שכיוון שבסופו של דבר הכל יחזור, הרי שאין טעם ואין סיבה להונות. וכך ממשיכה ומתבארת הפרשה כולה).

חירות הכלל

היסוד שמתגלה כאן הוא ערך החירות שמחייב כל אדם ואדם מישראל, וכמובן שהדברים אמורים גם לגבי הכלל כולו. "אומה משועבדת אינה יכולה לגלות סגולותיה וגנוזותיה, הללו מתגלים ומתפתחים כשהעם מגיע לעצמאותו, הולך קוממיות בארצו…" (הרב נריה זצ"ל ) וכפי שכותב המהר"ל (נצח ישראל ל) "כי אין לאחר מציאות כאשר הוא תחת יד אחר". וכך כותב המהרש"א "שלא באו ישראל לידי חירות גמורה עד אחרי שכבשו ארץ ישראל, שניטלה יד האויבים לגמרי מעלינו", ורק באופן זה יכול עם ישראל להיות עובד ה', וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים…" ש"כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני. 'ממלכת'- איני ממליך עליכם אחרים אלא מכם".

וכפי שכותב הרמב"ם (מורה נבוכים) שכאשר עם ישראל משועבדים הרי שלא יכולה להיות מציאות של נבואה, "שזאת היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה נעבד".

וכה גדול ערך החירות עד שה'מגילת אסתר' מבאר שאין מצוות ישוב ארץ ישראל מתקיימת רק כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. וכן כתב גם רבי צדוק הכהן מלובלין ש"אין נקרא יישוב אלא בישיבה בשלווה… דהיינו שהם ישראל, אדוני הארץ… בשלווה ובממשלה, שזה נקרא ישיבה". וכן כתב גם בשו"ת ישועות מלכו ש"גם לפי דעתם הרמב"ן ש"חשב זאת למצוות עשה, מכל מקום, בעיקר המצווה אינה אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו".

ממילא מובן מדוע גאולתנו תלויה בעצמאותנו, ויותר מכך, כפי שכותב הרב שרקי (בסידורו בית מלוכה) שכל מקום בו כתוב "גאולה" הכוונה היא יציאה מעבדות לחירות, הן בלשון חז"ל והן בלשון הפסוקים. ועל פי פשט דברי הרמב"ם אלו ימות המשיח שהרי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" וכי "ימות המשיח הוא זמן בו תשוב המלכות לישראל".

דבר זה מחייב אותנו:

  1. כאומה- לפעול עוד ועוד להחלת שלטוננו העצמי, למשול ולמלוך על כל מרחבי ארץ ישראל ביד תקיפה. וככל ששלטון זה יביע את האידיאלים הישראלים ולא יהיה מושפע מדברים חיצוניים שאינם אלא שאריות של השעבוד ששועבדנו ב 2000 שנות הגלות, כך ממילא גם תופיע הגאולה יותר ויותר.
  2. כיחידים- ככל שהאדם יותר חופשי לומר את דעותיו ולגלות את כישרונותיו, כך הוא יותר ויותר עבד ה' ומשתחרר מכל עבדות חיצונית.

יהי רצון שנזכה להופיע את חירותנו וגאולתנו, שהרי רק מתוך כך אפשר להגיע ליום מתן התורה.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן