הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות אחרונות

קניית אקדח מכספי מעשרות

הוצאתי רישיון נשק בגלל המצב הביטחוני, האם ניתן לקנות אקדח מכספי מעשרות שאני נותן?

לא. כספי מעשר נועדו לעזרה לאנשים אחרים, שבראשם עניים ולומדי תורה. לא עבור צרכי האדם עצמו גם אם הם חשובים מאוד עד כדי שנועדו להצילו מסכנות. הלכות מעשר הובא בפניני הלכה ליקוטים ב' פרק ו. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-30 17:43:21

תפילת הדרך

שלום רציתי לדעת איך יודעים מתי צריך להגיד תפילת הדרך בנסיעה? האם לפי מרחק או לפי זמן נסיעה? והאם מרחובות לירושלים צריך להגיד תפילת הדרך?

הלכות תפילת הדרך מבוארים בפניני הלכה ברכות פרק יח. ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה. וזהו קיצור הדברים:

יח – תפילת הדרך

הדרך

א. היוצא מחוץ למקום יישוב למרחק של יותר מפרסה (3.648 ק"מ), צריך לומר את 'תפילת הדרך' להצלחת דרכו והצלתו מסכנות. וכיום שסכנת תאונות הדרכים קיימת גם בתוך העיר, הנוסע בתוך העיר יותר משיעור פרסה, טוב שיאמר את תפילת הדרך בלא הזכרת ה' בסופה. ואם יוצא מהעיר לדרך של יותר מפרסה, נכון שיאמר את תפילת הדרך בהזכרת ה' מיד כשמתיישב במכוניתו בתוך העיר לקראת נסיעתו.

ב. שכח לומר את תפילת הדרך ועדיין רחוק יותר מפרסה מהכניסה למקום היישוב שנוסע אליו, יאמר אותה מיד כשנזכר. ואם נשאר פחות מפרסה, יאמר אותה בלא הזכרת ה' בסופה.

ג. בכבישים שנחשבים למסוכנים מחמת התנכלויות הערבים, יש לומר את תפילת הדרך גם בדרך של פחות מפרסה.

ד. הנוסע כמה נסיעות ביום, יאמר את תפילת הדרך בפעם הראשונה, ויכוון על כל הנסיעות שיעשה באותו היום. אבל אם תכנן רק נסיעה אחת, ולאחר מכן נמלך בדעתו והחליט לנסוע פעם נוספת, עליו לאומרה שוב. וכאשר הדרך נמשכת כמה ימים, בכל בוקר צריך לומר את תפילת הדרך.

הברכה

ה. הנוסח שתקנו חכמים לתפילת הדרך מתאים לכל סוגי הסכנות שבדרכים, ולכן אין חובה להוסיף בה את סכנת תאונות הדרכים, והרוצה להוסיף רשאי.

ו. כיון שתפילת הדרך אינה פותחת ב'ברוך', נכון אם אפשר להצמידה לברכה אחרת. לכן אם לפני שמברך את תפילת הדרך נזדמן לו לאכול או לשתות, יברך ברכה אחרונה ומיד אחר כך יאמר את תפילת הדרך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-30 17:22:05

תפילת נשים

שלום רב, אם אני מתפללת 3 תפילות ביום (שחרית מנחה וערבית), באופן קבוע, האם אני צריכה להתפלל תשלומין אם פספסתי תפילה כמו הגברים? תודה!

כן.

פניני הלכה תפילת נשים פרק יג סעיף ו (ניתן לקרוא מהספר דרך האתר של פניני הלכה) :

ו – סדר השלמת תפילה שנשכחה

הנוהגת להתפלל תפילה אחת בכל יום, ולא הספיקה להתפלל עד שהגיע חצות היום ונסתיים זמן תפילת שחרית (כמבואר לעיל ח, א), תמתין עד חצי שעה אחר חצות, ותתפלל מנחה. ואם לא הספיקה להתפלל מנחה ושקעה החמה, תתפלל תפילת ערבית.

ומי שנוהגת להתפלל בכל יום שחרית ומנחה, תקנת התשלומין חלה עליה. ואם שכחה להתפלל שחרית, תתפלל מנחה פעמיים, בפעם הראשונה לשם תפילת מנחה, ובפעם השנייה לתשלומי שחרית.

ואם שכחה להתפלל מנחה והיא רגילה להתפלל ערבית, תשלים את תפילת מנחה אחר תפילת ערבית. ואם אינה רגילה להתפלל ערבית, אם תרצה תוכל להתפלל ערבית ותתפלל אח"כ תפילה נוספת לתשלומי מנחה. אבל אינה חייבת בזה, הואיל ואין היא רגילה להתפלל ערבית, וכיוון שלא תתפלל ערבית ממילא גם לא תתפלל לתשלומי מנחה. ואחר תפילת שחרית, ברור שלא תוכל להשלים את תפילת המנחה, מפני שתקנו חכמים תשלומין לתפילה הסמוכה בלבד, אבל אחר שעבר זמן התפילה שאחריה, כבר אין לה תשלומין (פניני הלכה תפילה יח, ט).

ואם שכחה להתפלל מנחה בערב שבת, וברצונה להשלים את תפילתה אחר תפילת ערבית של שבת, גם את תפילת התשלומין תאמר בנוסח ערבית של שבת (ע' פניני הלכה תפילה יח, י).[1]

תפילת ההשלמה צריכה להיות אחר תפילת החובה, ואם התכוונה להתפלל את התפילה הראשונה כתשלומין ואת השנייה כתפילת החובה, לא יצאה בתפילתה הראשונה לשם תשלומין, ועליה לחזור להתפלל בשלישית לשם תשלומין (שם יח, ח).

יש להפסיק בין תפילת החובה לתפילת התשלומין כדי שיעור מהלך ארבע אמות. ובדיעבד, מי שהיתה צריכה להשלים את תפילת שחרית, ושכחה להתפלל תשלומין מיד אחר תפילת מנחה, כל זמן שלא עבר זמן תפילת מנחה, כלומר כל זמן שלא שקעה החמה, תתפלל תשלומין עבור תפילת שחרית (שם יח, ח).

לתפילת מוסף אין תשלומין, מפני שאין מקריבים את קרבנות המוספים אלא ביומם. וכן מי ששכחה להתפלל שחרית ביום שמתפללים בו מוסף, אינה יכולה להשלים את תפילת שחרית אחר מוסף, אלא אחר מנחה בלבד (שם יח, ט).

תשלומין נתקנו רק למי שלא התפללה באונס או שגגה, אבל מי שלא התפללה במזיד, אין לה תשלומין (שם יח, ט).

[1]. עניין השלמה לנשים מבואר במ"ב רסג, מג, וכה"ח רסג, סה. ושם נתבאר לעניין תשלומי מנחה של ערב שבת בערבית של שבת. ואף שבהליכות שלמה תפילה יג, הערה י, דייק מהמ"ב, שאפילו אשה שאינה רגילה להתפלל ערבית אם היא רגילה להתפלל מנחה, כאשר שכחה להתפלל מנחה, עליה להתפלל ערבית כדי להשלים אח"כ את תפילת המנחה. וכ"כ בהליכות ביתה ו, ח, ובהערה יג, ובפס"ת רלד, ד. מ"מ נראה יותר, שכוונת המ"ב להציע את הדרך הטובה ביותר, אבל אין בכך חובה. ואולי נשים רבות נהגו להתפלל ערבית בליל שבת, ולכן הציע המ"ב להשלים אחר ערבית את תפילת מנחה, אבל לא התכוון לחייב בכך נשים. (וע' בהליכות בת ישראל ב, כ, ובאש"י ל, הערה ו, שכתבו גם הם שאין בזה חובה, ותלו דבריהם בגרש"ז אויערבאך, שלא כפי שמובא בהליכות שלמה).

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2022-10-18 16:45:13

יש לך שאלה?

עצמאות כבסיס למימוש היכולות – יום העצמאות ופרשת בהר

כבודו של העבד העברי

התורה אוסרת לעבוד באיש ישראל עבודת עבד, וכדברי הפסוק "וכי ימוך אחיך עמך ונמכר לך, לא תעבוד עבודת עבד, כשכיר כתושב יהיה עמך, עד שנת היובל יעבוד עימך. ויצא מעמך הוא ובניו עמו ושב אל משפחתו ואל אחזת אבותיו ישוב. כי עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים לא ימכרו ממכרת עבד… ועבדך ואמתך אשר יהיו לך מאת הגוים אשר סביבותיכם מהם תקנו עבד ואמה…".

כלומר, כיוון שהאיש הישראלי הינו עבד ה' אזי התורה אוסרת עליו להשפיל את כבודו ולעבוד בו עבודת עבד, דהיינו (ע"פ רש"י שם), עבודה של גנאי שיהיה ניכר בה שהוא עבד כגון לנעול לרבו את מנעליו. וכן אסור לתת לו לעשות מלאכה שלא לצורך, המכונה "פרך"- ונראה שגם איסור זה קשור לכבודו של האיש הישראלי, שכל עבודה שיעשה צריכה להיות עבודה שיש בה תועלת והגיון, תיקון העולם ויישובו, ולכן אין לתת לו לעשות עבודות סתמיות.

כמו כן אין לו מחויבות תמידית אלא בשנת היובל, או לאחר שש שנים, הקודם מביניהם, הוא יוצא לחירות. ולא זו בלבד אלא אף בניו יוצאים עימו, דבר שמלמד אותנו שני דברים:

  1. גם כשהעבד ברשות רבו עדיין יש ביכולתו ואחריותו להגדיל ולגדל את משפחתו.
  2. שרבו חייו במזונות בניו של העבד- דבר שמרומם את קרנו של העבד, שממשיך להיות המכלכל והמפרנס של משפחתו.

בנוסף, מיד בתום שנות העבדות חוזר העבד לא רק אל חיק משפחתו, אלא גם אל אחוזת אבותיו, וכפי שמבאר רש"י "אל כבוד אבותיו", וכפי שמוסיף ביאור השפתי חכמים "כי ישוב למשפחתו בכבוד ולא יזלזלוהו מה שהיה עבד".

גם בעת מכירתו לעבד צריך להיזהר בכבודו ולא למכור אותו 'ממכרת עבד' ולכן אין מכריזים בקול "כאן יש עבד למכור" וכן אין מעמידים אותו על אבן הלקח (חלון הראווה).

כלומר, אנו רואים שהתורה אוסרת עלינו לגרום לאיש הישראלי לאבד את כבודו ואת חירותו הנפשית, וכל זאת אפילו באדם שנמכר לעבד. וחז"ל לומדים שאדם שלא נמכר לעבד, אלא רק הלך לעבוד כשכיר יום, יכול לחזור בו אפילו בחצי היום, שהרי הוא בן חורין והינו עבד רק לריבונו של עולם.

עבדות רוחנית

מפשט הפסוקים נראה שחלק מתכונת העבדות היא גם העבדות הרוחנית-תרבותית, שהרי הפרשה מסיימת במילים "כי לי בני ישראל עבדים, עבדי הם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים, אני ה' אלוקיכם. לא תעשו לכם אלילים ופסל ומצבה לא תקימו לכם ואבן משכית לא תתנו בארצכם להשתחוות עליה, כי אני ה' אלוקיכם. את שבתותי תשמרו ומקדשי תיראו אני ה'".

מתוך שבני ישראל הם רק עבדי ה', ממילא אסור להם לגרום לעצמם להשתעבד לאלילים, והם מחויבים לשמור את השבת, ובכך להראות שאינם משועבדים לכסף ולזהב, לטרדות הפרנסה ועבודות היום יום. וזה מתאפשר רק על ידי כך שהאדם מבין שהדבר היחיד שהוא תלוי בו הינו הקב"ה, ולכן גם הסיום של הפרשה הוא במילים "ומקדשי תיראו אני ה'".

(כמובן שעל פי רעיון זה ניתן להבין את כל מהלך הפרשה שמתחילה במצוות השמיטה המנתקת את האדם מהשעבוד לקרקע ומהעבודה החומרית, ממשיכה בפרשת היובל בה מצויים "וקראתם דרור בארץ לכל יושביה"- כשבאופן זה האדם לא משועבד לתהפוכות החיים אלא בכל חמישים שנה חוזר כל אדם לנחלתו, וממילא גם למעמדו הכלכלי והחברתי. ומתוך פרשת היובל מצטווים ישראל על איסור אונאה, שכיוון שבסופו של דבר הכל יחזור, הרי שאין טעם ואין סיבה להונות. וכך ממשיכה ומתבארת הפרשה כולה).

חירות הכלל

היסוד שמתגלה כאן הוא ערך החירות שמחייב כל אדם ואדם מישראל, וכמובן שהדברים אמורים גם לגבי הכלל כולו. "אומה משועבדת אינה יכולה לגלות סגולותיה וגנוזותיה, הללו מתגלים ומתפתחים כשהעם מגיע לעצמאותו, הולך קוממיות בארצו…" (הרב נריה זצ"ל ) וכפי שכותב המהר"ל (נצח ישראל ל) "כי אין לאחר מציאות כאשר הוא תחת יד אחר". וכך כותב המהרש"א "שלא באו ישראל לידי חירות גמורה עד אחרי שכבשו ארץ ישראל, שניטלה יד האויבים לגמרי מעלינו", ורק באופן זה יכול עם ישראל להיות עובד ה', וכפי שדורשים חז"ל על הפסוק "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים…" ש"כביכול איני מעמיד ואיני משליט עליכם אחרים אלא אני. 'ממלכת'- איני ממליך עליכם אחרים אלא מכם".

וכפי שכותב הרמב"ם (מורה נבוכים) שכאשר עם ישראל משועבדים הרי שלא יכולה להיות מציאות של נבואה, "שזאת היא הסיבה העצמית הקרובה בהפסק הנבואה בזמן הגלות בלא ספק, כלומר עצלות או עצבות שיהיה לאדם בעניין מן העניינים, ויותר רע מזה היותו עבד נקנה נעבד".

וכה גדול ערך החירות עד שה'מגילת אסתר' מבאר שאין מצוות ישוב ארץ ישראל מתקיימת רק כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. וכן כתב גם רבי צדוק הכהן מלובלין ש"אין נקרא יישוב אלא בישיבה בשלווה… דהיינו שהם ישראל, אדוני הארץ… בשלווה ובממשלה, שזה נקרא ישיבה". וכן כתב גם בשו"ת ישועות מלכו ש"גם לפי דעתם הרמב"ן ש"חשב זאת למצוות עשה, מכל מקום, בעיקר המצווה אינה אלא הירושה והישיבה, כאדם העושה בתוך שלו, לכבוש ארץ ישראל שתהיה תחת ירושתנו".

ממילא מובן מדוע גאולתנו תלויה בעצמאותנו, ויותר מכך, כפי שכותב הרב שרקי (בסידורו בית מלוכה) שכל מקום בו כתוב "גאולה" הכוונה היא יציאה מעבדות לחירות, הן בלשון חז"ל והן בלשון הפסוקים. ועל פי פשט דברי הרמב"ם אלו ימות המשיח שהרי "אין בין העולם הזה לימות המשיח אלא שעבוד מלכויות בלבד" וכי "ימות המשיח הוא זמן בו תשוב המלכות לישראל".

דבר זה מחייב אותנו:

  1. כאומה- לפעול עוד ועוד להחלת שלטוננו העצמי, למשול ולמלוך על כל מרחבי ארץ ישראל ביד תקיפה. וככל ששלטון זה יביע את האידיאלים הישראלים ולא יהיה מושפע מדברים חיצוניים שאינם אלא שאריות של השעבוד ששועבדנו ב 2000 שנות הגלות, כך ממילא גם תופיע הגאולה יותר ויותר.
  2. כיחידים- ככל שהאדם יותר חופשי לומר את דעותיו ולגלות את כישרונותיו, כך הוא יותר ויותר עבד ה' ומשתחרר מכל עבדות חיצונית.

יהי רצון שנזכה להופיע את חירותנו וגאולתנו, שהרי רק מתוך כך אפשר להגיע ליום מתן התורה.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן