יעקב, שמוגדר כאיש תם-יושב אוהלים, נדחף על ידי, רבקה אימנו, למעשה רמייה, מעשה של גניבת הברכות, ההיפך הגמור מאיש תם, ההיפך הגמור ממידתו של יעקב שהיא אמת – 'תתן אמת ליעקב…'.
בתוך הדו-שיח, בין יצחק ליעקב אומר יצחק:
הקול קול יעקב והידיים ידי עשו!
פשט הדברים הוא שיצחק שומע את קולו של יעקב, הן מצד הכרת וזיהוי הקול, והן מצד הסגנון העדין, המכבד ושם שמיים השגור בפיו.
אבל יש לשאול, כפי שמקשים הרבה מפרשנים (כלי יקר ועוד), אם ליצחק יש ספק מדוע הוא מברך? מדוע לא יבחן יותר את העניין, ייעזר בעוד אנשים שסביבו, מדוע הוא מברך בלא להמתין?, התורה כותבת:
וְלֹא הִכִּירוֹ, כִּי הָיוּ יָדָיו כִּידֵי עֵשָׂו אָחִיו שְׂעִרֹת, וַיְבָרְכֵהוּ!
זה דבר תמוה ביותר! אם לא הכירו, מדוע הוא מברך אותו?
כותב הרב אהרונסון, נראה שיצחק החליט לברך את מי שעומד מולו, גם אם הוא לא יודע בדיוק מי זה, מכיוון שהוא מרגיש שהאדם הזה שעומד מולו ראוי לברכה, וזה כבר לא משנה אם זה יעקב או עשיו. כך משמע גם מהפסוק שמופיע מיד לפני הברכה:
וַיִּגַּשׁ וַיִּשַּׁק לוֹ וַיָּרַח אֶת רֵיחַ בְּגָדָיו וַיְבָרֲכֵהוּ וַיֹּאמֶר רְאֵה רֵיחַ בְּנִי כְּרֵיחַ שָׂדֶה אֲשֶׁר בֵּרֲכוֹ ה’!
מה היה הדבר המיוחד שראה יצחק ביעקב, שגרם לו לברך אותו למרות שהוא לא היה בטוח בדיוק מי זה?
יש לפרש, שהמשפט שאומר יצחק – “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – הוא לא משפט שנאמר בתסכול על חוסר הוודאות מי עומד מולו. אדרבה, זהו משפט שנאמר בהערכה ובהתפעלות – איזה אדם מדהים עומד מולי שמאחד את הכישרונות של יעקב ועשיו גם יחד! הרי אדם זה יש לו דיבור קדוש כמו דיבורו של יעקב אבינו, ומצד שני הוא לא רק איש תם יושב אוהלים, אלא יש לו ידיים כידי עשיו – ידיים שמבטאות את כשרון המעשה של עשיו… אדם כזה, אומר יצחק לעצמו, ודאי ראוי שאברך אותו.
יצחק לא חשב שרק אחד מבניו ימשיך את עם ישראל. מבחינתו שניהם אהובים, שניהם בניו, שניהם היו אפילו יחד ברחם אימם. אין זה דומה ליצחק וישמעאל, שישמעאל הוא בנה של השפחה הגר, ולכן זה ‘טבעי’ שהוא לא חלק מעם ישראל. עשיו, לעומתו, הוא בן של יצחק ורבקה לכל דבר!
יצחק, אם כן, מתכנן את המשכיות עם ישראל על ידי יעקב ועשיו גם יחד – ולכן חושב יצחק שיעקב ועשיו ישלימו זה את זה: יעקב יוביל את הצד הרוחני בעם ישראל, ילמד תורה, יעבוד בבית המקדש, וממנו יצאו הרבנים והנביאים; ואילו עשיו יוביל את הצד המעשי בעם ישראל – יפקד על הצבא, ירכז את הנושאים הכלכליים והחקלאיים, ויהיה המלך והמנהיג המעשי.
לכן מתכנן יצחק לתת שתי ברכות – ברכה אחת חומרית לעשיו, וברכה אחת רוחנית ליעקב.
הברכה החומרית היא “וייתן לך האלקים מטל השמים ומשמני הארץ ורוב דגן ותירוש” – עניינים חקלאיים וכלכליים, המתאימים למי שהוא ‘איש שדה’; וגם “יעבדוך עמים וישתחוו לך לאומים” היא ברכה לנצח את האויבים של עם ישראל; ואילו הברכה “הוי גביר לאחיך וישתחוו לך בני אמך” היא ברכה להיות המלך והמנהיג של עם ישראל.
הברכה הרוחנית, שאותה תכנן יצחק מראש לתת ליעקב, גם היא מופיעה בפרשתנו, בסוף הפרשה – כאשר יעקב פונה ללכת לחרן, מברך אותו יצחק בפעם השניה ואומר לו:
וְאֵ-ל שַׁ-דַּי יְבָרֵךְ אֹתְךָ וְיַפְרְךָ וְיַרְבֶּךָ וְהָיִיתָ לִקְהַל עַמִּים: וְיִתֶּן לְךָ אֶת בִּרְכַּת אַבְרָהָם לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אִתָּךְ לְרִשְׁתְּךָ אֶת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֲשֶׁר נָתַן אֱ-לֹהִים לְאַבְרָהָם.
“ברכת אברהם” היא הברכה הרוחנית.
כאמור, מלכתחילה תכנן יצחק לתת לעשיו את הברכה החומרית וליעקב את הברכה הרוחנית. אך לבסוף, כאשר ראה שעומד מולו אדם שאצלו “הקול קול יעקב והידיים ידי עשיו” – יש לו גם עוצמה רוחנית בדיבורו, וגם עוצמה מעשית בכוח המעשה של ידיו – אדם כזה ראוי בוודאי לברכה החומרית, וזה כבר לא כל כך משנה אם זה יעקב או עשיו!
לכן גם כאשר יצחק מגלה שאכן יעקב רימה אותו, אין הוא מקלל את יעקב אלא אומר “גם ברוך יהיה”! שכן השלימות הגדולה ביותר היא כאשר כוח המעשה והכוח הרוחני באים יחדיו, והכישרון המעשי הוא ביטוי של עוצמה רוחנית גדולה.
ולאור זאת ניתן להסביר את אי האמת ודרכי המרמה של יעקב, יעקב אבינו ועם ישראל, ייעודם הוא הקול, אנו פועלים ללמד את העולם, לשמוע את קול ה', אנו משמיעים את קול ה', אך לעיתים יש צורך להשתמש בידיים ידי עשו, כדי שאפשר יהיה להשמיע את קול יעקב, זה קשה וכואב, אבל נצרך, כפי שכותב הרב קוק לתלמידו ד"ר משה זיידל:
אי אפשר היה כלל, בשעה שהשכנים כולם היו זאבי ערב ממש, שרק ישראל לא ילחם, שאז היו מתקבצים ומכלים ח"ו את שאריתם; ואדרבא היה מוכרח מאוד גם להפיל פחד על הפראים גם על ידי הנהגות אכזריות, רק עם ציפייה להביא את האנושיות למה שהיא צריכה להיות, אבל לא לדחוק את השעה.
כדי להשיג את הברכה המגיעה בצדק גמור ליעקב, לאור מכירת הבכורה ולאור העובדה שעשו רימה את אביו והציג לפניו מצג שווא של צידקות, יש להשתמש בדרכי הרמייה העשוויות, דווקא שיצחק מזהה שיעקב יודע גם להשתמש בכל הכוחות לעבודת ה' ולהבאת הטוב בעולם הוא אומר: 'גם ברוך יהיה!'.
(יש להעיר שחז"ל דרשו דרשות שונות על כך שהכוח של יעקב הוא בפיו דווקא, 'הקול קול יעקב' אין יעקב שולט אלא בקולו. 'הקול קול יעקב והידים ידי עשו' אין עשו שולט אלא בידים… ובשעה שהוא מצפצף בקולו אין 'הידים ידי עשו' אין ידי עשו שולטות…רבי היה דורש 'הקול קול יעקב' קול יעקב מצויח ממה שעשו לו הידים 'ידי עשו'…שתי ירושות הנחיל יצחק לשני בניו. הנחיל ליעקב הקול וכן הוא אומר 'הקול קול יעקב', והנחיל לעשו הידיים שנאמר 'והידיים ידי עשו'. עשו היה מתגאה בירושתו… ויעקב היה מתגאה בירושתו…ויש לומר שני דברים, האחד, וודאי שכוחו המרכזי של יעקב הוא בפיו, והשני הוא ההבדל בין חו"ל לא"י, שבא"י צריך להשתמש בכל הכוחות).
אלא שלא אוכל לסיים את הדברים בלי להוסיף תוספת חשובה וכואבת, שמשתמשים בדרכי עשיו להשגת מטרות צודקות, יש לכך מחירים, כפי שכותב הרב יעקב נגן:
הזוהר סובר שחלק גדול מהסבל שסבל יעקב בחייו היה עונש על גנבת הברכות. כשם שרימה יעקב את אביו על ידי שעטה על ידו ועל צווארו שער עזים כדי שיצחק במששו אותו יחשיבהו לעשו -כך רימוהו בניו כשטבלו את כתונת יוסף בדמו של שעיר עיזים.
לכאורה נראה שיעקב נענש מידה כנגד מידה על לקיחת הברכות במרמה ומכאן שלא היה צריך לנהוג כך. מפתיעה אפוא טענת הזוהר שיעקב עשה את שהיה עליו לעשות, ואף אלוהים עצמו הסכים למעשהו, ולמרות זאת היה עליו להיענש: 'ואף על פי שהקב"ה הסכים על ידו באלו ברכות הוא נענש'.
כלומר, יעקב היה חייב לעשות את מעשה המרמה, וכפי שראינו דווקא יכולת הפעולה בכל הכוחות, היא המזכה אותו בברכה, אבל יש לכך גם מחיר, בעולם שלנו אנו צריכים לעשות את הדבר הנכון למרות המחיר.
אנו נמצאים במלחמה קשה וחייבים לאמץ את ידי עשו, כדי להשיג הרתעה, כדי להשיב את הבטחון והשלווה, כדי שנוכל להשמיע את קול יעקב, יש לכך מחירים, רוחניים, מוסריים ונפשיים, אך אסור שזה ימנע מאיתנו לעשות את המעשה נכון, הישר והצודק במציאות הנוכחית.
יהי רצון שנתבשר בשורות טובות, ניצחונות וישועות!
