בפרשת השבוע אנו ממשיכים להיפגש עם דמותו של ישמעאל ואימו הגר, בשבוע שעבר בסוף דברינו הבאנו את דברי המפרשים, על ההגדרה 'פרא אדם, ידו בכל ויד כל בו', והשבוע ננסה להבין יותר את האידאולוגיה הישמעאלית.
אנו נמצאים במלחמה עם האיסלאם ואנו חייבים להבין את המניעים הפנימיים כי ללא הבנתם לא נדע על מה המאבק ומי עומד מולנו.
אחרי שאברהם לבקשת שרה וההוראה האלוקית לשמוע לשרה, משלח את הגר וישמעאל, מתארת לנו התורה:
וַיַּשְׁכֵּם אַבְרָהָם בַּבֹּקֶר וַיִּקַּח לֶחֶם וְחֵמַת מַיִם וַיִּתֵּן אֶל הָגָר שָׂם עַל שִׁכְמָהּ וְאֶת הַיֶּלֶד וַיְשַׁלְּחֶהָ, וַתֵּלֶךְ וַתֵּתַע בְּמִדְבַּר בְּאֵר שָׁבַע.
וַיִּכְלוּ הַמַּיִם מִן הַחֵמֶת וַתַּשְׁלֵךְ אֶת הַיֶּלֶד תַּחַת אַחַד הַשִּׂיחִם. וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
הגר מגיעה למצב מורכב, למצב שבו היא מרגישה שישמעאל בנה עומד למות בצמא, אפשר היה להבין שבמצב זה היא הייתה מניחה את הילד תחת אחד השיחים, אך התורה נוקטת ביטוי אחר לגמרי 'ותשלך', הביטוי הזה, הוא ביטוי נורא ואיום.
אבל הפסוקים ממשיכים ללמדנו על טבעם של הישמעאלים:
וַתֵּלֶךְ וַתֵּשֶׁב לָהּ מִנֶּגֶד הַרְחֵק כִּמְטַחֲוֵי קֶשֶׁת כִּי אָמְרָה אַל אֶרְאֶה בְּמוֹת הַיָּלֶד וַתֵּשֶׁב מִנֶּגֶד וַתִּשָּׂא אֶת קֹלָהּ וַתֵּבְךְּ.
פעמיים חוזר הפסוק על אותו הביטוי 'ותשב מנגד', אם שיושבת מנגד, ולא מוכנה ללוות את בנה העומד למות, יש בה ממידת האכזריות של בעלי החיים, הנוטשים את ולדם החלש והחולה והעומד למות.
כפי שמבטא זאת הרש"ר הירש:
ותשלך את הילד וגו׳ – כל התנהגותה של הגר אופיינית מאד; ומראה על טבע בני חם הבלתי מעודן. אם יהודיה לעולם לא תיטוש את בנה, אפילו אם כל מה שתוכל לעשות למענו הוא לדבר אליו בדברים רכים, ולהרגיע אותו, ולו רק לרגע. הנוטש ילד ואינו עושה מאומה משום ש״אינו יכול לשאת את מראה סבל הילד״ אינו פועל מתוך רחמים. התנהגות כזו מראה על אנוכיות אכזרית של אופי בהמי. אנושיות אמיתית ניכרת בתחושת חובה, אשר בכוחה להתגבר אף על העז שברגשות. תחושת חובה משכיחה מהאדם את הרגשות הכואבים של עצמו, ומאפשרת לו להושיט עזרה וסיוע לזולת אף אם אינו יכול לעשות יותר מאשר לנחמו על ידי השתתפות בצערו…
יתירה מכך, ״ותשלך את הילד תחת אחד השיחם״. לא איכפת לה איפה יפול הילד. לא עולה על דעתה שמא יפול בין קוצים שעלולים לסרוט אותו, תוך שהם מוסיפים כאב מיותר על ייסורי צמאונו.
כל זה מראה שהגר איבדה את עשתונותיה לגמרי כאשר התגברו עליה מכאוביה. אֵם מזרע אברהם, לעולם לא הייתה מתנהגת בדרך כזאת כלפי בנה.
הטיב לבטא זאת הרב עוזי קלכהיים זצ"ל:
ואף שלבסוף נשאה קולה בבכי…היא בכתה על מר גורלה שתשאר ללא ילד – ולא כאבה את סבלותיו, כי מי שנמצאת במרחק מן הילד ולא שותפה עמו בצערו, מאזינה לאנחותיו ונושמת אותו ברגעיו האחרונים, קשה להניח שהיא מזילה דמעה עליו, כי יותר ממה שהיא מבכה את הנער – היא בוכה על עצמה, מתוך אנוכיות צרה על חורבן עולמה, ולא על הנפש הנאנקת בחבליה על סף הכליון.
וכן מדייק הרש"ר הירש את המשך הפסוקים:
וַיִּשְׁמַע אֱלֹקים אֶת קוֹל הַנַּעַר וַיִּקְרָא מַלְאַךְ אֱלֹקים אֶל הָגָר מִן הַשָּׁמַיִם וַיֹּאמֶר לָהּ מַה לָּךְ הָגָר אַל תִּירְאִי כִּי שָׁמַע אֱלֹקים אֶל קוֹל הַנַּעַר בַּאֲשֶׁר הוּא שָׁם.
מכאן החשיבות העמוקה של פסוק יז: אלוקים שמע, לא את קול הגר (אף שגם היא בכתה) אלא ״את קול הנער״. בכייה הנובעת מאנוכיות והמלווה חוסר מעש, אינה מגעת עד כסא הכבוד.
אנו רואים שאויבנו חסרי צלם האנוש – חיות האדם, מוכנים להקריב אלפים מבניהם כדי לפגוע בישראל, כדי לרצוח תינוקות וילדים, זקנים ונשים, ניתן אולי היה להבין שההקרבה הזאת היא לגודל האידאל שהם רואים ב"מלחמת הקודש" עם עם ישראל, אבל צריך לומר שהיכולת להקריב כל כך הרבה חיים, נובעת מזלזול מוחלט בערך חיי אדם, היכולת לספוג כל כך הרבה אבדות נובעת מאטימות מוחלטת לכאב ולסבל לצער היתומים, לכאב האלמנות ולשכול ההורים.
בעוד המנהיגים נמצאים במלונות פאר, וחיים חיי מותרות, על חשבון כספם של דלת העם, שחיים בתת רמה, הפער בין חיי המנהיגים, חיי המפקדים לעומת חיי החיילים הפשוטים וחיי המון העם, הוא פער בלתי נתפס, למי שיש לו חמלה ומוסר.
יש כאן תפיסה של זלזול מוחלט בחיי אדם, כאביו ומצוקותיו.
כפי שכותב הרב עוזי קלכהיים זצ"ל:
התהום העליון המבדיל ביננו לבין זרע ישמעאל ביחס לבנים מתחיל הרחק מאיתנו, הוא התחיל בהשלכת הילד תחת אחד השיחים והישיבה מנגד כמטחווי קשת.
בין המונח הצהל"י 'אחרי', וה'מטחווי קשת' של מפקדי ומנהיגי צבאות ערב, יש הרבה יותר מטכניקה צבאית גרידא…
הרב חרל"פ, מסביר עוד יותר עמוק מה שורש המחלוקת ומניין נובעת השנאה האדירה לעם ישראל:
שורש ההתקוממות של האומות על ישראל הוא שקובלים על ישראל על מה שאומרים לעבוד את ה׳ בדרך החיים ואילו האומות מתפארים לומר שעיקר העבודה הוא לדלג על חיי העולם הזה ולמות למען שמו, וזהו הרז שבכל פעם שישראל מתעוררים לתחייה ובייחוד כאשר שבים אל אדמתו לנטוע כרמים ולבנות את הארץ, מתגעשים רפאים ומתהוללים לעכב בעד תחייתם של ישראל, שכן זהו יסוד כל הקטגוריא שלהם על ישראל, ובעיקר תהיה זאת טענתם של בני ישמעאל באחרית הימים, כאשר יתגלה קץ המגולה של 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל", ומתוך זה יסבלו בני ישראל צרות רבות עד מאוד מבני ישמעאל….
הישמעאלים לא יכולים לסבול את היומרה לעבוד את ה', מתוך חיים משגשגים, חקלאות פורחת, וחיים מלאי אהבת חיים ואהבת חסד.
עבודת ה' האיסלמית מבוססת על כך ש'אללה הוא אכבר', אלוהים גדול אל האדם הוא אפס, תפקיד האדם להיכנע לפני האלוקים, כי אין לו שום ערך ומשמעות, חייו אינם שווים מאומה, לכן תפילתם היא בכריעה, ביטול מוחלט של ערך האדם.
כמו שהגדיר הרב קוק את האיסלאם: "המונותיאיסמוס השומם והמדברי של האיסלאם", האיסלאם גורם לשממה ומדבר מכיוון שהוא מזלזל בחיים, ולא מאמין בחיים, בפריחה ובשגשוג.
הרב ליאור אנגלמן, בהומור כואב הציע לחתום על הסכם…
הסכם למימוש מיידי: הם משתוקקים להיות שאהידים ולמות על קידוש אללה. אנחנו משתוקקים להיות טובים ולחיות על קידוש השם – סוף סוף אין ניגוד אינטרסים, אפשר בלב שלם לחתום.
המאבק הוא בין עם מלא אהבת חיים, שיודע שכל אחד ואחד הוא עולם מלא, שמלא רחמים וחסד, לעם תאב מוות, שלא מייחס ערך וחשיבות לחיי האדם וכאביו, וסוף הטוב לנצח!
יהי רצון שנזכה לראות את הנצחון, של החיים והטוב, ולראות בהמשך עבודת ה' בדרך החיים!
