בפרשת השבוע אנו מוצאים את החזון הגדול של עם ישראל:

ואעשך לגוי גדול ואברכך ואגדלה שמך והיה ברכה, ואברכה מברכיך ומקללך אאר ונברכו בך כל משפחת האדמה!

ייעודנו הוא להביא ברכה לכל העולם, אך לאחר פרשת העקידה אנו מוצאים שלחזון הגדול הזה יש תנאי מקדים:

כי ברך אברכך והרבה ארבה את זרעך ככוכבי השמים וכחול אשר על שפת הים, וירש זרעך את שער אויביו,  והתברכו בזרעך כל גויי הארץ…

לכאורה יש כאן סתירה, האם עם ישראל מביא ברכה לעולם, מה שמצריך הכרה במעלתם של ישראל, גדולתם וברכתם, או שעם ישראל נלחם עם אויביו שלא מכירים בו ובגדולתו?

ולענ"ד התשובה היא פשוטה, והיא הולכת ומתבהרת בימים אלו, בכדי שעם ישראל יוכל להביא ברכה הוא חייב לנצח את אויביו, יתר על כן, העולם כולו התומכים והמגנים, מתבונן כעת בעם ישראל, ושואל את עצמו את השאלה היסודית, האם ניתן להכניע את הרע? האם יש אפשרות אמיתית לעקור את הרשע? – זאת שאלה אמונית, זאת שאלה ערכית ואידאליסטית, העולם במאה השנים האחרונות, הרים ידיים אל מול הרוע, מייאוש ומחולשה, שהפכה לאידאולוגיה, שאין רוע ואין רשע, וצריך להבין כל תנועה, ואת הרוע יש להכיל ולקבל, ואולי רק לרסן ולגדור שלא יפגע בנו, אך אין לנו זכות מוסרית לכלות את הרוע, וכעת העיניים נשואות אלינו – האם הרוע ניתן להשמדה?

רק אם יעמוד עם ישראל במבחן 'וירש זרעך את שער אויביו', נוכל להיות אלו שמביאים ברכה לכל העולם.

שעם ישראל נכנסים לארץ הם מצטווים בשלוש מצוות, שלוש מצוות שעל פי הרמב"ם סידרם מחייב:

שלש מצות נצטוו ישראל בשעת כניסתן לארץ: למנות להם מלך…ולהכרית זרעו של עמלק…ולבנות בית הבחירה…מינוי מלך קודם למלחמת עמלק…והכרתת זרע עמלק קודמת לבנין הבית…

שלושה שלבים ישנם: העמדת מלך – שתרגומה לימינו הקמת מדינה, והחלת השלטון הישראלי על כל מרחבי א"י, מחיית זרעו של עמלק – דהיינו כילוי הרוע ווהרשע, שהרי עמלק הם מי שחרטו על דגלם את השמדת ישראל^[1], ורק לאחר מכן נזכה להקמת בית המקדש ולהארת אורם של ישראל והשפעתם הברוכה והטובה על כל הגויים.

וכעין זה מסביר הרב קוק בעולת ראי"ה, שיש שני שלבים בהופעתם של ישראל:

הופעת ישראל בעולם בראשונה בצדו הגלוי, בתור עם בין העמים, עם מוקף משונאים, החפצים לבלעו, והוא מתגבר ומנצח אותם…אבל כל זה רק מעבר והכנה לעתיד הגדול, אשר אור ה' הגנוז יתגלה על ישראל, וכל העמים יכירו כי לא עם פשוט בין עמי העולם הוא ישראל, אלא הופעת דבר ה' באנושיות ובכל ההוויה… יבואו בזמנים שונים, בתחילה התוכן הגלוי, וירש זרעך את שער אויביו, אבל באחרונה הצורה הפנימית תתגבר, ותצא ממחבואה לאור עולם לעיני כל גויים, ויתברר לכל שאי אפשר שימצאו אויבים לגוי, שהוא נושא בתוכו ברכה לכל עמי התבל, ואז יתברכו בזרעך כל גויי הארץ.

בשלב הראשון, הגלוי, עם ישראל צריך להיאבק, להילחם ולנצח, ורק לאחר מכן, נזכה להכרה הבינלאומית, שעם ישראל איננו עוד עם בין העמים, אלא עם ה', אור לגויים.

אנו מוצאים בפרשתנו ובפרשת הבאה, שכדי שעם ישראל יגיע לייעודו, צריך להתמודד עם ישמעאל, ובסופו של דבר, צריך לגרש את ישמעאל, גירוש ישמעאל הוא התמודדות מוסרית לא פשוטה, אך הקב"ה אומר לאברהם אבינו, מלא הרחמים והחסד, אין ברירה, כדי שעם ישראל יוכל להתפתח עליך לגרש את בן האמה.

בסוף הפרשה הבאה מונה התורה את תולדות ישמעאל ובניו ומסיימת: 'ואלה תולדות ישמעאל בן אברהם…על פני כל אחיו נפל', אזכור זה החותם את הפרשה, ממשיך בפרשה הבאה בפסוק: 'ְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם', על סמיכות זו אומר "בעל הטורים:

וסמיך ליה ואלה תולדות יצחק, לומר שכשייפול ישמעאל באחרית הימים אז יצמח בן דוד שהוא מתולדות יצחק.

במילים אחרות, הסמיכות בין תיאור תולדותיו של ישמעאל לתולדותיו של יצחק בא ללמדנו כי תקומתו של האחרון תלויה בנפילתו של הראשון.

והדברים כתובים במדרש בפרשתנו:

ועל פני כל אחיו ישכון –  וכתיב אחד אומר 'על פני כל אחיו נפל', עד שפשט ידו לישראל ישכון, לאחר שפשט ידו על ישראל נפל.

והדברים מאירים את מאבקנו.

והדבר המופלא הוא שכבר בפרשתנו מגדירה התורה את ישמעאל:

והוא יהיה פרא אדם ידו בכל ויד כל בו…

מה הכוונה פרא אדם? ידו בכל ויד כל בו?

מסביר המדרש:

רַבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר פֶּרֶא אָדָם, וַדַּאי שֶׁהַכֹּל בּוֹזְזִים מָמוֹן וְהוּא בּוֹזֵז נְפָשׁוֹת.
יָדוֹ בַּכֹּל וְיַד כֹּל בּוֹ – קְרִי בֵיהּ כָּלְבּוֹ, הוּא וְהַכֶּלֶב שָׁוִים, מַה הַכֶּלֶב אוֹכֵל נְבֵלוֹת אַף הוּא אוֹכֵל נְבֵלוֹת.

ונראה לי שאין צורך בביאור.

ונביא לקט מן המפרשים ללא ביאור, כי הדברים לצערנו ידועים וכואבים,

הרמב"ן:  כי פרא אדם סמוך, שיהיה איש פרא לימוד מדבר, יצא בפעלו משחר לטרף ויטרוף הכל והכל יטרפוהו, והענין על זרעו שיגדל וישכנו כפראים במדבר ויהיו להם מלחמות רבות עם כל העמים.

הנצי"ב: פרא אדם״ משמעו שהוא מפריא את כל אדם בלי דעת דרך ארץ וחשיבות אנשים, אלא הכל הפקר ופראי אצלו, והכי איתא במדרש רבה ׳בוזז את האנשים׳ והוסיף המלאך ״ידו בכל ויד כל בו״, כי כמו שהוא מתנהג עם אנשים כך יתנהגו אנשים עמו, והכל מחשבים שהוא פרא והפקר. נמצא נכלל בלשון ״פרא אדם״ שתי משמעויות, שהוא חושב כל אדם להפקר, והוא הפקר בלב כל אדם.

הרד"צ הופמן: פרא אדם – כלומר פרא (= חמור פראי) של אדם, בצורת אדם…(חיית אדם!)
ידו בכל וגו׳ – הוא שם ידו בכל, מתקיף את כול והכל שם ידו בו.

הרלב"ג: פרא אדם – רוצה לומר שהוא יהיה היותר שליט שיִּמָּצֵא באדם להזיק לזולתו; והנה ׳פרא׳ הוא אחת מהחיות הרעות; ובזה יִשְׁלַם לו שיהיה ידו בכל, רוצה לומר שינצח הכל, ובסוף הענין יהיה יד כל בו.

ואי אפשר בלא לסיים בדברים המופלאים, שכתובים בפרקי דרבי אליעזר:

למה נקרא שמו ישמעאל שעתיד לשמוע הקדוש ברוך הוא באנקת העם ממה שעתידין בני ישמעאל לעשות בארץ באחרית הימים לפיכך נקרא שמו ישמעאל!

בע"ה בשבוע הבא, נראה דרך פרשת השבוע, את בסיסו הרוחני-ערכי-מוסרי של המאבק עם ישמעאל, ועם העולם האיסלמי.

יהי רצון שמתוך הבנת ייעודנו ושליחותינו נזכה לנצח –  ניצחון אמיתי ושלם!

[1] ואביא דברים של הרב משה צוריאל זצ"ל, שכל כך חשובים לימינו: "כפי שכתב הרב יוסף דב סולובייצ'יק כי כל אומה המציקה באופן שיטתי לישראל, הרי היא מזרע עמלק. כך לשונו – "ההשגחה מנסה אותנו שוב פעם במשבֵּר העובר על ארץ ישראל. מזימות הערבים אינן מכוונות רק לעצמאותה המדינית, אלא כלפי עצם קיומו של הישוב בכלל. הם שואפים להשמיד את הישוב מאיש ועד אשה, מעולל ועד יונק, משור עד שה. באחת האסיפות של המזרחי" בארה"ב אמרתי בשם אבא מרי ז"ל כי פרשת 'מלחמה לה' בעמלק מדור דור' אינה מוגבלת בחלותה הציבורית כמלחמת מצוה לגזע מסוים; אלא כוללת חובת ההתקוממות נגד כל אומה או קבוצה החדורה שיגעון של שנאה, והמכוונת את משטמתה כלפי כנסת ישראל. כשאומה חורתת על דגלה 'לכו ונכחידם מגוי ולא יזכר שֵׁ ם ישראל עוד'  – היא הופכת להיות עמלק!" ("איש האמונה", הוצ' מוסד הרב קוק, תשמ"א, עמ' 101).

רעיון זה הובע גם ע"י הגאון האדיר המלבי"ם: "ורמז גם כן שבכל דור ודור יעמדו צוררי ישראל להשמידם, וצוררי ה' ומכחישי שמו, שכולם הם שורש פורה ראש ולענה מעמלק, ובאחרית הימים ישמידם מתחת שמי ה', כ"כ גם רבי שמשון רפאל הירש: "ולאו דווקא אותו עמלק וצאצאיו הגזעיים, אלא כל אותם הממלכות הממשיכים במורשת העמלקיות, והנם צאצאי עמלק ברוחם ובאופיים" ("במעגלי שנה", הוצ' נצח, שנת תשכ"ו, עמ' קפט(, כבר לפני 400 שנה, הכריז כך ר' אלעזר אזקרי, מחבר "ספר חרדים", בפרקו על ארץ ישראל: "וכי היכי דבביאה ראשונה [בצאת ישראל ממצרים] בא עמלק, הכי נמי בקיבוץ גליות כשרוצים לבוא לארץ ישראל, עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד. ירא ה' וישפוט" עכ"ל. כלומר גם אז בימיו היו ערבים פושעים הפוגעים ביהודים המבקשים להתיישב בארצם. ולפי קביעתו הם הם זרע עמלק.

וכן כתב הרב דוד כהן ("הנזיר") תלמיד מובהק להראי"ה זצ"ל. (בחוברתו "מגילות מלחמה ושלום" עמ' יט). האם יש להסבר הנ"ל אסמכתא הלכתית? לכאורה כיון שאין אנו יודעים מי הוא "עמלק" כבר אין בידינו לקיים מצוה זו? ענה על כך הרב משה, אביו של הגרי"ד סולובייציק, שזה כמעט מפורש ברמב"ם. וכך לשון הגרי"ד המביא דבריו: בנוגע לשבעה עמים כותב הרמב"ם בפרק חמישי של הלכות מלכים (הלכה ד) כדברים האלה: "מצות עשה להחרים שבעה עממין שנאמר 'החרם תחרימם'. וכל שבא לידו אחד מהם ולא הרגו, עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תחיה כל נשמה'. וכבר אבד זכרם". [עכ"ל רמב"ם] אולם ראה זה פלא, בנוגע למצוות מחית עמלק לא הוסיף הרמב"ם את שלש המלות 'וכבר אבד זכרם'. זוהי לשונו של הרמב"ם (שם, הלכה ה): 'וכן מצות עשה לאבד זכר עמלק, שנאמר 'תמחה את זכר עמלק'. ומצוה לזכור תמיד מעשיו הרעים ואריבתו כדי לעורר איבתו, שנאמר 'זכור את אשר עשה לך עמלק", עכ"ל רמב"ם. מתוך דבריו נראה כי עדיין עמלק קיים בעולם [כי לא סיים "וכבר אבד זכרם" כמו שכתב אצל ז' אומות],  ודאי הרמב"ם כתב דבריו בדייקנות. אם היה סבור כי גם עמלק אינו מזוהה בימינו, היה צריך לסיים באותן מלים "וכבר אבד זכרם" בסוף הלכה ה', ולא בסוף הלכה ד', והיה כולל בכך גם ז' אומות וגם את עמלק. וזאת במיוחד כאשר מובא בַּמשנה (ידים, ד, ד), שסנחריב כבר בא ובלבל את כל האומות. אלא ברור כי "עמלק" אינו בכלל דבריו, כי אותו אפשר לזהות על פי מעשיו גם אחרי בלבול האומות. כל מי שמתנכל לישראל כעם, בכל מקום שהם אפילו מחוץ לטריטוריה של מדינת ישראל, וכמעשיהם של הערבים הטרוריסטים בימינו, הרי זה הוכיח על עצמו שהוא מגזע עמלק.