אנו נמצאים בימים מורכבים מאד, ימים של כאב, צער ודאגה גדולה, לצד התאחדות, התעצמות, התרוממות והתעוררות.
שאנו מתבוננים בפרשת השבוע שלנו, אני חושב שאנו יכולים להבין יותר על מה אנו נאבקים, על מה המלחמה שמתחוללת היום.
ישנם כמה וכמה שינויים משמעותיים, בעולם שאחרי המבול לבין העולם שלפניו.
האדם נועד לחיות בגן עדן, בהרמוניה מופלאה, אך בעקבות העובדה שהאדם כשל, והעולם התמלא בשנאה ואלימות, בחמס, אונס ורצח, הקב"ה החריב את העולם, והעולם החדש חי שחוקים אחרים, שיתאימו לתיקונה של המציאות המורכבת.
אחד השינויים המשמעותיים שהתרחשו זה שינוי היחסים שבין בני האדם לבעלי החיים.
בפרשת בראשית אנו מוצאים את תיאור היחסים באופן הזה:
…ויברך אותם (את האיש והאשה) אלוקים, ויאמר להם אלוקים פרו ורבו ומילאו את הארץ, וכיבשוה ורדו בדגת הים ובעוף השמים ובכל חיה הרומשת על הארץ.
האנושות מצטווה לרדות בבעלי החיים, מה פירוש המילה לרדות, מסביר הרש"ר הירש:
״רדה ב־״ פירושו: לשלוט על דבר מבחינה מסויימת של מהותו.
ואכן, כן הוא מעמד האדם לגבי שאר בעלי החיים. ייעודו של האדם אינו לשעבד את כולם לגמרי. לארץ וליצוריה יכולים להיות בחינות שהם מעבר לתחום שליטת יד האדם, ובבחינות אלה הם משמשים את תכלית עצמם. ייעוד האדם אינו אלא ״לרדות בם״, ולא ״לרדות אותם״. תפקידו הוא להפעיל את שליטתו על בעלי החיים ועל הארץ עצמה. בקיום ייעודו כאדם, עליו למנוע מהם מקצת מחירותם ולהביאם במקצת תחת שליטתו.
אם שליטתו על בעלי החיים היא כ״אדם״ – בצלם אלקים ובדמותו, הרי שהם מקבלים על עצמם את עול שליטתו מרצונם, ושליטתו עליהם אינה שעבוד וקלון, אלא עילוי היא להם, ומשתפת אותם בחירות האלוקית. כל העולם כולו נכנע מרצונו לאדם שהוא טהור ועובד את בוראו. אך אם האדם מועל במעמדו ואינו שולט על יצורי העולם כ״אדם״ – כנציגו ובא כוחו של הקב״ה – אלא בכוחו ועוצם ידו, הרי שיצורי החיים אינם נכנעים לו מרצונם. כמדרש חכמינו ז״ל: ״את שהוא בצלמנו כדמותנו – ורדו, את שאינו בצלמנו כדמותנו – ירדו וכו׳. זכה – רדו, ואם לאו – ירדו״
במילים אחרות האדם היה אמור להנהיג את בעלי החיים ולרומם אותם.
ברור שבמסגרת יחסים אלו אין לאדם שום היתר לאכול מבעלי החיים כפי שממשיכה התורה ומדגישה מיד בהמשך:
ויאמר אלוקים הנה נתתי לכם את כל עשב זורע זרע אשר על פני כל הארץ ואת כל העץ אשר בו פרי עץ זורע זרע לכם יהיה לאכלה ולכל חית הארץ ולכל עוף השמים ולכל רומש על הארץ אשר בו נפש חיה את כל ירק עשב לאכלה…
האדם ובעלי החיים כולם, אוכלים רק מן הצומח.
אך לאחר המבול חל שינוי משמעותי ביחסים בין האדם לבעלי החיים:
ויברך אלוקים את נח ואת בניו, ויאמר להם פר ורבו ומלאו את הארץ, ומוראכם וחתכם יהיה על כל חיית הארץ ועל כל עוף השמים…
אחרי המבול והחורבן, יש מורא ופחד, היחסים משתנים, זו לא הנהגה זה פחד ומורא.
אך השינוי היותר חריף, הוא שהותר לאדם לאכול את החיות:
כל רמש אשר הוא חי לכם יהיה לאכלה כירק עשב נתתי לכם את כל…
וכפי שמתאר הרש"ר הירש את השינוי:
ואומר הכתוב, שבמקום יחס הקירבה ההדוקה שהיה עד כה, ״מוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ…
…בכך ניתק הקשר שבין האדם לבעלי החיים. בעלי החיים יראים מפני האדם, והאדם פסק מלהיות האדון שמדריכם. האדם חדל מלהבין את בעלי החיים, והם בורחים מפניו בפחד.
…נגיע למסקנה שתפקיד האדם מכאן ואילך אינו לשלוט בארץ ולהשלים אותה; אלא להשלים את עצמו, לזכך את עצמו, ולהחזיר לעצמו את המעמד המכובד הראוי לו.
…לעת עתה, על כל פנים, איבד האדם את מעלתו, הקשר שבין האדם לבין עולם החי ניתק, ועיקר ייעודו של האדם הוא לעבוד ולהשלים את עצמו.
הרש"ר הירש מדגיש שהניתוק הוא כדי שהאדם יתקן את עצמו.
ולענ"ד פירוש הניתוק והשינוי החריף הוא (ע"פ דברים שכתב הרב קוק בחזון הצמחונות והשלום), שהאדם נועד לרומם את בעלי החיים, לעדן אותם ולתקן את מידותיהם החייתיות, כפי שיהיה לעתיד לבוא כפי שמתאר הנביא ישעיהו:
…וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ ועגל וכפיר ומריא יחדו ונער קטן נוהג בם, ופרה ודב תרעינה יחדו ירבצו ילדיהן ואריה כבקר יאכל תבן…
אך במקום שבעלי החיים יתעלו אל האדם, הפך האדם להיות חיה, האנושות הפכה להיות אנושות שחומסת, אונסת ורוצחת.
ואז הקב"ה הציב גבולות בין האדם לבעלי החיים, והאדם קרוא לבחור, האם הוא רוצה להיות חיית אדם או בצלם אלוקים.
והמבחן הזה מוזכר מיד בפסוקים הבאים:
…ואך את דמכם לנפשותיכם אדרוש מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש את נפש האדם, שפך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם!
הקב"ה ידרוש את דם האדם שישפך, 'מיד כל חיה אדרשנו ומיד האדם מיד איש אחיו אדרוש…', שהאדם יעשה מעשה של חיה וישפוך את דם אחיו, הקב"ה ידרוש מאיתו את הדם!
ואז מגיע פסוק תמוה:
שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוקים עשה את האדם!
שופך דם האדם, באדם – דווקא כל מי שהוא באמת אדם, אדם של צלם אלוקים, ולא אדם העושה מעשה חיה, דמו ישפך, מי שהוא אדם, מי שהוא צלם אלוקים, יודע את ערכם של החיים, את ערך דמו של האדם, והוא ינקום ויכלה את הרוע האנושי – החייתי שמעיז לשפוך את דם האדם.
יש רצח שמשווה לחיות, ויש הריגה שהיא דווקא אנושית, שהיא טובה וישרה, שהיא מעידה על אנושיות, שהיא הליכה בדרכי ה', מה הקב"ה דורש את דם האדם, כך האנושות ההולכת בדרכיו, באדם דמו ישפך!
כל מי שבאנושות משתייך לצד האנושי, תומך את המלחמה בשופכי הדמים, ומי שלא מגלה את השתייכותו לצד החייתי שבאנושות.
זה תפקידנו בימים אלו, לשפוך את דם חיות האדם, לנקום נקמת ה', נקמת עם ישראל מאת חיות האדם העזתיות.
נעמיד זה מול זה, את האנושות החייתית, שמלאה רשע, לעומת האנושות שהיא צלם אלוקים, המלאה טוב וחסד, צדק ויושר.
ודווקא בימים אלו, יזכור כל אחד, שגם בתוכו יש שתי נפשות, נפש בהמית ונפש אלוקית, ובאלו הימים יגביר ויעצים את הנפש האלוקית, שתשלוט על הנפש הבהמית.
חשוב להכיר במציאות הזו, שיש גם נפש בהמית, שיש באדם גם את היכולת להיות חיית טרף אכזרית, כדי שלא נופתע שוב ושוב.
יש ששואלים על מה שחווינו בשמיני עצרת, כפי ששואלים על השואה, איפה היה האלוקים? אך השאלה האמיתית היא, איפה היה האדם בשואה? איך אדם יכול להיות מלא רוע ורשע, אכזריות ושנאה, חייתיות ואופל.
והתשובה היא שיש להכיר שהאדם יכול להיות חיה, ואנו צריכים להגביר את הצד הטוב, ולבער את חיות הטרף שבאנושות – באדם דמו ישפך!
יהי רצון שנזכה לגלות יותר ויותר את צלם האלוקים בנו ובאנושות, וכל הרשעה כולה כעשן תכלה כי נעביר בע"ה ממשלת זדון מן הארץ.
