חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

שלום וברכה, לפני כמה שבתות הלכתי ברחוב ונתקע לי בחצאית ענף גדול. לא ידעתי מה לעשות והסרתי אותו, אך איני יודעת אם הדבר מותר בשבת. מצד אחד לא נראה לי הגיוני להמשיך להסתובב איתו והוא גם יכול לשרוט אותי, ומצד שני להבנתי יש בעיית מוקצה וגם הוא היה עלול לקרוע לי את החצאית. אשמח לדעת א'- אם אכן היה מותר לי להסיר אותו וב'- אם לא, האם יש בעיה שאלבש מכאן והלאה את חצאית כי אולי יש כאן סוג של הנאה מחילול שבת? וג'- במקרים אחרים קרה לי שסנדלי שורש נתקעו גם הם בבגדי (סנדלים של אנשים אחרים שהיו על הרצפה, כך שבעייתי להסתובב איתם כל השבת..), השאלה מה הדין גם במקרה כזה מבחינת חשש לקריעה? תודה רבה מראש

א. אמנם ענף כזה הוא מוקצה מחמת גופו שאין בו ההיתר של צורך גופו ומקומו כשם שיש בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל יש כלל שאומר שמוקצה שאין לו חשיבות שדבוק לבגד, כמו למשל שערה שנפלה על הבגד, הוא טפל לבגד, ולכן אף שהוא מוקצה מותר להסירו, וכל עוד הוא בידו, כיוון שהגיע לידו בהיתר, יכול להניחו במקום שצריך, כגון בפח, ולא צריך לזורקו ברחוב על הרצפה וכד'.

כלל זה מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור. ספר זה מביא את כל הפסקים שמובאים בספרי פניני הלכה בספר אחד:

הלכות שבת פרק כג סעיף יב – מוקצה שאין לו חשיבות, שמונח באופן הטפל לחפץ של היתר, מותר לסלקו מעליו. כגון להסיר זבוב או גרעין לימון מהכוס או הקערה (באופן שאין איסור בורר), וכגון להסיר חוט או שערה שנפלו על הבגד, או לגרד חתיכת בוץ שדבוקה לכיסא (עי' בפרק יג, ט).

ב. גם אם היה אסור להסיר את הענף, הבגד לא נאסר בשימוש, שכן הבגד היה בר שימוש גם עם הענף. דומה הדבר למי שפתח את המקרר באיסור למרות שידע שהנורה שבו עובדת, שאמנם אסור לו להנות מאור המנורה, אבל אין עליו איסור להנות מתכולת המקרר.

דין זה מובא בספר הקיצור פרק כו סעיף ז – כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

ג. אני מבין שאת מתכוונת לכך שבעת שמסירים את הסקוטצ מהבגד, הוא עלול לתלוש חלק זעיר מהבד. דבר זה מותר כדין 'אינו מתכוון', או כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן.

אביא לך את הדברים מספר הקיצור פרק ט:

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ז. המתכוון לעשות דבר מותר, אך ייתכן שתיעשה מלאכה אסורה שאין כוונתו לעשותה וגם אין ודאות שתיעשה – מותר לו לעשות את הדבר המותר. לפיכך, מותר לגרור בשבת ספסל על קרקע קשה כדי להעבירו ממקום למקום, למרות שרוב הסיכויים שרגלי הספסל יעשו חריץ בקרקע. וכן מותר לרוץ על גבי עשבים גם במקום שרוב הסיכויים שיגרום לעקירתם. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון', והוא מותר בכל התורה כולה ולא רק בהלכות שבת.

ח. כאשר ברור שתוך כדי גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל. וכן אם ברור שתוך כדי ריצתו יֵעקרו עשבים, אסור לרוץ שם. כלל זה נקרא 'פסיק רישא' (פס"ר), והוא אסור בכל התורה כולה. אם נוח לו בתוצאה האסורה (פס"ר 'דניחא ליה') והיא אסורה מהתורה – עבר על איסור תורה. ואם אין לו עניין בתוצאה האסורה (פס"ר 'דלא ניחא ליה'), כיוון שלא התכוון לעשותה, עבר על איסור מדברי חכמים. וכאשר גם האיסור שיֵעשה אסור רק מדברי חכמים וגם אין לו עניין בו (פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן), אפשר להקל במקום הצורך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-21 14:20:52

פאת הראש

שלום האם מותר לגלח את השערות שכנגד מקום הפאות אבל לא במקום עיקר הפאה כגון שערות אחדות הגדלות על הלחי?

כן. מותר להתגלח במכונת גילוח בכל מקום בפנים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-17 11:40:27

יש לך שאלה?

לזכור את ייעודנו! – דבר תורה לפרשת כי תבוא

בפרשת השבוע שלנו, הקב"ה מבהיר שוב ושוב לעם ישראל, אתם לא עם רגיל, יש לכם ייעוד גדול, אתם עם ה', ועם ישראל נדרש להבין את עניינו ותפקידו.

זה מתחיל בפרשת הביכורים, שבה לוקח האדם את הפרי הראשון בשדהו, ומביאו לבית המקדש, ואז הוא מזכיר את כל ההיסטוריה הישראלית, ומבין שהפרי הזה, הרגיל-הפשוט, שכל חקלאי בכל רחבי העולם זוכה לו, הוא אצלנו חלק מסיפור גדול.

לאחר מכן, מצווה התורה על האדם לוודא שהוא נתן את המעשרות כראוי, שהרי לא רק הפרי הראשון שונה וקדוש, אלא הערכים, האידאלים והקדושה האלוקית היא חלק מכל הגידול, מכל העשייה ומכל הברכה.

לכן הפסוקים אחרי הביכורים ווידוי המעשרות אומרים:

את ה' אמרת היום להיות לך לאלוקים וללכת בדרכיו ולשמר חוקיו ומצותיו ומשפטיו ולשמוע בקולו, וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה כאשר דיבר לך ולשמור כל מצותיו, ולתתך עליון על כל הגויים אשר עשה לתהילה ולשם ולתפארת ולהיותך עם קדוש לה' אלוקיך כאשר דיבר!

לאחר מכן התורה מספרת על כריתת הברית מיד בכניסה לארץ, על כתיבת התורה על האבנים, לומר לעם ישראל, גם החומר שלך, גם האבנים של א"י, מקודשות.

ואז הקב"ה מגלה לעם ישראל, שבמעשיהם הם יכולים להביא ברכה עצומה או קללה נוראה, עם ישראל איננו ככל העמים, ברכתו תלויה בחיבורו לקב"ה.

והפרשה מסיימת:

ויקרא משה אל כל ישראל ויאמר אליהם אתם ראיתם את כל אשר עשה ה' לעיניכם בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו ולכל ארצו, המסות הגדלת אשר ראו עיניך האותות והמופתים הגדולים ההם, ולא נתן ה' לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע עד היום הזה

כלומר אתם צריכים לראות ולהבין מההיסטוריה שחוויתם וראיתם שאתם לא עם רגיל, והתורה ממשיכה:

ואולך אתכם ארבעים שנה במדבר לא בלו שלמתיכם מעליכם ונעלך לא בלתה מעל רגלך, לחם לא אכלתם ויין ושכר לא שתיתם למען תדעו כי אני ה' אלוקיכם, ותבואו אל המקום הזה ויצא סיחון מלך חשבון ועוג מלך הבשן לקראתנו למלחמה ונכם, ונקח את ארצם ונתנה לנחלה לראובני ולגדי ולחצי שבט המנשי, ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אתם למען תשכילו את כל אשר תעשון.

מסביר הרש"ר הירש:

ה' עשה לעיניכם את כל המעשים האלה ביום שנהייתם לעם, וראוי היה שניסיונות אלה יספיקו להביא אתכם לידי דעת ה'. אפשר היה לצפות שהם יִטעו בליבכם את הכרת האמת על ה', על כוחו, על מהותו והנהגתו, על מידת צדקו שאיננה אדישה לחטאות בני אדם ועמים. על יסוד ההכרה הזאת של הלב היה עליכם לראות את העולם ואת תופעותיו באור אמת ובעיניים אחרות; היה עליכם לפקוח אזנים כדי לשמוע את תורת האמת והחובה, ועל ידי כך כבר הייתם מוכשרים להתחיל בהגשמת ייעודכם כעם ה' בארץ ה'. אולם כל הניסיונות האלה שעברו עליכם ביציאת מצרים לא הספיקו לחנך אתכם. ה' עשה עמכם את כל אלה, ועדיין לא היה בהם כדי לתת לכם לב לדעת ועיניים לראות ואזנים לשמוע; והיה צורך להוסיף את כל הניסיונות שעברו עליכם מאז עד היום הזה… היה צורך להוסיף את ארבעים שנות המסע במדבר, שישראל נתקיים בהן באורח פלא, למען תדעו כי אני ה' אלוקיכם.

עם ישראל נדרש להכיר שהם עם ה'!

הרב אריה לייב הכהן, בנו של החפץ חיים זצ"ל, כותב על אביו[1]:

זכורני כי פעם קראו לפניו מהעיתון "המליץ" מה שכתב אחד המשכילים: כי מקווים כי נהיה במשך הימים כמו בולגריה, שהרימה ראשה משפל מצבה תחת הטורקים, ועתה היא ממלכה בין הממלכות. בשמעו זאת בכה אבי ואמר: וכי בשביל זה נשפך דמנו במשך אלף ושמונה מאות שנים, כדי להגיע למעלת עם בולגריה?!

בכיו של החפץ חיים לא היה לגמרי על חינם, מדינת ישראל שהוקמה בחסד אלוקי ובמסירות נפש, לא מילאה עדיין את ציפיות הדורות.

הניסיון להקים מדינה יהודית על יסודות חילוניים, הביאה את החברה הישראלית לשוקת שבורה, לתלישות ואבדן דרך.

החברה היהודית במדינת ישראל לוקה בהעדר מודעות לייחודו של עם ישראל, סגולתו ותפקידו.

תודעת הייעוד שליוותה את ישראל בכל נפתולי חייו, היא שנתנה לו את הכוח לעמוד איתן, למרות כל נחשולי האיבה וההתנכלות, שהעולם הפעיל על עם ישראל.

האירוניה היא, שדווקא עם חידוש העצמאות היהודית בהקמת מדינת ישראל, כאשר הותוו היסודות להגשמת המשימות ההיסטוריות של עם ישראל, דווקא בשעה גדולה זו, חל כירסום בתודעת הייעוד של ישראל בעמים.

כישלונה העיקרי של מערכת החינוך במדינת ישראל, שלא הצליחה להתמודד עם התלישות המאפיינת צעירים רבים. ואל יטענו על היחלצותם המופלאה של צעירים אלו בעתות חירום, אדרבא היחלצות זו מגלה לנו את הפוטנציאל האדיר הגלום בנשמה היהודית, שהמערכת החינוכית מחמיצה אותה. המשימה הלאומית העליונה בדורנו היא להשיב את העם אל עצמו, לעורר בו מחדש את ההכרה של "אתה בחרתנו", עם כל התובנות והמשימות שבחירה זו מטילה עלינו.

ברית ישראל והקב"ה היא ברית נצחית שאינה משתנה. ישראל אינם יכולים לבטל ברית זו בדברי הרמב"ם באגרת תימן:

שהתורה הזאת לא יוכל להימלט ולהינצל ממנה אפילו אחד מזרע יעקב לעולם, לא הוא ולא זרעו ולא זרע זרעו, בין ברצונו בין שלא ברצונו, אבל הוא נענש על כל מצוה ומצוה שבטל מן הצווים… וזהו העיקר יסוד מיסודי התורה והדת.

כשם שאין ישראל יכולים לנתק עצמם מהברית והייעוד אלוקי: "ואתנך לברית עם לאור גויים", כך לא ייטוש ה' עמו ונחלתו ולא יעזוב. כמו שכתב הרמב"ם:

וכן הבטיחנו הבורא ע"י נביאיו, שלא נאבד ולא יעשה עמנו כליה, ולא נסור לעולם מלהיות אומה חסידה.

וכך ביאר אור החיים את הכתוב:

וה' האמירך היום להיות לו לעם סגולה…שהגם שתבוא אומה אחרת, ותטיב מעשיה ותשתדל להדבק בשכינה, לא ישיגו מדרגת ישראל…

ועוד הוא כותב:

שהגם שיהיה זמן שיכעיסו ישראל את הבורא אעפ"כ לא ימיר אותם באומה אחרת.

וכמו שכתב הרב קוק:

אם אור הגאולה ימינו מוקפת בהמון נגעים של עניי הדעת סובלי חלאים רוחניים ודאי שלא יועילו כל חשבונות העולים בלב אדם שמחשבותיו הבל, נגד עצת ה' העליונה, אשר דיבר טוב על ישראל, לכונן אור גאולה ודרך חיים לשאר עמו, העתידים להיות כולם שבי פשע.

בימים משמעותיים אלה של בירור על דמותה של המדינה, של ההכנה לקראת השנה החדשה, אנו צריכים לזכור את גדולתינו, את ייעודנו, ועל פי זה לכוון את חיינו.

[1] הדברים מכאן עד סוף הדבר תורה הם מתוך ספרו הנפלא של הרב פילבר 'חמדת הימים'.

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן