אנו עומדים שבוע אחד לפני ראש השנה, והנה ה' מזמן לנו את פרשת נצבים, ובליבה פרשת התשובה:
"והיה כי יבואו עליך כל הדברים האלה הברכה והקללה אשר נתתי לפניך, והשבות אל לבבך בכל הגויים אשר הדיחך ה' אלוקיך שמה, ושבת עד ה' אלוהיך ושמעת בקולו ככל אשר אנכי מצווך היום אתה ובניך בכל לבבך ובכל נפשך, ושב ה' אלוקיך את שבותך ורחמך ושב וקיבצך מכל העמים אשר הפיצך ה' אלוקיך שמה, אם יהיה נדחך בקצה השמים משם יקבצך ה' אלוקיך ומשם ייקחך, והביאך ה' אלוקיך אל הארץ אשר ירשו אבותיך וירשתה והיטבך והרבך מאבותיך, ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך, ונתן ה' אלוקיך את כל האלות האלה על אויביך ועל שונאיך אשר רדפוך, ואתה תשוב ושמעת בקול ה' ועשית את כל מצותיו אשר אנכי מצווך היום, והותירך ה' אלוקיך בכל מעשה ידך בפרי בטנך ובפרי בהמתך ובפרי אדמתך לטובה כי ישוב ה' לשוש עליך לטוב כאשר שש על אבותיך, כי תשמע בקול ה' אלוקיך לשמר מצותיו וחוקותיו הכתובה בספר התורה הזה כי תשוב אל ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך"
בלב הפרשיה אנו נפגשים עם המילים המרגשות:
"ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב (ר"ת אלול) זרעך,
לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך"
וננסה להתבונן מעט במילים נפלאות אלו, שהם תמצית בקשת התשובה שלנו, שהרי כשרצו חז"ל לתמצת את ברכת התשובה בתפילת העמידה, בתפילת הביננו, הם כתבו: "ומול את לבבנו ליראתך".
ברית המילה איננה יצירה אלא גילוי וחשיפה, המוהל חותך את העור המכסה, את העור האוטם. וממילא יש מקום לשאול מדוע המצווה הראשונה שנצטווה אברהם אבינו לדורות, המצווה הראשונה שמקיים כל ילד יהודי, המצווה המייצגת את עשייתנו בעולם, את הברית ביננו לבין ה', איננה ליצור ולבנות אלא רק לחשוף ולגלות. יתירה מכך, כאשר חז"ל רוצים להראות את החשיבות וגדולת-העשייה של האדם בעולם, הדוגמה היא ברית המילה:
"מעשה ששאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: איזו מעשים נאים, של הקדוש ברוך הוא או של בשר ודם? אמר לו: של בשר ודם נאים. אמר לו טורנוסרופוס: הרי השמים והארץ יכול אדם לעשות כיוצא בהם?! אמר לו רבי עקיבא: לא תאמר לי בדבר שהוא למעלה מן הבריות שאין שולטין עליו, אלא אמור דברים שהם מצויין בבני אדם. אמר לו: למה אתם מולין? אמר לו [רבי עקיבא לטורנוסרופוס]: אני הייתי יודע שעל דבר זה אתה שואלני, ולכך הקדמתי ואמרתי לך, שמעשה בני אדם נאים משל הקדוש ברוך הוא.
הביא לו [לטורנוסרופוס] רבי עקיבא שיבולים וגלסקאות [מיני מאפה, לחמניות]. אמר לו [רבי עקיבא לטורנוסרופוס]: אלו מעשה הקדוש ברוך הוא, ואלו מעשה ידי אדם. אמר לו: אין אלו נאים יותר מן השיבולים?!" (מדרש תנחומא, תזריע, ה)
ושוב עולה השאלה: האם הדוגמה למעשה האדם היא רק מעשה של גילוי וחשיפה ולא מעשה שיש בו יצירה?
וכמו כל השאלות הטובות, התשובה היא שזה בדיוק מה שבאה התורה ללמדנו. הטוב כבר נמצא בתוכנו – הרצון הטוב, הנשמה הטהורה והקדושה. ה' נתן בנו כוחות אדירים של טוב, 'וחיי עולם נטע בתוכנו', ותפקידנו הוא להסיר את המניעות כדי שכוחות אלו יתגלו, להסיר את מעטה האנוכיות, הגסות החומרית, הרצונות הנמוכים שרוצים הנאה עכשווית ומיידית, ולתת לכוחות הקדושים והטובים שלנו להתגלות ולהופיע בעולם.
זוהי הסיבה שממשיכה התורה ואומרת: "כי המצווה הזאת (מצוות התשובה) אשר אנכי מצווך היום לא נפלאת הוא ממך ולא רחוקה הוא, לא בשמים הוא לאמר מי יעלה לנו השמימה ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, ולא מעבר לים הוא לאמר מי יעבור לנו אל עבר הים ויקחה לנו וישמענו אתה ונעשנה, כי קרוב אליך הדבר מאד בפיך ובלבבך לעשותו". זה נמצא אצלך, רק תסיר את המונעים ומיד יתגלה הטוב, הקודש, הכוח האלוקי שבך!
הרב קוק באורות התשובה מלמדנו כי "עיקר הנפילות באות משום שאינו מאמין בקלותה של תשובה" . זה קל כי זה בתוכנו, זה אצלנו, רק צריך לתת לזה להתגלות.
הפסוק ממשיך – "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך…". יש בפסוק זה חידוש אדיר ונפלא: כולנו מייחלים ומתפללים על בננו, אני ועוד רבים לא יכולים להימנע מלהזיל דמעה בשיר 'וזכנו לגדל בנים ובני בנים חכמים ונבונים, אוהבי ה', יראי אלוקים, אנשי אמת, זרע קודש בה' דבקים, ומאירים את העולם בתורה ובמעשים טובים…", וכאן מתגלה סוד נפלא – 'ומל ה' את לבבך ואת לבב זרעך' – אם תתקן את ליבך, זה ישפיע מיידית על בניך. וכך כותב ר' נחמן מברסלב:
"אִם יִזְכֶּה שֶׁיַּרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת כְּאֵב חֲטָאָיו, הַיְנוּ כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, כִּי כָּל זְמַן שֶׁלִּבּוֹ עָרֵל וְאָטוּם, אִי אֶפְשָׁר לוֹ לְהַרְגִּישׁ בֶּאֱמֶת, רַק כְּשֶׁיָּמוּל אֶת עָרְלַת לְבָבוֹ, וְיִהְיֶה לוֹ חָלָל בַּלֵּב, וַאֲזַי יַרְגִּישׁ לְבָבוֹ בֶּאֱמֶת גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיִצְטַעֵר וְיִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת. וַאֲזַי מִגּדֶל הַחֲרָטָה יַרְגִּישׁוּ גַּם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל כָּל הַטִּפּוֹת שֶׁנִּמְשְׁכוּ מִמֶּנּוּ וּלְכָל מָקוֹם שֶׁנִּמְשְׁכוּ, יַרְגִּישׁוּ שָׁם בַּמָּקוֹם שֶׁהֵם…וַאֲזַי כְּשֶׁיָּמוּל אֶת לְבָבוֹ, וְיַרְגִּישׁ לְבָבוֹ גּדֶל כְּאֵבוֹ, וְיַתְחִיל לְהִצְטַעֵר וּלְהִתְחָרֵט בֶּאֱמֶת, אֲזַי יַרְגִּישׁוּ שָׁם כָּל הַלְּבָבוֹת שֶׁל הַטִּפּוֹת, וְיִתְוַדַּע לָהֶם הָאֱמֶת, הַאֵיך הֵם מֻטָּלִים בִּמְקוֹם טִנּוֹפוֹת בִּשְׁאוֹל תַּחְתִּית. כִּי מִתְּחִלָּה נִדְמֶה לָהֶם שֶׁטּוֹב לָהֶם, כִּי הֵן מַזִּיקֵי עָלְמָא. רַק אַחַר כָּך, כְּשֶׁנִּמּוֹל לְבָבָם, עַל יְדֵי שֶׁנִּמּוֹל לְבַב אֲבִיהֶם, אֲזַי מַרְגִּישִׁין הֵיכָן הֵם, וּמַתְחִילִין לְקוֹנֵן וּלְהִצְטַעֵר, וְנַעֲשֶׂה שָׁם רַעַשׁ גָּדוֹל בֵּינֵיהֶם…וְזֶהוּ: 'וּמָל ה' אֱלֹהֶיךָ אֶת לְבָבְךָ וְאֶת לְבַב זַרְעֶךָ', הַיְנוּ: כְּשֶׁיָּמוּל ה' אֶת לְבָבוֹ, יִמּוֹל גַּם לְבַב זַרְעוֹ.
וְהַזְּמַן הַמְּסֻגָּל לָזֶה הוּא חֹדֶשׁ אֱלוּל, כִּי אֱלוּל רָאשֵׁי תֵּבוֹת אֶת לְבָבְך וְאֶת לְבַב…"
אם באמת אנו מלים את עורלת הלב, חשים את הכאב מהחטא ושמחים שמחה גדולה בטוב, זה משפיע מיידית על ילדינו, בלי מילים, בלי מוסר, מלב אל לב.
זו דרך נפלאה, ללא שיפוטיות, ללא התנשאות: ראית שבניך (ושננתם לבניך – אלו תלמידיך) לא בדרך הנכונה, תפתח את ליבך לכאב על החטא ולשמחה על הטוב.
ממשיך הפסוק ואומר: "ומל ה' אלוקיך את לבבך ואת לבב זרעך, לאהבה את ה' אלוקיך בכל לבבך ובכל נפשך למען חייך". פתיחת הלב, הסרת המחיצות והחוצצים, תאפשר כניסה אדירה של אור אהבה מופלא הממלא לב ונפש, כדברי הרב קוק:
"נגד כל חלק של כעור, שמסתלק מנשמת האדם ע"י הסכמתו הפנימית של אור התשובה, מתגלים עולמות מלאים בבהירותם העליונה בקרב נשמתו. כל העברת חטא דומה להסרת דבר החוצץ מעל העין הרואה, ואופק-ראיה שלם מתגלה, אור מרחבי שמים וארץ וכל אשר בהם".
וכל זה הוא – "למען חייך", וכפי שמסביר הנצי"ב בביאורו לתורה:
"…שתרגישו בזה עונג וחיות הנפש היותר אפשר. ובאשר בהיותנו בחו"ל אפי' מי שמדבק עצמו באהבת ה' אינו משיגה בשלימות, משום שאין הקב"ה מתדבק עמנו להופיע עלינו רוח הקודש, והרי טבע האהבה שאינה נשלמת אלא באופן שהנאהב מתדבק להאוהב, וא"כ אין חיות הנפש בשלימות עדיין, אבל בימי המשיח תהיה האהבה בשלימות כי ישפוך הוא ית' את רוחו עלינו, וזו היא ברכה שאין למעלה הימנה, והנביא יואל אמר: והיה אחרי כן אשפוך את רוחי על כל בשר…".
אין שמחה וחיות גדולה יותר מהחיבור לאור האדיר שזורם בתוכנו, לאהבת ה' שמאירה בליבנו, אם רק ניתן לה לפרוץ, ונסיר את המחיצות והמסכים.
יהי רצון שנזכה למילת הלב, לאהבה ולחיים, וממילא גם בננו ובנותינו, תלמידנו ותלמידותינו יחושו את האור הטוב וירצו להתקרב אליו.
