מקובל לומר שאם נשאלת שאלה בהלכה, ואינך יודע את התשובה, אתה יכול לענות שיש מחלוקת בדבר, וכנראה שתהיה צודק…
המציאות הזאת היא לא המציאות המתוקנת, המציאות המתוקנת היא שיש תורה אחת והלכה אחת.
כדברי הרמב"ם בהקדמתו למשנה:
וכאשר מת (משה רבנו) ע"ה וכבר מסר ליהושע הפירושים שניתנו לו, ועסקו בהם יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקבל ממנו הוא או אחד הזקנים אין בו משא ומתן ולא נפלה בו מחלוקת, ומה שלא שמעו מן הנביא ע"ה יש בסעיפיו משא ומתן, ונלמד בו הדין בדרכי העיון בשלש עשרה המידות שניתנו לו בסיני, והן י"ג מדות שהתורה נדרשת בהן. ומאותם הדברים שלמדו יש עניינים שלא נפלה בהם מחלוקת אלא הסכימו כולם עליהם. ומהם שנפלה בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה דן בדין ונתחזק אצלו וזה דן בדין ונתחזק אצלו, לפי שדרכי ההיקש הויכוחיים יקרו בתוצאותם המקרים האלה, וכשנופלת בהם המחלוקת הזו הולכים אחרי רבים כמאמר הכתוב אחרי רבים להטות.
כלומר, אם ישנה מחלוקת או ויכוח ישנה הכרעה, ובסופו של דבר ההלכה היא אחת!
כפי שמבאר את הדברים באופן נפלא הרב שילת בפירושו להקדמת הרמב"ם:
עקרון השלימות או הסגירות של המערכת…התשובה לכל שאלה הלכתית מצויה בתוך ההלכה. אין בהלכה למעשה שאלות פתוחות. גן במצבים של ספק וחוסר הכרעה גן כאשר ההלכה התיאורטית אינה ידועה לנו לפי שעה – יש בהלכה הוראה מעשית ברורה.
לכל שאלה יש הכרעה על ידי הרוב.
וכפי שמבואר בפרשתנו:
כי יפלא ממך דבר למשפט בין דם לדם בין דין לדין ובין נגע לנגע דברי ריבות בשעריך וקמת ועלית אל המקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו, ובאת אל הכוהנים הלווים ואל השופט אשר יהיה בימים ההם, ודרשת והגידו לך את דבר המשפט, ועשית על פי הדבר אשר יגידו לך מן המקום ההוא אשר יבחר ה' ושמרת לעשות ככל אשר יורוך, על פי התורה אשר יורוך ועל המשפט אשר יאמרו לך תעשה, לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל, והאיש אשר יעשה בזדון לבלתי שמע אל הכהן העומד לשרת שם את ה' אלוקיך או אל השופט ומת האיש ההוא ובערת הרע מישראל, וכל העם ישמעו ויראו ולא יזידון עוד.
שיש מחלוקת או אי הסכמה בין פוסקי ההלכה, עולים לסנהדרין, לבית הדין הגדול, השוכן במקום השראת השכינה, ומשם יוצאת הוראה אחת לכלל ישראל: ישנו מוסד מרכזי אחד בו נפסקת הלכה לכל כלל ישראל. בכך מתאחדת האומה הישראלית סביב הלכה אחת, ואין התורה נעשית כשתי תורות, וכפי שדורשים חז"ל על המילים: 'תורה אחת תהיה לכם'.
שעם ישראל גולה, התורה עצמה מתפזרת ומתפרדת, ובתהליך של שנים, נוצרים מנהגים שונים, דרכי פסיקה והלכה שונות, וכך נוצר מצב לא נורמלי ולא טוב של מחלוקות רבות בהלכה.
יש בגיוון העצום, גם ברכה גדולה, עושר גדול, של מנגינות ומנהגים, גוונים וצבעים שמעשירים את העולם הרוחני של עם ישראל, אבל שני חסרונות גדולים ישנם:
החיסרון הראשון, הנוסחים השונים, המנגינות והמנהגים עלולים לגרום לפירוד, עלולים לגרום לכך שלא נוכל להיות בבית הכנסת אחד, שלא נוכל להיות בקהילה אחת.
חיסרון זה יכול לבוא לידי תיקון, בכמה אופנים, ברמה הקהילתית על ידי הקמת מניינים משלבים, הקמת שיעורי תורה מאוחדים אחרי מניינים בנוסחים שונים, וברמה האישית, שכל אחד יכיר את הנוסחים השונים וירגיש חופשי לבחור לו את המניין המתאים לו, לאו דווקא בנוסח אבותיו, באופן אישי, אני משתדל להיות לעיתים במניין אשכנזי ולעיתים במניין ספרדי, ומאד אוהב את המניינים המשולבים.
לא צריך לומר שהמנהג המגונה והמכוער שנמנעים מלהתחתן אלו עם אלו, הוא מנהג שראוי לגנותו ולפעול לכך שלא יהיה.
החיסרון השני הוא שיש הלכה שונה, וכאן כבר יש בעיה קשה ומורכבת יותר, שאתה מלמד תורה לציבור חילוני משכיל, קשה להם לשמוע את החילוק הזה, זו ההלכה לספרדים וזו ההלכה לאשכנזים, זה נשמע להם לא רלוונטי, ולענ"ד הצדק איתם ברמה העקרונית, אנחנו עם אחד. עם תורה אחת. העובדה שזה לא כך, פוגעת בנו מאד.
הדבר גם מרחיק אנשים משמירת התורה, בשל העובדה כי ריבוי המחלוקות והמנהגים אינו מאפשר עוד לדבר על תורה המאחדת את האומה, כי אם היא מהווה את אחד הגורמים המפצלים את האומה- אפילו בקהל שומרי המצוות ונאמני האמונה.
יש חילול ה' נורא, בכך שיש שתי מפלגות חרדיות, מפלגה ספרדית ומפלגה אשכנזית, כאלו יש שתי תורות שונות.
הבעיה הולכת ומחריפה בשל עולם החומרות. חלק בלתי נפרד מדמות קיומה של תורה הוא ההחמרה העצמית, המבטאת אהבת ה' וזהירות שלא לפגוע בהלכה. רבים מבקשים להביע את דביקותם בתורה על ידי קבלה עצמית, וזהירות מדברים שהתורה התירה אותם, אך נפש האדם חוששת להם. ברם, לחומרות אלה גם מחיר כבד.
לעיתים מביאות חומרות אלו לכך שאין אדם אוכל אצל חבירו, ולפילוג ולפיצול הולכים וגוברים, בניגוד למגמתה של תורה, שלא תהא נעשית כשתי תורות.
לא ניתן לפתור את הבעיה בבת אחת, וגם אין ראוי לעשות כן, בשל חשיבותם של מנהגי אבות. ברם, ציווי התורה על בית דין גדול אחד מלמד על המגמה. אנו צריכים להיות שותפים בכל מגמה שתביא לידי אחדות ההלכה בישראל וגיבוש האומה הישראלית כולה סביבה.
המגמה צריכה להיות אחדות, למעט כמה שיותר את המחלוקות, להדגיש את המאחד והמגבש,
מורי ורבי, מגדולי פוסקי ההלכה בדורנו הרב אליעזר מלמד נוקט בכל פסיקותיו, בקו המאחד, ספריו פניני הלכה, הם לכל העדות, כך שכולם יכולים ללמוד בספר אחד.
ונביא מעט מדבריו בעניין:
בכל מקום שיש הבדלי מנהגים בין העדות, כתבתי את המנהגים השונים. כאן המקום לציין, כי עיקר מה שהדריכו חכמינו לשמור על המנהגים, הכוונה במנהגים ששגורים אצל כל בני אותו מקום או אותה עדה, ולא במה שצריכים לשאול מביני דבר כיצד נהגו במקום פלוני. וק"ו שאין הכוונה למה שכתבו רבנים שחיו באותו מקום. אלא בכל הדינים שאין לגביהם מנהג ברור ומפורסם, יש לילך לפי כללי הפסיקה המקובלים, שהלכה כדעת הרוב וספק ברכות להקל. ובאותם הדינים יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות. ואמנם בעבר, מתוך הריחוק בין הגלויות, התחשבו הרבנים בעיקר בפוסקים שחיו בסביבתם – בדורם או בדורות שלפניהם. אולם כיום כשאנו חיים יחד ולומדים יחד כל שבטי ישראל, יש להתחשב בכל הפוסקים מכל העדות.
…לעיתים פוסקי הדורות הקודמים התייחסו בעיקר למסורות מקומם ולדעות הרבנים מבני עדתם, ופחות למסורות ולפוסקים מעדות שונות וממקומות רחוקים. עתה כשזכינו לקיבוץ גלויות של מיליוני יהודים מארבע כנפות תבל, והשבטים מתחתנים זה בזה, חובה עלינו ללמוד את מנהגי כל העדות והפוסקים יחד, לעמוד על היסוד ההלכתי המשותף לכולם, ותוך שמירת המסורות השונות להשתדל לקרב את הענפים ההלכתיים זה לזה, כדרך תלמידי חכמים של ארץ ישראל שמנעימים זה לזה בהלכה.
כאשר לומדי התורה יתרגלו לראות ולהדגיש את המאחד ולהתחשב במכלול הדעות והגוונים, גם בציבוריות הישראלית המשוועת לאחדות וחיבור, יתרגלו לראות את המאחד והמגבש, ומתוך כך בע"ה תרבה האחדות ויתקדש שם שמיים.
