בפרשתנו אנו נפגשים עם אחד המאורעות המזעזעים ביותר, שבירת הלוחות, מאורע שהתרחש בעקבות חטא העגל, משה רבינו ללא ציווי אלוקי, בהחלטה אישית, מחליט לשבר את החפץ העליון ביותר שירד לעולמנו, לוחות הברית, עליהם נאמר:

וּשְׁנֵי לֻחֹת הָעֵדֻת בְּיָדוֹ לֻחֹת כְּתֻבִים מִשְּׁנֵי עֶבְרֵיהֶם מִזֶּה וּמִזֶּה הֵם כְּתֻבִים.  וְהַלֻּחֹת מַעֲשֵׂה אֱלֹקים הֵמָּה וְהַמִּכְתָּב מִכְתַּב אֱלֹקים הוּא חָרוּת עַל הַלֻּחֹת.

מדוע משה משבר את הלוחות? איך אנו היינו מגיבים אם מישהו היה משליך ספר תורה על הרצפה, בוודאי אם היה קורע את גווילי ספר התורה? האם יכולה להיות לכך הצדקה?

התמיהה מתגברת כפל כפליים שהמילים שבהם חותמת התורה, על פי חז"ל רומזים לשבירת הלוחות.

בסוף ספר דברים מספרת לנו התורה על מעלותיו המופלאות של משה:

וְלֹא קָם נָבִיא עוֹד בְּיִשְׂרָאֵל כְּמֹשֶׁה אֲשֶׁר יְדָעוֹ ה' פָּנִים אֶל פָּנִים, לְכָל הָאֹתוֹת וְהַמּוֹפְתִים אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ ה' לַעֲשׂוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם לְפַרְעֹה וּלְכָל עֲבָדָיו וּלְכָל אַרְצוֹ, וּלְכֹל הַיָּד הַחֲזָקָה וּלְכֹל הַמּוֹרָא הַגָּדוֹל אֲשֶׁר עָשָׂה מֹשֶׁה לְעֵינֵי כָּל יִשְׂרָאֵל.

הביטוי האחרון – 'אשר עשה משה לעיני כל ישראל' מתפרש בגמרא באופן מיוחד על אירוע המופיע בפרשתנו:

וַיְהִי כַּאֲשֶׁר קָרַב אֶל הַמַּחֲנֶה וַיַּרְא אֶת הָעֵגֶל וּמְחֹלֹת וַיִּחַר אַף מֹשֶׁה וַיַּשְׁלֵךְ מִיָּדָיו אֶת הַלֻּחֹת וַיְשַׁבֵּר אֹתָם תַּחַת הָהָר.

אירוע זה מוזכר שנית, ע"י משה עצמו, בספר דברים:

וָאֲשַׁבְּרֵם לְעֵינֵיכֶם.

על סמך התיאור בדברים דרשו רבותינו את 'לעיני כל ישראל', הלא הוא הביטוי שחותם את התורה, כמתייחס לשבירת הלוחות. כלומר, על פי חז"ל, התיאור שנבחר על ידי התורה לחתום את רשימת שבחיו של משה רבנו, הוא דווקא זה המספר על המעשה המתמיה ביותר מכל הסיפורים עליו, שבירת הלוחות.

מדוע דווקא מעשה זה נתפס כַּדבר הראוי ביותר להערכה בכל חייו של משה, עד כדי כך שהתורה נחתמת דווקא בו? כיצד זה שהפעולה של שבירת הלוחות מוצגת כנעלה יותר מהפעולה של נתינת התורה, שהיא בלי ספק פעולה שהכריעה את תולדות האנושות?

לענ"ד שבירת הלוחות היא אירוע מכונן, שניתן ללמוד ממנו שני עקרונות יסוד, שקשורים לקשר ישראל והתורה, עקרונות על, שאולי ניתן לומר שהם העקרונות הכי חשובים שישנם.

העקרון הראשון, מרגע שניתנה התורה, ובמקרה זה, זה ממש סמוך לנתינת התורה, ההחלטות מה נדרש לעשות על פי התורה, מסורות רק לעם ישראל, סוגיית היסוד תנורו של עכנאי אומרת דברים ברורים:

תנא: באותו היום השיב רבי אליעזר כל תשובות שבעולם ולא קיבלו הימנו.
אמר להם: אם הלכה כמותי – חרוב זה יוכיח. נעקר חרוב ממקומו מאה אמה, ואמרי לה: ארבע מאות אמה: אמרו לו: אין מביאין ראיה מן החרוב.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – אמת המים יוכיחו. חזרו אמת המים לאחוריהם. אמרו לו: אין מביאין ראיה מאמת המים.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – כותלי בית המדרש יוכיחו. הטו כותלי בית המדרש ליפול. גער בהם רבי יהושע, אמר להם: אם תלמידי חכמים מנצחים זה את זה בהלכה – אתם מה טיבכם? לא נפלו מפני כבודו של רבי יהושע, ולא זקפו מפני כבודו של רבי אליעזר, ועדין מטין ועומדין.
חזר ואמר להם: אם הלכה כמותי – מן השמים יוכיחו. יצאתה בת קול ואמרה: מה לכם אצל רבי אליעזר שהלכה כמותו בכל מקום! עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בשמים היא.
מאי 'לא בשמים היא'? – אמר רבי ירמיה: שכבר נתנה תורה מהר סיני.
אין אנו משגיחין בבת קול, שכבר כתבת בהר סיני בתורה: 'אחרי רבים להטות'.
– אשכחיה רבי נתן לאליהו, אמר ליה: מאי עביד קודשא בריך הוא בההיא שעתא? – אמר ליה: קא חייך ואמר נצחוני בני, נצחוני בני.

התורה מציינת את שבירת הלוחות כמעשה בגדול שעשה משה רבנו כי זהו המעשה שמראה באופן הברור ביותר את עקרון העל הזה שהתורה ניתנה לישראל, התורה בידינו.

אלא שעדיין יש לשאול מדוע התורה בידינו? איך ייתכן שחכמי ישראל יגברו על בת קול? – על פי העקרון השני שחשוב מהראשון תוסבר שאלה קשה זו.

העקרון השני, עם ישראל גדול מן התורה, שתי בריאות אדירות, שני יצירות מופלאות יצר הקב"ה בעולמו כדי שיזכה העולם לאור ה', לאור האלוקי, להופעת דבר ה' בעולם, יצירה אחת נקראת תורה, שהיא המבשרת לעולם את דבר ה', והיצירה השנייה היא עם ישראל, שבנשמתו, ברוחו, בגופו, בהיסטוריה שלו ובמעשיו, מגלה דבר ה' לעולם, וישראל גדולים מהתורה, יותר מכך, כדברי האור חיים הקדוש, התורה תלויה בישראל:
שאם אין ישראל התורה שנתן ה' להם והיא אתם עמם הופרה!
כפי שכתוב מפי אליהו הנביא בתנא דבי אליהו:

פעם אחת הייתי מהלך בדרך ופגע בי אדם אחד, ואמר לי: רבי, שני דברים יש לי בלבבי ואני אוהבם אהבה גמורה, ואלו הן: תורה וישראל, ואיני יודע איזה מהם קודם? ועניתי: דרכם של בני אדם שאומרים: תורה קודמת לכל, אבל אני הייתי אומר: ישראל קדושים קודמים לכל!

עוד מופיע בקהלת רבה:

אמר רבי שמעון בר יוחי, כתיב: 'כי כימי העץ ימי עמי' ואין עץ אלא תורה, שנאמר: 'עץ חיים היא למחזיקים בה', וכי מי נברא בשביל מי, התורה בשביל ישראל או ישראל בשביל תורה? – לא תורה בשביל ישראל?! אלא תורה שנבראת בשביל ישראל הרי היא קיימת לעולמי עולמים, ישראל שנבראו בזכותם, על אחת כמה וכמה.

עם ישראל, נשמתם היא היא דבר ה' העליון והנשגב ביותר, כדי להוציא את אורם של ישראל ולגלותו ניתנה תורה, לכן התורה היא בשביל ישראל, לכן עם ישראל הם המפרשים של התורה.

ומה שגילתה לעולם שבירת הלוחות, זה בדיוק הנקודה הזאת, שעם ישראל קודמים לתורה, ואם האפשרות היא שתרד התורה לעולם, אבל עם ישראל יושמד, הבחירה היא לשבור את הלוחות, ושעם ישראל יחיה.

זהו העקרון השני, העקרון שמסביר את גודל קדושתם של ישראל, את החובה להיות מחובר לאומה הישראלית, חובה שקודמת לחיבור לתורה, מי שלא מחובר לעם ישראל, להיסטוריה שלו, לתהליכי גאולתו, הוא לא באמת מבין את התורה.

ונסיים בדברי הרב קוק באורות התורה:

בְּהִתְגַּלּוּתָהּ נְמוּכָה הִיא תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה מִתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב. כִּי הֲרֵי הַגּוֹרֵם הָרָאשִׁי לִמְצֹא אֶת נְתִיבָתָהּ הִיא הַתּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, הַיַּחַשׂ הָעֶלְיוֹן שֶׁל הָאֻמָּה עִם הָאֱלֹהוּת הָעֶלְיוֹנָה, עִם הַמְגַמָּה שֶׁל הַמְגַמּוֹת, עִם הַנֵּצַח וְהַהוֹד שֶׁבָּעוֹלָמִים וּמִלְמַעְלָה שֶׁל כָּל כְּלָלוּתָם.

באופן חיצוני נראה שהתורה שבעל פה היא נמוכה מתורה שבכתב, שהרי התורה שבע"פ היא רק פרשנות לתורה שבכתב, והתורה שבכתב היא היא דבר ה'.

אֲבָל בַּצּוּרָה הַפְּנִימִית הֲלֹא הַתּוֹרָה נִתְּנָה לְיִשְׂרָאֵל בִּשְׁבִיל סְגֻלָּתָם הַפְּנִימִית הָעֶלְיוֹנָה, הֲרֵי גָּרְמָה סְגֻלָּה אֱלֹהִית גְּנוּזָה זוֹ לְהוֹפָעַת תּוֹרָה מִן הַשָּׁמַיִם עֲלֵיהֶם, וְנִמְצֵאת עֶלְיוֹנָה תּוֹרָה שֶׁבְּעַל פֶּה בְּשָׁרְשָׁהּ מִשֹּׁרֶשׁ תּוֹרָה שֶׁבִּכְתָב, "חֲבִיבִין דִּבְרֵי סוֹפְרִים יוֹתֵר מִדִּבְרֵי תּוֹרָה.

אך אם נתבונן באופן יותר עמוק, התורה שבכתב ניתנה לישראל, והופיעה בעולם כדי לגלות את סגולתם של ישראל, וכיוון שכן, התורה שבעל פה גדולה מהתורה שבכתב, כי התורה שבכתב ניתנה לנו ונבראה רק כדי לגלות את מה שבתוכנו, את חיי העולם שנטע הקב"ה בתוכנו, שהם גדולים מהתורה.

לכן שבירת הלוחות הוא המעשה בזו חותמת התורה.

ולכן תגובת הקב"ה למעשה שבירת הלוחות הוא אמירת ישר כוח, כלומר, תחזקנה ידיך, יתחזק הכוח של ישראל בעולם.

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה פְּסָל לְךָ שְׁנֵי לֻחֹת אֲבָנִים כָּרִאשֹׁנִים וְכָתַבְתִּי עַל הַלֻּחֹת אֶת הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל הַלֻּחֹת הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר שִׁבַּרְתָּ.

רבותינו דרשו במסכת שבת את המילים 'אשר שיברת' במשמעות – יישר כוחך ששיברת, טוב עשית ששיברת. הרשב"א בחידושיו מסביר, שהגמרא הגיעה להבנה זו מתוך עצם הזכרת המעשה. אם מעשה זה היה בלתי רצוי התורה לא הייתה כותבת את המילים 'אשר שיברת', אלא הייתה מסתפקת בתיאור 'את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים'.

שברי הלוחות ממשיכים להיות עם ישראל, ללמד לישראל כל הזמן את עוצמתם וכוחם, את קדושתם העליונה.

יהי רצון שנזכה שכוחם העליון והקדוש של ישראל יתגלה, שהתורה שמחוברת לעם ישראל תופיע בעולם.