חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת ראה – לשמוח בעבודה!

כמה פעמים מופיעה לשון שמחה בחמשת חומשי התורה?

התשובה מפתיעה ביותר: בארבעת החומשים הראשונים מופיעה לשון שמחה רק פעם אחת בכל חומש!

ומאידך גיסא, בחומש דברים מופיעה לשון שמחה שתים עשרה פעמים, ומהן שבע פעמים בפרשתנו.

כבר כתבנו על הקשר בין השמחה לבין ביטוי ייחודי לפרשתנו, המקום אשר יבחר ה', ביטוי שמופיע רק בספר דברים, תשע עשרה פעמים! – מתוכם שש עשרה פעמים בפרשתנו.

היום נתמקד בעוד ביטוי ייחודי לספר דברים, שמופיע בפרשתנו שלוש מתוך שש פעמים בספר דברים משלח ידך.

"ואכלתם שם לפני ה' אלוקיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלוקיך"

"כי אם לפני ה' אלוקיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלוקיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך ושמחת לפני ה' אלוקיך בכל משלח ידך"

התורה מצווה את האדם לשמוח במשלח ידיו, לשמוח בעבודתו.

הפעם הנוספת שמופיע הביטוי משלח ידך, הוא בהקשר של ברכת ה' שתשרה במשלח ידיו של מי שייתן לעני:

"נתון תתן לו ולא ירע לבבך בתתך לו כי בגלל הדבר הזה יברכך ה' אלוקיך בכל מעשך ובכל משלח ידך"

כך גם בפרשת כי תצא:

"לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך למען יברכך ה' אלוקיך בכל משלח ידך על הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה"

בפרשת כי תבוא, שם מופיע גם הצד השני שלא תהיה ברכה במשלח ידך:

"יצו ה' אתך את הברכה באסמיך ובכל משלח ידך וברכך בארץ אשר ה' אלוקיך נותן לך….ישלח ה' בך את המארה את המהומה ואת המגערת בכל משלח ידך אשר תעשה עד השמדך ועד אבדך מהר מפני רע מעלליך אשר עזבתני".

אנו למדים, שישנה חשיבות גדולה בשמחת האדם בעבודתו, אחת הברכות המשמעותיות הן:

שאדם יצלח במעשה ידיו ויביא ברכה במעשהו.

יש הרואים את העבודה כקללה, כמעמסה – ויש שרוצים להוכיח את התפיסה הזאת – מכך שזה קללת אדם הראשון –

"ולאדם אמר כי שמעת לקול אשתך ותאכל מן העץ אשר צוותיך לאמר לא תאכל ממנו, ארורה האדמה בעבורך בעצבון תאכלנה כל ימי חייך, וקוץ ודרדר תצמיח לך ואכלת את עשב השדה, בזעת אפיך תאכל לחם עד שובך אל האדמה…"

אך באמת הקללה היא בכך שתצטרך עמל ועבודה להוצאת הלחם, לקיום הבסיסי, אך העבודה עצמה היא מטרת האדם מבריאתו, תפקיד האדם ליצור –

"וייקח ה' אלוקים את האדם וינחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה"

כפי כתוב באבות דרבי נתן:

'אהוב את המלאכה' כיצד? מלמד שיהא אדם אוהב את המלאכה ואל יהיה אדם שונא את המלאכה, שכשם שהתורה נתנה בברית כך המלאכה נתנה בברית שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך ויום השביעי שבת לה' אלוקיך'…
רבי שמעון בן אלעזר אומר אף אדם הראשון לא טעם כלום עד שעשה מלאכה שנאמר: 'ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה…מכל עץ הגן אכול תאכל'.
רבי טרפון אומר אף הקב"ה לא השרה שכינתו על ישראל עד שעשו מלאכה שנאמר: 'ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם'.
רבי יהודה בן בתירא אומר אדם שאין לו מלאכה לעשות מה יעשה אם יש לו חצר חרבה או שדה חרבה ילך ויתעסק בה שנאמר: 'ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך', ומה תלמוד לומר 'ועשית כל מלאכתך' להביא את מי שיש לו חצרות או שדות חרבות ילך ויתעסק בהן.
רבי יוסי אומר אין אדם מת אלא מתוך הבטלה שנאמר: 'ויגוע ויאסף אל עמיו'…

כפי שמבטא זאת הרב סולובייצ'יק:

כשהתורה האריכה בבריאת העולם וסיפרה לנו על עשיית שמים וארץ וכל צבאם, לא באה לגלות סודות קוסמוגוניים אלא להורות הלכה למעשה… חייב האדם להתעסק ביצירה וחידוש הבריאה.

שיא השלימות המוסרית והדתית, שהיהדות שואפת להגיע אליו, הוא האדם בתור יוצר. הקב"ה, כשברא את עולמו, הניח מקום ליצור ידיו – האדם – להשתתף ביצירתו. כאילו פגם הבורא את ההויה כדי שבשר ודם ימלא את פגימותיה וישכללה. האלוקים מסר את המסתורין של הבריאה – ספר היצירה – לאדם, לא רק לשם עיון בלבד, אלא לשם המשכת מעשה היצירה. תעודת האדם היא "לצור ולחקק ולצרף וליצור" ולהפוך את הריקנות שבישות להוויה משוכללת ומקודשת, שצירופי שמות הקב"ה חרותים בה. כשם שהקב"ה שיכלל את תחום ההוויה בששת ימי בראשית, כך חייב האדם לגמור את היצירה כולה ולהפיל את שרות התוהו והבוהו לישות שלימה ויפה.

אך בפרשת השבוע שלנו יש דגש לא על חשיבות המלאכה, אלא החשיבות של השמחה במלאכה.

שאדם שמח במלאכתו, הוא יותר יוצר, רמות האנרגיה שלו גבוהות והוא נמצא בעבודה עם כל ליבו, זו ברכה גדולה להיות בשמחה בעבודה.

זוהי הדרכת חז"ל, אהב את המלאכה, כפי שאומר פעמים רבות מו"ר הגאון הרב אליעזר מלמד, האדם צריך לעבוד בעבודה כזאת, שגם אם לא היו משלמים לו הוא היה רוצה ללכת ולעשות אותה, לו יכל להסתדר כלכלית, כי היא משמעותית, בעלת ערך, מוציאה ממנו את כוחותיו הטובים, זוהי עבודה שמביאה ברכה וטובה לעולם.

כל כך הרבה אנשים לא שמחים בעבודתם, לא מאושרים במשלח ידיהם, ולשמחה והאושר בעבודה יש השפעה אדירה על כל חיי האדם, העבודה והיצירה, היא דבר מאד מרכזי בחיינו, היא אחד הדברים שאנו משקיעים בהם הכי הרבה זמן ותשומת לב בחיינו, לכן התורה מדריכה אותנו לשמוח בעבודתנו במעשה ידינו, ומברכת אותנו שנראה ברכה במעשה ידינו.

יהי רצון שנזכה לראות ברכה ולשמוח במעשה ידינו!

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן