אנו נמצאים בימים גדולים, ימי ספירת העומר, ימים בהם אנו מתכוננים לקבלת התורה, קבלת התורה איננה אירוע ליחיד אלא לאומה הישראלית כולה.
אחת הטעויות הגדולות שיש היא ההבנה שהתורה בעיקרה היא תורת היחיד, אך האמת היא שהתורה ניתנה לאומה הישראלית, ומכוחה יש שייכות לכל יחיד ויחיד לתורה.
והדבר חוזר ונשנה גם בפרשת השבוע, הברית איננה עם כל אחד ואחד אלא עם האומה כולה ועל פי מצב האומה ייגזר גם מצבו של כל יחיד ויחיד.
ההבנה הזאת מאירה את כל התורה באור חדש, וממילא מייתרת שאלות לא רלוונטיות, איך ייתכן שצדיקים, קדושי עליון, נרצחו בשואה? – כי את חיינו, ערכנו ומשמעותינו אנו יונקים מן האומה, ומצב האומה הוא המכריע והקובע.
לכן מובן וברור שבימים אלו שאנו מתכוננים לקבלת התורה, אנו נפגשים עם מועדים כלל ישראלים, יום השואה, יום העצמאות ויום ירושלים.
החיבור לאומה הוא התנאי היסודי לקבלת התורה, אי שייכות לגאולת האומה, זוהי אי שייכות עמוקה לברית האלוקית עם ישראל, אי שייכות לקבלת התורה.
על פי זה אפשר להבין את האסון הנורא של הימים האלו, מותם של עשרים וארבע אלף תלמידיו של רבי עקיבא, על שלא נהגו כבוד זה בזה, כי מי שלא מחובר לעם ישראל, מי שלא יודע להבין לראות את דברי חבירו בעין טובה, מי שלא נוהג כבוד עמוק בחבירו לא יכול לקבל תורה, ואביא דברים שכתב הרב פילבר:
"ורבים שואלים: הרי רבי עקיבא, רבם של אותם עשרים וארבעה אלף תלמידים, הוא שאמר: "ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה", ובוודאי תלמידיו התחנכו על הכלל הגדול הזה, ורוממות 'אהבת ישראל' היתה בגרונם, ואם כך כיצד בשעת מבחן לא היו תלמידיו נאמנים לדגל האהבה שאותו נשאו ברמה, ולא נהגו כבוד זה לזה? ראיתי הסבר יפה של הרבי מלובביץ רמ"מ שניארסון (ליקוטי שיחות, ל"ג בעומר) שביאר על פי הכלל (במד"ר פר' כא): "כשם שאין פרצופיהם דומים זה לזה, כך אין דעתן שווין זה לזה", ובוודאי כלל זה חל גם על תלמידי רבי עקיבא, שכל אחד ואחד השיג את תורתו של רבו לפי דרכו ודעתו, אבל כל אחד מהם לאחר שלמד החליט רק כפי שהוא הבין את דברי רבי עקיבא הוא הפירוש האמתי, וכאשר שמע שחברו מוסר את דברי רבם באופן שונה, החליט שהאחר מסלף את דברי הרב, ואם כך איך אפשר לנהוג בו כבוד, אדרבא יש לגנות אותו. ומכאן באה הפסילה והמידור שנהגו זה בזה.
והנה דווקא רבי יוחנן בן זכאי, שידע שאין "קו" אחד שכולם צריכים ללכת בו ושדעתו של כל אדם שונה מחברו, הוא שבקש מתלמידיו שכל אחד יבקש את דרכו הייחודית לפי הבנתו האישית, ועל כן אמר לחמשת תלמידיו (אבות פ"ב יג): "צאו וראו איזו דרך טובה שידבק בה האדם" וכל אחד מהם החזיר לו תשובה אחרת. האחד 'עין טובה', האחר 'חבר טוב', השלישי 'שכן טוב', הרביעי 'הרואה את הנולד', והאחרון 'לב טוב', ורק בדרך זו הצליח רבי יוחנן בן זכאי לשקם מחדש את 'עולם התורה' שלאחר החורבן, לאפשר לכל תלמיד מרחב רוחני משלו. ואף רבי עקיבא לאחר שראה את הכישלון של עשרים וארבעה אלף תלמידיו, בבואו לשקם מחדש את מפעלו התורני, העמיד שבעה תלמידים וציווה עליהם: "ראשונים לא מתו אלא מפני שהייתה עיניהם צרה בתורה זה לזה – אתם לא תהיו כן" (קה"ר יא). כי רק חבורת לומדי תורה ה'מפרגנת' זו לזו ומכבדת האחת את זולתה רק היא המסוגלת להצליח.
וכמו בימי רבי עקיבא גם בזמן הזה, אחרי חורבנו של 'עולם התורה' בשואה שפקדה את עמנו, שוב היה עולמנו שמם מתורה עד שהתחוללה המהפכה התורנית של דורנו שמילאה ארץ ישראל תורה, אבל הלקח של תלמידי ר"ע צריך לעמוד כל הזמן לנגד עינינו, ולדעת שהצלחתה של מהפיכה זו מותנת רק אם לומדי התורה ינהגו כבוד זה לזה, ועיניהם לא תהיה צרה בתורה זה לזה. ויתקיים בנו תפילתו של רבי אלימלך מליזנסק: "ותצילנו מקנאת איש מרעהו ולא יעלה קנאת אדם על לבנו ולא קנאתנו על אחרים. אדרבא, תן בלבנו שנראה כל אחד מעלות חברנו ולא חסרונם ושנדבר כל אחד את חברו בדרך הישר והרצוי לפניך, ואל יעלה שום שנאה מאחד על חברו חלילה".
הגמרא ביבמות (סב, ב) שמספרת על תלמידי רבי עקיבא כותבת:
"אמרו שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא מגבת עד אנטיפרס וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה והיה העולם שמם".
ויש להקשות, דווקא שהגמרא באה לספר לנו שלא נהגו כבוד זה בזה היא משתמשת בביטוי 'זוגים תלמידים', שנראה כאלו יש כאן חיבור וקשר 'זוגים'?
ולענ"ד יש חיבור שמוביל לפירוד, לעיתים שקבוצה מסויימת מאד מאד מגובשת בתוך עצמה, זהו חיבור שמוביל לפירוד, דווקא הגיבוש הפנימי, ההתאחדות של אותה הקבוצה יוצרת פירוד כלפי האחרים, תלמידי רבי עקיבא היו זוגים, אך כל זוג העריך את החברותא שלו, את השייך לקו שלו, אך מתוך כך זלזל ולא כיבד את מי שלא הולך בקו שלו.
ורק באופן זה של כבוד הדדי זוכים לברכה המופלאה שמופיעה בפרשה, שככל שרבים יותר עושים את התורה, יש ברכה גדולה יותר, כפי שכותב רש"י על פי חז"ל, מחד, אומר הפסוק, "ורדפו מכם חמישה מאה" החשבון הוא שהאחד ירדוף עשרים, ובהמשך אומרת התורה: "ומאה מכם רבבה ירדופו" לפי החשבון הזה האחד ירדוף מאה, ועל כך שואל רש"י: "וכך הוא החשבון, והלא לא היה צריך לומר אלא 'מאה מכם שני אלפים ירדופו'?". ומסיק מכאן רש"י:
"אלא אינו דומה מועטין העושין את התורה למרובין העושין את התורה"
לפי הכלל הזה הרי ככל שכמות לומדי התורה גדילה כך צריכה התוצאה הרוחנית להיות מקיפה יותר, וניצחון האמונה על הכפירה היה צריך יותר להראות בשטח.
אך יש לכך תנאי שינהגו כבוד זה בזה, כי הריבוי בכמות איננו רק בעוד ועוד, אנשים שלומדים חוזרים על אותם הדברים, אלא חלק מרכזי בריבוי התורה, הוא ריבוי הדעות והצדדים, ומי שלא יודע לכבד זאת, ממעט באופן העמוק ביותר את התורה, ואת יכולת חיבור כלל ישראל וכלל העולם לתורה.
יהי רצון שנזכה לראות בעין טובה את הדעות השונות, את תלמידי החכמים השונים בעם ישראל, ומתוך כך נזכה לקבל את התורה כאיש אחד בלב אחד.
