חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

הלכות שבת

שלום וברכה, לפני כמה שבתות הלכתי ברחוב ונתקע לי בחצאית ענף גדול. לא ידעתי מה לעשות והסרתי אותו, אך איני יודעת אם הדבר מותר בשבת. מצד אחד לא נראה לי הגיוני להמשיך להסתובב איתו והוא גם יכול לשרוט אותי, ומצד שני להבנתי יש בעיית מוקצה וגם הוא היה עלול לקרוע לי את החצאית. אשמח לדעת א'- אם אכן היה מותר לי להסיר אותו וב'- אם לא, האם יש בעיה שאלבש מכאן והלאה את חצאית כי אולי יש כאן סוג של הנאה מחילול שבת? וג'- במקרים אחרים קרה לי שסנדלי שורש נתקעו גם הם בבגדי (סנדלים של אנשים אחרים שהיו על הרצפה, כך שבעייתי להסתובב איתם כל השבת..), השאלה מה הדין גם במקרה כזה מבחינת חשש לקריעה? תודה רבה מראש

א. אמנם ענף כזה הוא מוקצה מחמת גופו שאין בו ההיתר של צורך גופו ומקומו כשם שיש בכלי שמלאכתו לאיסור, אבל יש כלל שאומר שמוקצה שאין לו חשיבות שדבוק לבגד, כמו למשל שערה שנפלה על הבגד, הוא טפל לבגד, ולכן אף שהוא מוקצה מותר להסירו, וכל עוד הוא בידו, כיוון שהגיע לידו בהיתר, יכול להניחו במקום שצריך, כגון בפח, ולא צריך לזורקו ברחוב על הרצפה וכד'.

כלל זה מובא בספר הקיצור לפניני הלכה שיצא כעת לאור. ספר זה מביא את כל הפסקים שמובאים בספרי פניני הלכה בספר אחד:

הלכות שבת פרק כג סעיף יב – מוקצה שאין לו חשיבות, שמונח באופן הטפל לחפץ של היתר, מותר לסלקו מעליו. כגון להסיר זבוב או גרעין לימון מהכוס או הקערה (באופן שאין איסור בורר), וכגון להסיר חוט או שערה שנפלו על הבגד, או לגרד חתיכת בוץ שדבוקה לכיסא (עי' בפרק יג, ט).

ב. גם אם היה אסור להסיר את הענף, הבגד לא נאסר בשימוש, שכן הבגד היה בר שימוש גם עם הענף. דומה הדבר למי שפתח את המקרר באיסור למרות שידע שהנורה שבו עובדת, שאמנם אסור לו להנות מאור המנורה, אבל אין עליו איסור להנות מתכולת המקרר.

דין זה מובא בספר הקיצור פרק כו סעיף ז – כאשר על ידי המלאכה האסורה נעשתה פעולה אחרת מותרת, מותר ליהנות ממנה. כגון שתיקנו באיסור כלי לפיצוח אגוזים, ועברו ופיצחו בו אגוזים – מותר לאוכלם, כיוון שבפעולת הפיצוח עצמה אין איסור. וכן כאשר הביאו מפתח באיסור ופתחו את הדלת, מותר להיכנס בה. וכן כאשר פתחו באיסור דלת של מקרר שהנורה שלו עובדת, מותר להוציא מהמקרר מאכלים (ולגבי סגירתה עי' בפרק יז, יא).

ג. אני מבין שאת מתכוונת לכך שבעת שמסירים את הסקוטצ מהבגד, הוא עלול לתלוש חלק זעיר מהבד. דבר זה מותר כדין 'אינו מתכוון', או כדין פסיק רישא דלא ניחא ליה בדרבנן.

אביא לך את הדברים מספר הקיצור פרק ט:

דבר שאינו מתכוון ופסיק רישא

ז. המתכוון לעשות דבר מותר, אך ייתכן שתיעשה מלאכה אסורה שאין כוונתו לעשותה וגם אין ודאות שתיעשה – מותר לו לעשות את הדבר המותר. לפיכך, מותר לגרור בשבת ספסל על קרקע קשה כדי להעבירו ממקום למקום, למרות שרוב הסיכויים שרגלי הספסל יעשו חריץ בקרקע. וכן מותר לרוץ על גבי עשבים גם במקום שרוב הסיכויים שיגרום לעקירתם. כלל זה נקרא 'דבר שאינו מתכוון', והוא מותר בכל התורה כולה ולא רק בהלכות שבת.

ח. כאשר ברור שתוך כדי גרירת הספסל יֵעשה חריץ בקרקע, אסור לגרור את הספסל. וכן אם ברור שתוך כדי ריצתו יֵעקרו עשבים, אסור לרוץ שם. כלל זה נקרא 'פסיק רישא' (פס"ר), והוא אסור בכל התורה כולה. אם נוח לו בתוצאה האסורה (פס"ר 'דניחא ליה') והיא אסורה מהתורה – עבר על איסור תורה. ואם אין לו עניין בתוצאה האסורה (פס"ר 'דלא ניחא ליה'), כיוון שלא התכוון לעשותה, עבר על איסור מדברי חכמים. וכאשר גם האיסור שיֵעשה אסור רק מדברי חכמים וגם אין לו עניין בו (פס"ר דלא ניחא ליה בדרבנן), אפשר להקל במקום הצורך.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-21 14:20:52

פאת הראש

שלום האם מותר לגלח את השערות שכנגד מקום הפאות אבל לא במקום עיקר הפאה כגון שערות אחדות הגדלות על הלחי?

כן. מותר להתגלח במכונת גילוח בכל מקום בפנים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-05-17 11:40:27

יש לך שאלה?

פרשת נח – גבולות

הגמרא במסכת סנהדרין (קח, א) מביאה ברייתא בהגדרת חטאם של דור המבול, וכך אומרת הברייתא:

"תנו רבנן: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל טובה שהשפיע להם הקדוש ברוך הוא…והיא גרמה ש'אמרו לאל סור ממנו ודעת דרכיך לא חפצנו מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו?',
אמרו: כלום צריכין אנו לו אלא לטיפה של גשמים – יש לנו נהרות ומעינות שאנו מסתפקין מהן.
אמר הקדוש ברוך הוא: בטובה שהשפעתי להן בה מכעיסין אותי – ובה אני דן אותם…
רבי יוסי אמר: דור המבול לא נתגאו אלא בשביל גלגל העין, שדומה למים, שנאמר 'וייקחו להם נשים מכל אשר בחרו', לפיכך דן אותן במים, שדומה לגלגל העין…
אמר רבי יוחנן: דור המבול ברבה קלקלו, וברבה נידונו. ברבה קלקלו – שנאמר: 'וירא ה' כי רבה רעת האדם, וברבה נידונו שנאמר 'כל מעינות תהום רבה'".

ויש להתבונן בדעות השונות, אך הצד השווה שבכל שלושת הדעות לענ"ד הוא שדור המבול לא ידעו להציב גבולות, הן נסחפו בגודל הטובה, ברוב החומריות, בשפע האדיר, ובמקום להשתמש בחומריות, בשפע בטובה הגדולה שהושפעה עליהם ואליהם, הם שקעו בה.

האמירה 'מה שדי כי נעבדנו', היא נגד מהות שם ה' 'שדי', שעניינו מפורש בגמרא במסכת חגיגה (יב, א), שהקב"ה אמר לעולמו די, כלומר, שם שדי, הוא ההדרכה האלוקית לצורך לשים גבולות וגדרים, כתיאור המופלא של רבי יהודה הלוי, בספר הכוזרי לדמותו של עובד ה', החסיד:

(ג) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא, הַנִּזְהָר בִּמְדִינָתוֹ, מְשַׁעֵר וּמְחַלֵּק לְכָל אֲנָשֶׁיהָ טַרְפָּם וְכָל סִפְקָם, וְיִנְהַג בָּהֶם בְּצֶדֶק, לֹא יוֹנֶה אֶחָד מֵהֶם, וְלֹא יִתֶּן לוֹ יוֹתֵר מֵחֶלְקוֹ הָרָאוּי לוֹ, וְיִמְצָאֵם בְּעֵת צָרְכּוֹ אֲלֵיהֶם שׁוֹמְעִים לוֹ, מְמַהֲרִים לַעֲנוֹתוֹ בְּעֵת קָרְאוֹ, יְצַוֵּם וְיַעֲשֹוּ כְמִצְוָתוֹ, וְיַזְהִירֵם וְיִזָּהֵרוּ.

(ד) אָמַר הַכּוּזָרִי: עַל חָסִיד שְׁאִלְתִּיךָ לֹא עַל מוֹשֵׁל.

(ה) אָמַר הֶחָבֵר: הֶחָסִיד הוּא מִי שֶׁהוּא מוֹשֵׁל, נִשְׁמָע בְּחוּשָׁיו וְכֹחוֹתָיו הַנַּפְשִׁיִּים וְהַגּוּפִיִּים, וּמַנְהִיגָם הַהַנְהָגָה הַגּוּפִיִּית, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר: "וּמֹשֵׁל בְּרוּחוֹ מִלֹּכֵד עִיר". וְהוּא הַמּוּכָן לְמֶמְשָׁלָה, כִּי אִלּוּ הָיָה מוֹשֵׁל בִּמְדִינָה הָיָה נוֹהֵג בָּהּ בְּצֶדֶק כַּאֲשֶׁר נָהַג בְּגוּפוֹ וְנַפְשׁוֹ, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַתַּאֲוִיִּים וּמָנַע אוֹתָם מִן הָרִבּוּי אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם, וְהִסְפִּיק לָהֶם מַה שֶּׁיְּמַלֵּא חֶסְרוֹנָם, מֵהַמַּאֲכָל הַמַּסְפִּיק וְהַמִּשְׁתֶּה הַמַּסְפִּיק עַל הַדֶּרֶך הַשָּׁוֶה גַם כֵּן, וְחָסַם הַכֹּחוֹת הַכַּעֲסָנִים הַמְבַקְשִׁים לְנִצּוּחַ, אַחַר אֲשֶׁר נָתַן לָהֶם חֶלְקָם בַּנִּצָּחוֹן הַמּוֹעִיל בְּדִבְרֵי הַחָכְמוֹת וְהַדֵּעוֹת וְגַעֲרַת הָאֲנָשִׁים הָרָעִים, וְנָתַן לַחוּשִׁים חֶלְקָם בְּמַה שֶּׁמוֹעִיל לוֹ, וּמְשַׁמֵּשׁ בְּיָדָיו וְרַגְלָיו וּלְשׁוֹנוֹ בְעִנְיַן הַצֹּרֶךְ וּבְחֶפְצוֹ הַמּוֹעִיל, וְכֵן הַשֵּׁמַע וְהָרְאוּת וְהַהַרְגָּשָׁה הַמִּשְׁתַּתֶּפֶת הוֹלֶכֶת אַחֲרֵיהֶם, וְאַחַר כֵּן הַיֵּצֶר וְהָרַעְיוֹן וְהַמַּחֲשָׁב וְהַזִּכָּרוֹן, וְאַחַר כֵּן הַכֹּחַ הַחֶפְצִי הַמִּשְׁתַּמֵּשׁ בְּכָל אֵלֶּה, וְהֵם מְשַׁמְּשִׁים עוֹבְדִים לְחֵפֶץ הַשֵּׂכֶל. וְלֹא עָזַב אֶחָד מֵאֵלּוּ הַכֹּחוֹת וְהָאֲבָרִים שֶׁיַּרְבֶּה בְמַה שֶּׁהוּא מְיֻחָד בּוֹ וְיַפְחִית הַנִּשְׁאָרִים. וְכַאֲשֶׁר עָשָׂה צָרְכֵי כָל אֶחָד מֵהֶם וְנָתַן לַטִּבְעִיִּים מַה שֶּׁיַּסְפִּיק לָהֶם מֵהַמְּנוּחָה וְהַשֵּׁנָה, וְלַחִיּוּנִיִּים מַה שֶּׁיַסְפִּיק לָהֶם מֵהַקִּיצָה וְהַתְּנוּעָה בְמַעֲשֵׂי הָעוֹלָם, אָז יִקְרָא אֶל עֲדָתוֹ, כְּמוֹשֵׁל הַנִּשְׁמָע שֶׁקּוֹרֵא אֶל חֵילוֹ הַשּׁוֹמֵעַ לַעֲזֹר לוֹ, לְהִדָּבֵק בַּמַּדְרֵגָה שֶׁהִיא לְמַעְלָה מִמֶּנָּה, רְצוֹנִי לוֹמַר: הַמַּדְרֵגָה הָאֱלֹהִית אֲשֶׁר הִיא לְמַעְלָה מֵהַמַּדְרֵגָה הַשִּׂכְלִית, וִיסַדֵּר עֲדָתוֹ וִיתַקְּנָהּ…".

חוסר היכולת לשים גבולות, מובילה באופן טבעי לחורבן ושקיעה, למבול, לשפע ללא גבול.

מי שיתקן את האנושות, ויוביל אותה לחיים שבהם שמים גבולות, חיים של גבורה והתגברות, הם האבות שכפי שמתואר בפרשת וארא הקב"ה התגלה אליהם בשם שדי: "וארא אל אברהם אל יצחק ואל יעקב בא-ל שדי, ושמי ה' לא נודעתי להם".

לכן העולם ניצל ע"י תיבה, התיבה היא הכנסת כל הכוחות למסגרת, לגבולות, וגם בתוך התיבה, הקב"ה מצווה את נוח ובני ביתו על שליטה וגבולות: "ובאת אל התיבה אתה ובניך ואשתך ונשי בניך אתך" – וכותב רש"י: "האנשים לבד והנשים לבד, מכאן שנאסרו בתשמיש המטה", שנה של גבולות והגבלות, של שליטה ושל התגברות.

כל הכניסה לתיבה היא מסודרת: "מכל החי מכל בשר שנים מכל תביא אל התיבה להחיות אתך זכר ונקבה יהיו, מהעוף למינהו ומן הבהמה למינה מכל רמש האדמה למינהו שנים מכל יבאו אליך להחיות", ורש"י מדגיש שרק מי שיידע לשמור את הגבולות נכנס: "מהעוף למינהו – אותן שדבקו במיניהם ולא השחיתו דרכם".

ואנו רואים שגם אחרי המבול, נוח ממתין ופועל שלב אחר שלב על פי ההוראות האלוקיות, כפי שמציין זאת לשבח מדרש תנחומא:

"אמר ר' יהודה בר אילעאי אילו הייתי שם הייתי שובר את התבה ויוצא לי משם, "בעשירי באחד לחדש נראו ראשי ההרים", ולא יצא משם אלא המתין לו בתבה, כדי ליתן לו רשות, א"ל הקב"ה רשות אתה מבקש, צא מן התבה".

אלא שאנו רואים את הקושי הגדול של ההתגברות, שהרי לאחר מכן, גם נוח לא שומר על הגבולות, ומשתכר, שכל עניינה של בעיית השכרות היא איבוד שיקול הדעת והגבולות הנכונים.

זהו האתגר הגדול של האנושות בכלל ושל דורנו מלא האפשרויות בפרט, להצליח להציב גבולות, להצליח להתגבר!

כל בוקר ובוקר אנו מודים שנתן לנו את היכולת להתאזר בגבורה ולהציב גבולות כפי שמבאר הרב קוק:

"אוזר ישראל בגבורה. גבורה מיוחדת היא גבורתם של ישראל, גבורה המצטיינת לא בכבושים שמכבשים את אחרים, מכניעים אותם או מאבדים אותם, אלא גבורה שבעקרה היא קשורה בכבוש שהאדם כובש את עצמו, גבורת הנשמה האלוקית, הרוח האצילי של האדם, שמכבש את הגוף הבהמי ואת תאוותיו הגסות והסוערות, גבורת ארך אפים הטוב מגבור, ומושל ברוחו מלוכד עיר.

זאת היא הגבורה האזורה לישראל, הנאותה ליסוד המוסר הטהור והרמת ערכו של האדם ביתרונו מן הבהמה, הראויה להאמר בעקרה כד שרי המייניה (שמהדק את החגורה), בחזוק המותנים בכלל להיות יותר חמוש במלא הכוח, ולהבדיל עם זה בין החלק השפל של הגויה – לחלקה העליון, שיהיו הכוחות המטים את האדם לצדו הבהמי, מושפעים להיות טהורים ומשועבדים לגבורת הלב, המתמלא עז טוהר ורגש מלא קודש, בשאיפה עליונה לגבורה של מעלה. על חלק טוב זה, המיוחד לכללות האומה, ביסוד גזע קדושת נשמתה, המאירה לכל אחד מאישיה בהדרת כבודה, הננו מברכים לאוזר ישראל בגבורה".

יהי רצון שנזכה להתאזר בגבורה, לדעת להציב את הגבולות הנכונים, להשתמש ברוב הטובה והברכה, האפשריות והשפע שה' שולח לנו, להרבות אור וטוב!

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן