חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

יומטוביאן

האם יש ב פניני הלכה שבת ה תיחסות לשאלה, האם באיזה אופן פיקוח נפש של בעלי חיים דוחה איסורי שבת? לא מצאתי בפרק על בעלי חיים. תודה רבה

יש רק היתרים ספציפיים של טלטול וחליבה, לא יותר מזה.

טלטול

בעלי חיים שאין הדרך להרימם לשעשוע הם 'מוקצה', כיוון שאין כל שימוש בגופם. אך כדי למנוע מהם צער, מותר לגרור אותם, וכשאין פתרון אחר מותר אף להרימם. לכן דג שקפץ מהאקווריום, מותר להחזירו כדי שלא ימות. וכן כשאחד מהדגים שבאקווריום מת, ויש חשש שידביק את שאר הדגים במחלתו, מותר להוציאו מן האקווריום כדי להצילם.

חליבה

אסור לחלוב בשבת פרה וכל בהמה ('מפרק' – 'דש'), אמנם כיוון שבלא לחלוב את הפרות יום שלם יסבלו מאוד, מותר לעשות זאת באיסור מדברי חכמים, כגון לחלוב לאיבוד על הארץ או לתוך כלי שיש בו חומר מפגל, או לומר לגוי לחלוב רגיל, או שיחלוב ישראל בעזרת מכונות שאיבה שמופעלות על ידי שעון שבת בדרך 'גרמא'.

וראה גם כאן – https://www.toraland.org.il/25499

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-07 07:23:46

שקית חימום בשבת

שלום וברכה, אנחנו לוחמים בשהייה מבצעית ארוכה בשטח. האם מותר להשתמש בשקיות חימום בשבת? תודה רבה

במקום מצווה, צורך גדול, או צער משמעותי שאדם חש בגופו, מותר לעשות שני איסורי חכמים. דרבנן אחד זה הפעלת השקית, ודרבנן שני זה הפעלתה בשינוי או על ידי שניים, ואם יש אתכם גוי, לכתחילה עדיף לבקש ממנו לעשות זאת, ואזי אין צורך בשינוי.

אם אין אפשרות להפעיל בדרבנן נוסף, אזי כשהקור משמעותי ניתן להחשיבכם כחולה שאין בו סכנה, שהתירו עבורו לעשות איסורי חכמים גם כאשר לא ניתן לעשותם בשינוי וכדומה. ואם הדבר נצרך לשם ערנות מבצעית, אזי יש בזה משום פיקוח נפש, ובוודאי מותר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-06 10:28:26

תרומות ומעשרות

יש לי גינה שיש בה צמחי מרפא לחליטות ולבשמים לשבתות איך מעשר מה אומר כל פעם שלוקח ענף .. יש גם זעתר קורנית טימין שלעיתים מתבל מזון בהם

צמחים שנועדו למרפא או לריח או לצבע ונוי, פטורים מתרומות ומעשרות. וכן דין עלי גת. גם המגדל זרעים שאינם ראויים לאכילה כדי להצמיח ירקות, כדוגמת זרעי בצל, פטורים מתרומות ומעשרות.

גם מיני תבלינים שאינם נאכלים בפני עצמם, אלא משמשים לנתינת טעם, כדוגמת פלפל שחור, קינמון, כמון, פולי קפה ועלי תה – פטורים מתרו"מ. אבל עלי פטרוזיליה וכוסברה שרגילים לערב בסלט – חייבים בתרו"מ, הואיל והם ניכרים כצורתם בסלט וממילא נחשבים כנאכלים בפני עצמם.

עלי נענע שרבים נוהגים להטעים בהם משקה, ויש שגם אוכלים אותם כחלק מהסלט: אם שתלם לאכילה – חייבים בתרו"מ, ואם להטעמה בלבד – פטורים, ובספק יפריש בלא ברכה.

אם הגינה מחוץ לבית צריך להפריש תרומות ומעשרות כרגיל בכל פעם שאתה קוטף. אביא לך את נוסח ההפרשה עם הסבר:

סדר ההפרשה

א. את התרומות והמעשרות צריך להפריש כסדר:

תחילה מפרישים לתרומה גדולה כלשהו מהפירות (בנוסח להלן – "החלק הנוסף על אחד ממאה").

לאחר מכן מפרישים מעשר ראשון עבור הלוי (10% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה עם עוד תשעה חלקים כמוהו").

מתוך המעשר הראשון מפריש כיום בעל הפירות במקום הלוי תרומת מעשר (10% מהמעשר הראשון, שהוא 1% מכלל הפירות. בנוסח – "אחד ממאה". נמצא שנשאר ללוי 9% מכלל הפירות).

בסוף מפרישים מעשר שני או מעשר עני, לפי שנת הפרי (בנוסח – "מעשר ממה שנותר". כיוון שנשארו לאחר הפרשת המעשר הראשון 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, מעשר זה הוא 9% מהפירות).

ב. את שתי התרומות (אחוז ומשהו) מוציאים בפועל מתוך הפירות, וכיוון שיש בהן קדושה, עוטפים אותן ומניחים בפח. ואילו את המעשר ללוי ולעני לא מוציאים בפועל בשעת ההפרשה, אלא מייחדים להם מקום באחד הצדדים של הפירות, ולאחר מכן ייתן אותם או את שוויים ללוי ולעני (עי' לעיל ט, יח). גם לפירות המעשר השני מייחדים מקום בשעת ההפרשה, ולאחר מכן פודים אותם על פרוטה.

נוסח ההפרשה עם פירוש

ג. מברכים: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו להפריש תרומות ומעשרות". כאשר לא ברור שצריך להפריש תרו"מ מהפירות, לא מברכים.

נוטלים מעט יותר מאחוז אחד מהפירות המיועד לתרומה גדולה ותרומת מעשר, מפרידים אותו משאר הפירות, ואומרים: "החלק הנוסף על אחד ממאה ממה שהפרשתי שנמצא בצד ימין שלי, יהיה 'תרומה גדולה' (בכך מייחדים מקום לחלק הנוסף על האחוז בצד ימין של כלל הפירות המיועדים לתרומות).

האחד ממאה שנשאר כאן (הוא האחוז שהפרדנו מכלל הפירות המיועד לתרומת מעשר שתופרש להלן מתוך המעשר הראשון) עם עוד תשעה חלקים כמוהו (היינו 9% המיועדים למעשר ראשון) בצד ימין של הפירות הללו (היינו כלל הפירות המיועדים לאכילה) יהיו 'מעשר ראשון' (בכך מייחדים מקום לפירות המיועדים למעשר ראשון, שאותם או את שוויים ייתן אח"כ ללוי).

אותו אחד ממאה שעשיתיו מעשר ראשון ומונח מופרד מהפירות (הוא האחוז שהופרד מתחילה מכלל הפירות, ועדיין נחשב בכלל המעשר הראשון), הרי הוא 'תרומת מעשר' (ובכך הפרשנו תרומת מעשר מהמעשר הראשון. אחר כך עוטפים את התרומות ומניחים אותן בפח).

מעשר ממה שנותר (10% ממה שנותר לאחר מה שכבר הפרשנו. וכיוון שהפרשנו מעשר ללוי, נותרו 90% מכלל הפירות שהיו בתחילה, ומעשר מהם הינו 9%) בצד השמאלי של הפירות יהיה 'מעשר שני' (בכך מייחדים מקום למעשר שני בשנים א' ב' ד' ה') / 'מעשר עני' (בשנים ג' ו'). (כאשר יש ספק לאיזו שנה שייכים הפירות, יאמר לאחר הפרשת מעשר שני – "ואם הם חייבים במעשר עני, הרי הם מעשר עני". להלן, ו).

ד. בשנים של מעשר עני, מסיימים כאן את ההפרשה, וייתן אחר כך את הפירות או את שוויים לעני. ובשנים של מעשר שני, יש לפדות את הפירות כדי להוציאם לחולין:

אם ההפרשה נעשית מפירות שוודאי אינם מעושרים, וברור שהם משנה שמפרישים בה 'מעשר שני', יש לברך תחילה: "ברוך אתה ה' אלוהינו מלך העולם, אשר קדשנו במצוותיו וציוונו לפדות מעשר שני". ואם יש ספק בדבר, פודים בלא ברכה. ואומרים: "מעשר שני זה (הכוונה לפירות שייחדנו להם מקום בצד שמאל של כלל הפירות), הוא וחומשו (מצוות התורה להוסיף חומש בעת הפדיון), יהיה מחולל על פרוטה אחת מן המטבע שייחדתי לפדיון מעשר שני" (עי' לעיל ט, לא-לז. אם פודהו על מאכל, יאמר: "יהיה מחולל על מאכל זה").

ה. כאשר אדם פודה את המעשר השני על מטבע של חברו, או כאשר פירות המעשר השני שווים יותר מפרוטה אחת אבל פחות מארבע פרוטות (פרוטה שווה בין חמש לעשר אגורות. הערך משתנה מעט מתקופה לתקופה), לא מוסיפים חומש, ולכן יאמר: "מעשר שני זה יהיה מחולל על פרוטה מן המטבע שייחדתי/שפלוני ייחד לפדיון מעשר שני". ואם הוסיף בטעות "הוא וחומשו" – יצא.

ו. שנות השמיטה הבאות הן תשפ"ט, תשצ"ו וכן הלאה. המסופק האם הפירות שלפניו שייכים לשנת מעשר שני או מעשר עני, יפריש מספק את שני המעשרות. את המעשר שני יפדה על פרוטה, ואת המעשר עני ייתן לעני. והרוצה להקל, רשאי להפריש מעשר שני בלבד.

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-05 18:17:56

פדיון מעשר שני

שלום, בהמשך לתשובה שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת? התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)." רציתי לשאול בכל זאת, הרי להחליט שמעשר שני היום שווה רק פרוטה זה דבר אחד, אבל להגיד שמה שכבר החלטתי ששווה עשר פרוטות למשל ולהגיד שעכשיו הוא שווה פרוטה זה כבר לא הגיוני לכאורה! תודה מראש כבוד הרב

כסף שלא ניתן להשתמש בו, לא שווה יותר מפרוטה. לכן אין הבדל בין המקרים, שכן כמו שבגלל שהמעשר השני הולך לאבדון, הוא כבר לא שווה יותר מפרוטה, כך גם הפרוטות שיש במטבע פדיון המעשר – שמכיוון שאיננו יכולים להשתמש בפרוטות אלו, אינם שווים יותר מפרוטה, ולכן פעמיים בשנה מחללים אותן על מאכל בשווי פרוטה ומאבדים אותו. וכשם שניתן לחללן על מאכל בשווי פרוטה, כי כך הוא שוויין משום שאין אפשרות לממש את השווי העקרוני שלהם, כך ניתן לחללן על פרוטה שבטבע אחר.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-09 10:00:03

פדיון מעשר שני

שלום כבוד הרב! בפניני הלכה כשרות א' נכתב: "יכול אדם להרשות לבני משפחתו וידידיו לפדות פירות 'מעשר שני' שיהיו להם על המטבע שייחד לכך, ובתנאי שיעריך שלא יעברו את מספר הפרוטות שהמטבע שלו שווה. ואם יש לו ספק, יוכל לייחד לכך שני מטבעות, אחת של עשרה שקלים ואחת של חמישה שקלים (וטוב להדביקם יחד כדי לסמנם), וייתן רשות לכולם לחלל על פרוטה שבמטבע הגדול, ובכל תקופה, לפי הצורך, יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול על פרוטה אחת שבמטבע הקטן. וכך יעשה עד אשר יגיע זמן 'ביעור מעשרות', שאז יחלל את כל הפרוטות שבמטבע הגדול והקטן על חתיכת פרי או יין או שמן בשווי של פרוטה". לא הצלחתי להבין איך אפשר לפדות כמה פרוטות על פרוטה אחת? למה זה הגיוני? תודה מראש!

שאלה טובה. אותה שאלה אפשר לשאול על עצם פדיון מעשר שני על פרוטה – כיצד ניתן לפדות מעשר מן הפירות שלפני, שבדרך כלל שוויים הרבה יותר מפרוטה, על פרוטה אחת?

התשובה לכך נמצאת בפרק ט סעיף יב בהסבר עניינו של מעשר שני – "כיוון שכיום דמי פדיונם הולכים לאיבוד, לכתחילה אפשר לפדותם בפרוטה אחת, וכך הם אכן שווים, הואיל ואי אפשר ליהנות מהם (רמב"ם ב, ב; ד, יח)."

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-02-08 14:39:42

יש לך שאלה?

פרשת בראשית – שתי דרכים לעבודת ה'

ברוך ה', אשר בחר בנו מכל העמים ונתן לנו את תורתו, ואנו זוכים בשמחה גדולה להתחיל מבראשית, הפעם הראשונה בהיסטוריה האנושית שבה האדם עובד את ה', מסתיימת במפח נפש גדול, מי שיוזם את עניין, שהוא קין, הקב"ה לא מעוניין במנחתו, ואחיו, הבל, שהולך בעקבותיו ושמנחתו מתקבלת ברצון, נרצח עקב כך, על ידי אחיו, שיזם את כל העניין.

וכך מספרת התורה:

"ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה לה', והבל הביא גם הוא מבכורות צאנו ומחלביהן. וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ואל קין ואל מנחתו לא שעה, וייחר לקין מאד, ויפלו פניו… ויאמר קין אל הבל אחיו, ויהי בהיותם בשדה, ויקום קין על הבל אחיו ויהרגהו".

ובאמת יש לשאול, מדוע לא מקבל ה' את מנחתו של קין, הרי הוא זה שיזם את ההודיה לקב"ה, לכאורה תסכולו של קין מוצדק מאד, מדוע שעה ה' לקרבנו של אחיו ודחה את הקרבן שלו?

רש"י על פי דברי חז"ל כותב: "מפרי האדמה – מן הגרוע", ומבאר השפתי חכמים: "דקשה לרש"י דהיה לו לכתוב מראשית פרי האדמה, כמ"ש אצל הבל מבכורות צאנו ומחלביהן", כלומר קין הביא מן הגרוע ואילו הבל טרח להביא את הטוב ביותר.

אלא שדווקא דברים אלו, מעוררים שאלה עצומה, מדוע קין מביא מן הגרוע? הרי כמו שאמרנו ומפורש בפסוקים הוא היוזם, ומדוע יביא מן הגרוע? ועוד יש לשאול, נניח שהוא חשב משום מה שטוב להביא מן הגרוע, מה האכזבה הכל כך גדולה מכך שה' לא מקבל את קורבנו, אם היה טורח להביא מהטוב ביותר והקב"ה לא מקבלו, התיסכול, הצער והכעס מובנים, אך שאתה מביא מן הגרוע למה יש להצטער ולכעוס כל כך?

ויותר מכך, הקב"ה מנחמו ומדריכו:

"ויאמר ה' אל קין למה חרה לך ולמה נפלו פניך? – הלוא אם תיטיב שאת ואם לא תיטיב לפתח חטאת רובץ ואליך תשוקתו ואתה תמשל בו"

כלומר, אומר ה' לקין, נכון טעית, ולא נבחרת, אבל אתה יכול לתקן, אם תיטיב את מעשיך ותנהג כראוי, גם אתה תהיה אהוב, רצוי ומקובל, ואם לא תיטיב, דע לך שיש בעולם, כוחות שליליים, הכוחות האלו, אם לא שולטים בהם יכולים להביא את האדם לחטא, אך באמת כוונת הכוחות האלו, שאתה האדם תשלוט בהם ותשתמש בהם לעשות טוב ולהביא ברכה, ויש ביכולתך לשלוט בכוחות האלו.

ולמרות הכול קין לא מקבל ולא מתנחם, וצריך לנסות להעמיק ולראות מה מחשבתו של קין.

הציור השטחי של קין, כמנוול שלא איכפת לו מעבודת ה' וודאי איננו נכון, ראשית, הוא יזם את הבאת המנחה, שנית, הקב"ה מדבר איתו מנחם אותו, כך שהוא וודאי ראוי ליחס, ושלישית, עצם העובדה שקין כל כך מתוסכל מן הדחייה של הקב"ה יש בה כדי ללמד לכאורה על אדם החפץ בקרבת ה'. הוא אינו מזלזל בדחייה הזאת, היא כואבת לו עד מאד!

הרב קוק (אורות ישראל ותחייתו, פסקה טו), מבאר את הדברים בעומק נפלא, קין רוצה להתקרב לה', אבל שתי דרכים יש כדי להתחיל במסע האינסופי להתקרב לה',

הדרך האחת היא, להוריד את ה' אלינו, לומר שה' איתנו למרות כל הקילקולים, למרות כל התאוות והתועבות, ה' איתנו בכל מקרה, הוא אוהב אותנו כפי שאנחנו, הוא מקבל אותנו באהבה ללא גבול וללא סייג, עלינו רק להכיר בגדולתו ובמלכותו רבת החסד והאהבה, והוא יאהב אותנו כפי שאנחנו.

סוג עבודת ה' הזאת, באה ומבקשת מה' לרדות אלינו, לקבל אותנו, אנו לא רוצים ואולי לתפיסה זו גם לא מסוגלים להשתנות, אז שהקב"ה שהוא כל יכול, יוותר וירד אלינו.

הדרך השנייה היא שאנחנו נתאמץ להתעלות ולדבוק עד כמה שאפשר במידות האלוקיות, לא שה' ילך אחרינו, אלא שאנו נלך אחרי ה', אמנם כבר שאלו חז"ל איך יכול האדם ללכת אחרי ה', אך ענו:

"ואמר רבי חמא ברבי חנינא, מאי דכתיב: אחרי ה' אלהיכם תלכו? וכי אפשר לו לאדם להלך אחר שכינה? והלא כבר נאמר: כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא! אלא להלך אחר מדותיו של הקב"ה, מה הוא מלביש ערומים, דכתיב: ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם, אף אתה הלבש ערומים; הקב"ה ביקר חולים, דכתיב: וירא אליו ה' באלוני ממרא, אף אתה בקר חולים; הקב"ה ניחם אבלים, דכתיב: ויהי אחרי מות אברהם ויברך אלהים את יצחק בנו, אף אתה נחם אבלים; הקב"ה קבר מתים, דכתיב: ויקבר אותו בגיא, אף אתה קבור מתים".

דרך זו, דורשת מאמץ עצום, עמל גדול, דרך זו דורשת אמון באדם, שהוא יכול להתעלות, שיש לו כוחות עצומים, שיש בתוכו 'חלק אלוה ממעל', נשמה שניתנה בו שהיא טהורה, ויש בכוחו בעבודה גדולה לחשוף את הנשמה הזאת.

קין בחר בדרך הראשונה, הדרך הקלה, שלצערנו רבים בוחרים בה.

זו הייתה תקוותו של קין. הוא ביקש ליצור קרבה, אבל קרבה כזו שאינה תובעת ממנו להשתנות. הוא ביקש מהקב"ה לקבל אותו כפי שהוא, ללא שינוי, ללא עמל וללא עבודה, עם כל רע והרשע, עם הקנאה, התאווה והכבוד, עם הגאווה והרשע.

ושהקב"ה לא שועה אל מנחתו, הוא מגלה שכך אי אפשר להתקרב לה', וזה כואב לו וחורה לו מאד, ואילו הדברים שהקב"ה אומר לו, אתה יכול להשתנות, אתה יכול להיות טוב, אתה יכול לשלוט בכוחות השלילים – 'ואתה תמשול בו'!

אך קין לא מאמין ביכולת להשתנות, ולא רוצה לעשות את המאמצים הנדרשים לכך!

בפשט הכתובים לא התבאר כיצד ידע קין כי קרבנו נדחה, רש"י מתאר כי אש ירדה מן השמים וליחכה את מנחתו של הבל, אך הרב קוק מפרש את הדברים באופן אחר, הוא טוען שקין יודע בעומק ליבו כי הקב"ה לעולם לא יקבל אותו כמות שהוא, אין צורך באש אלוהית שתכריע בין הקרבנות, בליבו פנימה יודע הרשע כי אין קרבנו רצוי לפני ה' – "כה סובבת והולכת היא הקינות הרשעה, החפצה שתיטב בעיני ה', שה' ישעה אליה ואל מנחתה, ובחובה יודעת היא היטב כי מאס ה' בה ופניה נופלים וחרה לה מאד וכעסה אגור בתוכה…".

הרב חרל"פ, בפירושו לפרקי אבות (פרק ראשון משנה ז), מגדיר את ההבדל היסודי שבין יהדות לנצרות. תמצית דבריו היא כי היהדות מבקשת מן האדם להיות יותר אלוקי ובכך להידבק בה', בעוד הנצרות ביקשה מה' להיות יותר אנושי, ובכך הניחה לאדם מכל התביעות המוסריות – גם ה' הוא בן אנוש, גם הוא בעל חולשות. זהו גם סוד ההבדל ביחס לאדם החוטא. הנצרות מסתפקת בווידוי, משעה שאדם יודע כי הינו רק בן אדם ומוגבל הרי כבר נמחל לו, שהרי אין ציפייה אמתית ממנו להתעלות, אך התורה אינה מסתפקת בווידוי, היא תובעת קבלה לעתיד ותשובה – רק מעת שיכריע האדם לנוע כלפי מעלה יהא קרוב באמת לבוראו.

אנו נמצאים בתחילת המסע השנתי, אחרי ימים רבים של הכנה רוחנית, אך בסופו של דבר המסע יוכרע בבחירה יום יומית להתאמץ, לעמול ולהתקדם, לשאוף בכל הכוח למעלה, להאמין שאפשר לתקן, שניתן להתקדם, שאפשר להיות יותר קרובים לה', על ידי תיקון המידות, המחשבות והמעשים.

זהו הלימוד הכל כך חשוב שאנו למדים מיד בתחילת התורה, כי הלימוד הזה הוא היסוד לכל מה שנעשה כיחידים וכציבור.

שנזכה לבחור שוב ושוב בדרך הטובה, ולא בדרך הקלה, ונקדם את העולם ואת עצמנו עוד צעד אחד, לתיקון במלכות שדי!

 

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן