קדש – מיוחד הוא הקידוש בליל הסדר משאר הקידושים בשנה, בכל השנה כוס אחת היא לפני המקדש והוא צריך לשתות רביעית יין, שתיית שאר המשתתפים אינה חובה אלא רק לחיבוב המצווה, ואילו בליל הסדר כוס לפני כל אחד ואחד, מדוע? – כי כל אחד נקרא לקדש, הקריאה הראשונה של הסדר היא: קדש! – כל אחד ואחד נקרא לקדש, לתת קדושה, רק יחד כולם קדושה לך ישלשו, אנו רוצים כל אחד ואחד איתנו, כל הבנים, בנים הם, לכל סוגיהם ואת כולם אנו רוצים את הקדושה המיוחדת של כל אחד.
ורחץ – אנחנו רוצים לקדש, אבל בוו החיבור יש דגש 'ורחץ', שלא רק המטרה תהיה קדושה, אלא כל האמצעים המובילים אליה יהיו קדושים, לכן קדש ורחץ, המטרה לא מקדשת את האמצעים, אלא אנו הולכים למטרה העליונה באמצעים טהורים.
כרפס – עניינו של הכרפס, להגביר את התיאבון, בן חורין לא אוכל רק לחיות או להתקיים, אלא אוכל גם כדי להתענג, הוא רוצה לפתוח את התאבון, להרחיב את החיים, אבל יש כאן הגבלה יאכל פחות מכזית, זה מכיוון שבן חורין, יודע גם לשלוט, החירות להנות, בלי להגזים, בלי לצאת בכמויות שלא רציתי, להתענג אבל לשלוט, זוהי חירות אמיתית, יש שנמנעים ממאכלים מסויימים כי הם יודעים אם אתחיל…אך החירות היא לדעת שאני יכול לקחת מעט, פחות מכזית.
יחץ – לבן חורין אמיתי, יש חלומות גדולים, רצונות עצומים, הוא לא כבול רק למה שיש עכשיו, הוא מאמין בדרך ארוכה, הוא לא עוסק בהווה בלבד, הוא שייך לעתיד, עם ישראל חי את ההווה, לא מתוך העבר, אלא מתוך אמונה בעתיד האדיר שעוד נכון לנו, 'והיא שעמדה לאבותינו ולנו', ההבטחה על הגאולה היא שעמדה לאבותינו ולנו, בשל הידיעה על הגאולה שתהיה, על בניין המקדש, איתו אנו מתחילים את הסדר 'השתא הכא לשנה הבאה בירושלים', ואיתו אנו מסיימים 'לשנה הבאה בירושלים הבנויה', אנו לוקחים את המצה, סמל החירות וחוצים אותה, אנחנו באמצע, אנחנו בדרך! – במחצית!
אגב, מי שיביא לנו את העתיד, את הצפון לנו לעתיד, הם הילדים, הם יקחו את החלק הגדול, שעוד צפון, שעתיד לבוא והם הם העתיד שלנו.
מגיד – זה עיקר הפסח, פה-סח, חופש הדיבור, החירות לומר את מה שאני חש, מרגיש וחושב. המגיד מתחיל בשאלה, זו מצווה לשאול שאלות, כי בן חורין אמיתי מעיז לשאול, הוא לא פוחד לשאול, להקשות, להתווכח, אך יש בו גם ענווה להקשיב, לשמוע ולהאזין, ברגע שיודעים לשאול ולהקשיב, האדם הופך להיות בן חורין, הוא לא כבול רק להבנות שלו, הוא נפתח לעוד ועוד כיווני מחשבה, לעוד צדדים ורעיונות, החופש לדבר, להקשות, לשאול – הוא אבו היסוד של החירות. הנשמה שלנו יוצאת לחירות, ע"י הדיבור, שנדברים רעיונות ואידאלים, ערכים ואמונה, אז הנשמה יוצאת לחירות יש לה ביטוי בעולם.
רחצה – לטהר את הידים, להתאים את המעשים לרעיונות, דיברנו דיבורים גדולים, אך עכשיו המקום להתאים את המעשים לדיבור, וזה לטהר את הידים, את כלי הפעולה, בן חורין הוא יודע לחיות את מה שהוא מדבר.
מוציא מצה – המצה מסמלת את החירות שלנו, מכול היצרים והתאוות, מכל הדברים שהתנפחו יותר מדי, ולא מאפשרים לנו להיות נאמנים לאמת שלנו, לרצון העמוק שלנו, המצה זה התמצית, היסוד, הדבר עצמו ללא הוספות שגורעות, ולא מאפשרות להבחין בין העיקר והטפל, בין האמת והשקר, בין הטוב לרע, הקב"ה הוציא אותנו ממצרים 'ולקחתי אתכם לי לעם והייתי לכם לאלוקים וידעתם כי אני ה' אלוקיכם המוציא אתכם מתחת סבלות מצרים', 'המוציא אתכם מארץ מצרים להיות לכם לאלוקים אני ה", הקב"ה מוציא אותנו ממצרים שנוכל להבין את יעודנו האמיתי- להיות עמו של הקב"ה.
מרור –ההגדה כולה בנויה על היסוד של מתחיל בגנות ומסיים בשבח, למה לדבר על הגנות? – התשובה הפשוטה היא שמתוך החושך ניכר יותר האור, אבל במבט עמוק יותר רואים איך גם הרע קידם ובנה, איך בגלל הקושי והסבל התחשלנו, נבננו, אז אנו מודים וזוכרים את המרור.
כורך – שמסתכלים על התמונה הכוללת, המרור מצטרף למצה, המר הוא חלק המטוב, הוא לא רק משהו בדרך הוא ממש חלק מהטוב, הוא נאכל יחד איתו, שהרע מחובר לטוב, הוא עצמו נותן ריח טוב!
זה מבט שניתן לראותו רק במקדש 'זכר למקדש כהלל', שם רואים איך כל הדברים מחוברים ומקושרים.
שולחן ערוך – מתוך אמונה אנו מבינים שיש מי שעורך, הקב"ה הוא העורך הגדול, הוא המסדר את כל המציאות, הוא שם כל דבר במקומו, הקב"ה הוא העורך את כל מה שקורה, והידיעה הזאת מרגיע ומשמחת, גם מה שנראה לא כסדר יש מי שעורך את המציאות כולה.
צפון – הגענו לחלק הנסתר, לחלק אליו אנו מצפים, בן חורין לא חי גם את המציאות הגלויה והחומרית כאן ועכשיו, יש לו עולם פנימי של סוד, עם ישראל במצרים היו עבדים, אבל היה להם סוד, שעתיד הקב"ה לגאול אותם, הייתה להם מסורת על ברית בין הבתרים שעתיד הקב"ה לגאול אותם, הם ידעו שיבוא יום אחד הגואל ויגיד את מילות הסוד 'פקוד יפקוד', ויוציא אותם ממצרים, מי שיש לו סוד הוא אף פעם לא לגמרי משועבד, כי הסוד שלו, עולמו הפנימי עדיין קיים, והוא שלו בלבד.
ברך – בן חורים אמיתי יודע להודות, יודע להכיר טובה, גלות מצרים החלה בכך שהיה מלך חדש שלא ידע את יוסף, לא הכיר טובה, אנו יודעים לברך, אנו יודעים שאיננו יכולים לבד, כי איננו מושלמים, אנו חופשיים מלעסוק בהסתרות כאלו אינננו זקוקים לעזרה, אנו יודעים שאנו צריכים עזרה, ולכן אנו יודעים לברך ולהוקיר את כל מי שסייע, והברכה המרכזית היא לה', שמחיינו ומקיימנו, וגאלנו וגאל את אבותינו ואותנו, זה היכולת לברך.
הלל – להלל מישהו זה לראות את טוב, הגודל והיושר, ליל הסדר הוא לילה של הלל, לראות את הטוב האלוקי ששפע ושופע עלינו ולשמוח בכך, מי שיודע להלל, הוא יודע להיות מחובר לגודל, מחובר לטוב, הוא יודע להלל, מי שאתה מהלל אותו אליו אתה מחובר, אם נרצה להכיר מי האדם באמת, נבחן את מי הוא מהלל – מצרף לכסף וכור לזהב ואיש לפי מהללו – אנו מהללים את ה' כי אנו עם ה'.
נרצה – שמסיימים משהו יש נטייה לומר היינו יכולים לעשות יותר טוב, אולי הסדר שלנו לא התקבל לרצון לפני ה', היינו יכולים לעשות…נרצה, זה לומר מה שעשינו היה נפלא וטוב, הקב"ה רצה את מעשינו, את סדרנו, חסל סידור פסח כהלכתו, היה כהלכה, כאשר זכינו לסדר אותו כן נזכה לעשותו, בדיוק מה שעשינו היה נפלא, כמה חירות יש להשתחרר מרגשות האשם, שהיה אפשר יותר טוב…שנה הבאה נעשה את אותו הסדר, רק ביחד, ובירושלים הבנויה!
