בשירת הים אנו אומרים: "תביאמו ותטעמו בהר נחלתך", שני שלבים לחזרתנו לארצנו, השלב הראשון הוא ההגעה לארץ, והשלב השני הוא הנטיעה בארץ.
כך אנו אומרים גם בתפילת מוסף בכל שבת: "יהי רצון מלפניך ה' אלוקינו ואלוקי אבותינו שתעלנו בשמחה לארצנו ותטענו גבולינו", שוב אנו מוצאים את שני השלבים, מה עניינה של נטיעה זו עליה אנו מתפללים?
לפני שנענה על שאלה זו, נזכיר את דברי חז"ל על חשיבות הנטיעה בארץ ישראל:
"'כי תבואו אל הארץ ונטעתם' – אמר הקב"ה לישראל אע"פ שתמצאו אותה מלאה כל טוב, לא תאמרו: 'נשב ולא נטע', אלא הוו זהירים בנטיעות שנאמר: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'" (תנחומא קדושים ח)
"רבי יהודה ברבי סימון פתח: 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו…ובו תדבקון' – וכי אפשר לבשר ודם להלך אחר הקב"ה? אותו שכתוב בו 'בים דרכך ושבילך במים רבים', ואתה אומר 'אחרי ה' אלוקיכם תלכו'? 'בו תדבקון' – וכי אפשר לבשר ודם לעלות לשמים ולהידבק בשכינה? אותו שכתוב בו: 'כי ה' אלוקיך אש אוכלה הוא', אלא מתחילת ברייתו של עולם לא נתעסק אלא במטע תחילה, הדא הוא דכתיב: 'ויטע ה' אלוקים גם בעדם מקדם', אף אתם שנכנסים לארץ לא תתעסקו אלא במטע תחילה. הגא הוא דכתיב: 'כי תבואו אל הארץ ונטעתם'" (ויקרא רבה כב, ב)
מה החשיבות הגדולה של הנטיעה, שיש בה דבקות בקב"ה והליכה בדרכיו?
האב"ע מבאר: "תבאמו ותטעמו – תפלה שיעמדו שם הרבה ולא יגלו, כדרך 'בהר מרום ישראל אשתלנו', הנטיעה היא היאחזות חזקה, היא להתחבר למקום באופן שלא ניתן לניתוק.
שאנו נוטעים עצים אנו נאחזים ומיישבים את הארץ, בחיבור עמוק ושורשי, ככלל נטיעת האילנות היא ראיה רחבה לטווח ארוך.
שאדם נוטע הוא דואג לא רק לעצמו אלא לדורות, הוא מודיע שהשייכות שלו לארץ איננה ארעית אלא היא קבועה, לא לחינם כל אוהבי הארץ מחכים להחלת הריבונות על כל חלקי ארצנו, החלת רבונות בימינו כמוה כנטיעת אילנות בימיהם, אמירה אנו נאחזים בארץ הזו והיא שלנו לעולם.
האור חיים הקדוש אומר על הכפילות 'תביאמו ותטעמו': "תפול וגו' עד וגו'. פסוק זה ושלאחריו ידבר כל אחד על ב' הכנסות לארץ אחת בימי משה ואחת בימי המשיח, ולזה אמר העניינים כפולים"
הכניסה שלנו לארץ בעת הזאת היא כניסה חד כיוונית, מובטחים אנו ממקורות רבים ונאמנים שלא תהיה גלות שלישית, לכן על ביאה זו אומרת התורה 'תטעמו'.
גם אבותינו ביטאו את אהבתם לארץ בנטיעות, אברהם אבינו נטע אשל בבאר שבע, יצחק אבינו מצטווה 'שכון בארץ' – וחז"ל מפרשים: 'הווי נוטע, הווי נציב', וגם יעקב קונה את חלקת השדה.
שאנו מגיעים ונוטעים אילנות בא"י, הארץ נותנת את פירותיה בעין יפה וזה עצמו הוא הסימן הבהיר ביותר לגאולתינו: "ואמר רבי אבא, אין לך קץ מגולה מזה, שנאמר 'ואתם הרי ישראל ענפיכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל כי קרבו לבוא'". (סנהדרין צז ב).
עד כדי כך הדבר חשוב שכתוב באבות דרבי נתן, דברים מופלאים בשם אחד מצופי הגאולה הגדולים ביותר, רבן יוחנן בן זכאי: "אם הייתה נטיעה בתוך ידך, ויאמרו לך 'הרי לך משיח', בוא ונטע את הנטיעה תחילה, ואחר כך צא והקבילו", לנטוע נטיעות ישראל, לפעול לחיבור העם וארצו גדול וחשוב יותר מהקבלת פני משיח!
בדרך זו נבין את תפילתו וצפייתו של אחד מיחידי הדורות, הגאון רבי אליהו מוילנא, שזירז את תלמידיו לעלות לארץ ולחדש את היישוב בה: 'יזכני ה' יתברך לנטוע במו ידי עצי פרי בסביבות ירושלים, לקיים כי תבואו אל הארץ ונטעתם , בסוד קץ המגולה'.
זוכים אנו בזכות הנוטעים, בזכות הבונים, בזכות המתיישבים לקיום חזון הדורות:
'והארץ הנשמה תעבד, תחת אשר הייתה לשממה לעיני כל-עובר. ואמרו: הארץ הלזו הנשמה – הייתה כגן-עדן, והערים החרבות והנשמות והנהרסות – בצורות ישבו. וידעו הגויים אשר ישארו סביבותיכם, כי אני ה' בניתי הנהרסות, נטעתי הנשמה, אני ה' דברתי ועשיתי' (יחזקאל לו, לד-לו).
"ושמתי עיני עליהם לטובה והשבתים על הארץ הזאת ובניתים ולא אהרס ונטעתים ולא אתוש" (ירמיהו כד, ו)
"וששתי עליהם להטיב אותם ונטעתים בארץ הזאת באמת בכל לבי ובכל נפשי" (ירמיהו פרק לב, מא)
"ושבתי את שבות עמי ישראל ובנו ערים נשמות וישבו ונטעו כרמים ושתו את יינם ועשו גנות ואכלו את פריהם, ונטעתים על אדמתם ולא ינתשו עוד מעל אדמתם אשר נתתי להם אמר ה' אלוקיך" (עמוס ט, יד-טו)
יהי רצון שנזכה במהרה להחלת הרבונות בכל חלקי ארצנו, לנטוע ולבנות, להיאחז ולהתנחל בכל מרחביה האהובים ונסיים בדברי הרב קוק: 'מטעי עצי פרי על אדמת הקודש יפריחו תקוות דור דורים'.
