בפרשת השבוע אנו מתבוננים ביומו האחרון של משה רבנו, שכל תיאור שננסה לצרף אל שמו רק יקטין את גדולתו והשפעתו העצומה על עם ישראל והעולם כולו. די לנו לומר שהוא האיש שמוזכר הכי הרבה פעמים בתורה (616 פעמים).
בתחילת יצירתו של משה אנו מוצאים את המילה 'וילך': "וילך איש מבית לוי וייקח את בת לוי", וגם ביומו האחרון אנו מוצאים את אותה המילה: "וילך משה וידבר את הדברים האלה אל כל ישראל". בהמשך הפרשה הקצרה הזאת מופיע שוב פעם אותו הפועל: "ויאמר ה' אל משה הן קרבו ימיך למות קרא את יהושע והתייצבו באהל מועד ואצוונו וילך משה ויהושע וייתיצבו באהל מועד".
המפרשים דנים על המילה 'וילך' – להיכן הלך משה?
הספורנו כותב: "וילך – התעורר לזה, כמו 'וילך איש מבית לוי'". כלומר המילה וילך עניינה ליזום ולפעול, אותה פעולה אדירה שהחלה באחריות של עמרם אביו של משה, שמחליט בעצת ביתו להמשיך להוליד ילדים, להמשיך לקיים את האומה. למרות הגזירות הנוראות, העינוי, השיעבוד, זריקת הילדים ליאור. פעולה זו נמשכת כל חיי משה רבנו באחריות אדירה על עם ישראל, במסירת התורה לאומה, ונמשכת עד יומו האחרון בו הולך משה רבנו ומחזק את עם ישראל להמשיך את ירושת הארץ ושמירת התורה. זה חלק ממורשתו האדירה של משה רבנו.
מתוך כך עלינו ללמוד על חובתנו ליזום ולהתעורר ולקחת אחריות: לקחת אחריות על חיינו, על משפחתנו ועל עמנו, לקחת אחריות על הופעת התורה בעולם ועל מלכות ה' בעולם – אלו עניינם של הימים הללו, עשרת ימי תשובה, ימים של לקיחת אחריות גדולה, ומחויבות שלנו להמשיך ללכת, להמשיך לקדם את גאולת ישראל והעולם, להמשיך ליזום ולפעול, לתקן, לחדש ולהעמיק.
אנו עומדים לקראת יום הכיפורים בו נחזור שוב ושוב על הווידוי שתמציתו הוא לקיחת אחריות על חיינו ומעשינו, כפי שכותב הרב קוק (אורות התשובה טז, א*):
"אחד מהיסודות של התשובה, במחשבתו של האדם, הוא הכרת האחריות של האדם על מעשיו, שבא מתוך אמונת הבחירה החופשית של האדם. וזהו גם כן תוכן הווידוי המחובר עם מצות התשובה שמודה האדם שאין שום ענין אחד, שיש להאשימו על החטא ותוצאותיו, כי-אם אותו בעצמו. ובזה הוא מברר לעצמו את חופש רצונו ועוצם יכולתו על סדרי חייו ומעשיו, ומתוך כך הוא מפנה לפניו את הדרך לשוב אל ד', לחדש את חייו בסדר הטוב. אשר יכיר שהוא מוצלח בעדו כאשר ישאב ממקור הדעת, המתחבר אל קדושת אור התורה, המשיבת נפש".
כשהאדם מתייצב ומוכן לקחת אחריות יש סייעתא דשמיא, כרמז הנודע לאלול: 'אני לדודי ודודי לי', אבל בואו נשים לב, זה מתחיל מאיתנו – אני לדודי.
יהי רצון שנזכה להתעורר ולקחת אחריות על חיינו, על עם ישראל, ומתוך שאנו ניקח אחריות, הקב"ה יסייע בעדנו להצליח ולקדש את שמו בעולם.