בפרשת השבוע אנו זוכים שוב לכריתת ברית עם הקב"ה.
כל ברית בין ישראל לקב"ה מחזקת את החיבור, מבססת את הקשר העמוק, ומוסיפה עוד נדבך לייחוד קוב"ה ושכינתא (שהיא כנסת ישראל).
פתיחת דברי הברית היא: "וידבר משה והכוהנים הלווים אל כל ישראל לאמר, הסכת ושמע ישראל היום הזה נהיית לעם ה' אלוקיך, ושמעת בקול ה' אלוקיך ועשית את מצוותיו ואת חוקיו אשר אנכי מצווך היום" – יש כאן הדרכה אלוקית – 'הסכת ושמע'. המילה 'שמע' מובנת לנו, צריך להאזין ולהתבונן בדבר היטב, אך מה כוונת ההדרכה 'הסכת'?
חז"ל מחלקים את המילה לשני חלקים: "הס ואח"כ כתת, וכדרבא, דאמר לעולם ילמוד אדם תורה ואח"כ יהגה", ומבאר הרש"ר הירש:
"סכת" קרוב ל"שקט": מנוחה ודומיה גמורה; והוא קרוב גם ל"שקד": להפנות את כל המחשבה למשימה מסויימת; ונראה מכאן שגם "הסכת" מורה על תשומת לב דרוכה בלא כל היסח הדעת. משה עומד לומר דבר לישראל והכהנים עומדים לצדו ומסייעים עמו, כדי שהכל יבינו את דברו, ולצורך זה הוא דורש תשומת לב דרוכה".
כלומר, הכוונה ב'הסכת', היא להשתיק את המחשבות ולהקשיב היטב לדבר ה'. כשאדם בא לשמוע את דבר ה' חשוב מאד שישתיק את כל הקולות בתוכו, את כל התפיסות הקדומות, יאזין לדבר ה', ויישר את דעותיו, מחשבותיו ורצונותיו, כדי שיהיו כרצון ה'.
כשאדם משתיק את מחשבותיו, יש לו הזדמנות להתחיל להתבונן מחדש בחייו, במה שעובר עליו, להתבונן במציאות, להתבונן במה שקורה לעם ישראל, ולשמוע את דבר ה' – כמו שאנו אומרים במזמור לדוד ה' אורי וישעי: 'לך אמר ליבי בקשו פני, את פניך ה' אבקש, אל תסתר פניך ממני…'. לכאורה פסוק זה תמוה מאד, "לך" – מיהו לך? אי אפשר לומר שהכוונה היא הקב"ה, כי לא ייתכן שהלב שלי אומר לקב"ה "בקשו פני", וכי האדם מבקש מהקב"ה שיבקש את פניו?! ומה הכוונה 'בקשו' ברבים? – לכן חייבים לפרש כדברי הראשונים (רש"י, רד"ק, מצודות) – "בשבילך בשליחותך אומר לי ליבי בקשו כולכם ישראל את פני, ואני שומע לו, את פניך ה' אבקש". במילים אחרות הקול הפנימי של הלב הוא שליח ה', אך צריך להקשיב לו… ובשביל זה צריך להשתיק את כל המחשבות ולתת לקול ה' להישמע.
הספורנו כותב: "צייר במחשבתך", כלומר, אל תסתפק בלשמוע אלא ממש תצייר בדמיונך ציור של הדבר – איך הוא צריך להראות, איך הוא אמור להופיע בשלמותו – דמיין את עצמך עושה ופועל באופן שלם. וכמו שמרחיב את הדברים ב'שם משמואל':
"הנה זה לימוד גדול לכל הבא להיטהר, שטרם יקרב לכל דבר לעשותו, הן בתורה ובתפילה וכן אפי' בדבר הרשות, לא יהי' נבהל לעשותו טרם יצייר בעצמו היטב את הדבר ההוא וצורתו ותועלתו. וזהו (ברכות ל' ב) חסידים הראשונים היו שוהין שעה אחת ומתפללין. ואפי' כשבא לשמוע דברי מוסר, יצייר בעצמו מקודם מה הוא בא לעשות. וזהו הסכת ושמע שאפי' לשמיעה צריכין לצייר מקודם, ונראה דזוהי הכנת אלול קודם ר"ה, לבלי יקרב לעבודת החודש השביעי אלא בהכנה וציור מקודם במחשבתו לפני מי הוא עומד ועובד עבודתו שבלב, ותקיעת שופר ויתר מצוות שבחודש תשרי. ולזה צריך הרגל רב. ונקבע לזה חודש אלול, וכולי האי ואולי".
לענ"ד יש כאן שני רבדים בהבנה: האחד, הכנה מנטלית. כשאדם מצייר שוב ושוב בדמיונו את הדברים, כשהוא מדמיין את עצמו עושה ופועל, כשהוא מדמיין את הדבר בצורה שלימה, הוא בונה בתת המודע שלו יכולות חדשות ממש. דבר זה בדוק ומנוסה, וככל שהאדם ידמיין שוב ושוב את הדבר בצורה שלימה הוא יוכל לבצעו במציאות בצורה שלימה יותר.
הרובד השני, העמוק יותר הוא שיש לאדם גם צד מעשי-ממשי, אבל יש באדם צדדים רוחניים – יש בו נשמה, רוח ונפש – ודמיון וציור של שלימות, באמת מעלה אותם לשלימות, כי האדם בדמיונו כבר נמצא בשלימות, כפי שכותב הרב קוק:
"התפילה היא לנו, ולעולם כולו, הכרח גמור, וגם תענוג היותר כשר שבתענוגים. גלי הנשמה שלנו הולכים ושוטפים, הננו חפצים מעצמנו ומהעולם שלמות כזאת שאין המציאות המוגבלת יכולה לתן לנו, ומתוך כך הננו מוצאים את עצמנו שרויים בצרה גדולה, שדאבונה יכול להעביר אותנו על דעתנו ועל דעת קוננו. אבל קודם שיעבור זמן גדול, שיוכל שרטון זה להתגלם בקרבנו הננו באים ומתפללים. שופכים אנו את שיחנו ומתנשאים אנחנו לעולם של מציאות שלם בתכלית השלמות, ואז נעשה עולמנו הפנימי באמת שלם בתכלית השלמות, ודעתנו מתמלאת נחת, ואותו המשקל שהכרעתנו הפנימית פועלת על המציאות, שגם פנימיותנו היא אחת מחלקיה, מכריע גם את כל העולם כולו לכף זכות".
יהי רצון שנזכה, לשמוע קול ה' ולצייר בדמיוננו ציור קדושים ועליונים, של עם ישראל ושל התנהגותנו, ולהתעלות בימים הקדושים אלה.
