אנו נמצאים בפרשות גדולות ועצומות, פרשיות המלמדות אותנו את דרכם של אבות האומה, פרשות שאין בהם מצוות ואיסורים, אבל הן ההקדמה הגדולה והיסודית של כל המצוות שנקבל בהמשך התורה.
היסוד הראשון שבולט בהנהגתו של אברהם אבינו הוא החסד, וננסה לעמוד מעט על גודל החסד של אברהם אבינו. ישנו חסד שמתעורר כתוצאה ממפגש עם הנצרך – זהו החסד האנושי הרגיל אצל אנשים מתוקנים, כפי שמסביר רבינו בחיי בנוגע להחרבת סדום:
"שהרי אין לך אומה בעולם שלא יעשו צדקה אלו עם אלו, ואנשי סדום היו מואסים בה והיו אכזרים בתכלית, ואע"פ שלא נתנה תורה עדיין, הנה הצדקה מן המצות המושכלות, ודבר מתועב הוא שיראה אדם את מינו מוטל ברעב והוא עשיר ושבע מכל טוב ואינו מרחם עליו להשיב את נפשו, על אחת כמה וכמה על מי שהוא מאומתו ודר עמו בעיר אחת, ועל כן איבדן ה' יתברך לאנשי סדום שהיו מונעים אותה ולקח נקמת העניים"
אך החסד של אברהם אבינו נבע מרצון עמוק לעשות טוב, מרצון שלא משנה מה מצבו ואיזה קשיים הוא חווה הוא רוצה לעשות חסד, "והוא יושב פתח האהל כחום היום" – "ארבע שעות מן היום היה שהוא עת האוכל, והיה ממתין לאורחים שם", "…ולא עוד אלא שהיה מחזר אחריהם ורץ לקראתם, שנאמר: (בראשית יח, ב) "וירץ לקראתם" (רבינו בחיי).
החסד של אברהם אבינו הוא לא חסד מתוך פגישה עם הצורך אלא חסד יזום, לכן אברהם אבינו לא נותן ממה שיש לו, אלא יוזם מפעלי חסד – וזה מתחיל בדבר הידוע על מבנה אוהלו:
"…שהיה בעל אכסניא ופתחו פתוח לכל עובר ושב, וכן אמרו במדרש: ד' פתחים היו לו לביתו של אברהם והיו לד' רוחות העולם, וכל מי שנכנס בפתח זה יוצא בפתח אחר כדי שלא יתבייש…".
וממשיך בנוטעו אשל – וכפי שמפרשים חז"ל:
"ויטע אשל – שם אילן, ועל כן אמר "ויטע" כי כיון שהיה לו שם באר רצה לטעת שם אילנות ופרדסים להשקות ממי הבאר שחפר שם, כדי שייהנה מן הפירות הוא והאורחים הבאים אל ביתו…ובמדרש: 'ויטע אשל' – א' אכילה, שי"ן שכיבה, ל' לויה. והן הן אותיות של "שאל", כי אברהם היה אומר לכל עובר ושב: שאל מה אתן לך, ונותן לו כל מה ששואל, ודע כי מצות לויה היא גמר המצוה באכסניא ותכלית השכר, וכן כתוב: (בראשית יח, טז) "ואברהם הולך עמם לשלחם".
אברהם אבינו רואה בערך זכות עצומה, שמחה אדירה ולא רק צורך שיש למלאו, לכן ברור מדוע הוא טורח בחסד בעצמו ולא על ידי שליחים, הוא רוצה לזכות בזכות המופלאה הזאת בגופו:
"ואל הבקר רץ אברהם -היה אפשר לו לשלוח אל הבקר אחד מאנשיו, שהרי בביתו של אברהם י"ח וג' מאות איש חניכיו ילידי ביתו, ולא רצה, אבל הלך הוא בעצמו ובכבודו במרוצה לכבוד האנשים, אע"פ שהיה זקן וחלוש במצות במילה, והנה זה עדות זריזותו ומעלתו ונדבת לבו".
אברהם אבינו לא מסתפק בלתת, אלא חשובה לו גם התחושה של האורחים וההרגשה שלהם:
"שלש סאים, הם איפה, ומאחר שדרך הכתוב לקצר, היה ראוי שיאמר: מהרי איפה? ומה שאמר "שלש סאים", יתכן לומר כי נתכוון לכבוד שלשתם ועשה חלקים שווים, שלא להטיל קנאה בסעודה, והביא סאה לפני כל אחד ואחד להורות כי כבוד שלשתם שווה עליו. ועוד לכוונה אחרת: כדי להרבות בכנופיא ולהראות שהם טרודים ומשתדלים בכבודם (כלומר כל סאה וסאה בהגשה מיוחדת)…ועוד למדנו הכתוב במה שאמר "שלש סאים" שהיתה עינו יפה, ואילו אמר "איפה" היה במשמע איפה מצומצמת, וע"כ האריך וכתב "שלש סאים", לבאר כי הייתה איפה גדולה והיה מביא הסל בעין יפה ובנדיבות גדול".
היינו יכולים להאריך הרבה בעוד ועוד צדדי חסד של אברהם, ובכללם הנתינה האדירה ללא גבול, הכבוד שניתן לאורחים, נתינת התחושה שקשה להיפרד, שמובעים גם במצוות לוויה, לומר מעט ולעשות הרבה ועוד.
נקודה זו של הרצון להטיב ניטעה בישראל ומהווה את היסוד הגדול של חיינו, היא הירושה הגדולה מאבותינו:
"עצמות החפץ של היות טוב לכל, בלא שום הגבלה בעולם כלל, בין בכמות הניטבים ובין באיכותו של הטוב, זהו הגרעין הפנימי של מהות נשמתה של כנסת ישראל. זאת היא ירושתה ונחלת אבותיה" (אורות ישראל א,ד)
רבינו בחיי מבאר שרצון זה שורשי ויסודי כי הוא נובע מאהבת ה'. גודל החסד של אברהם, הוא מכיוון שהוא לא רק מידות אנושיות מופלאות, אלא חיבור למידות האלוקיות. דבר זה מסביר איך ייתכן שאיש החסד והאהבה, מוכן לעקוד את בנו האהוב, בנו יחידו, כי מידת החסד של אברהם לא נובעת רק מרגשות אנושיים מתוקנים ונעלים, אלא מאהבת ה' עליונה.
זוהי דמותו העצומה של אברהם אבינו, זוהי מידת החסד, שנובעת מאהבת ה' ללא שיעור, זוהי מידת מסירות הנפש שאין למעלה ממנה.
יהי רצון שנזכה לחיות את מידותיו המופלאות של אברהם אבינו.
