השאלה הבולטת ביותר שעולה כאשר חושבים על פרשת נשא היא מדוע התורה חוזרת על קורבנות הנשיאים פעם אחר פעם, למרות שהשוני הוא רק בשם של הנשיא? 78 פסוקים מקדישה התורה לחזור ולחזור שוב ושוב, וכידוע התורה חסה על מילותיה. הלכות רבות הם 'הררים התלויים בשערה', וכאן אריכות עצומה, מדוע? מה באה התורה ללמדנו בחזרתיות הזו?
על שאלה זו עונה הרמב"ן כך: "והנכון בטעם הכתוב כי הקב"ה חולק כבוד ליראיו, וכמו שאמר הכתוב 'כי מכבדי אכבד', והנה הנשיאים כולם ביום אחד הביאו הקורבן הזה שהסכימו עליו יחד, ואי אפשר שלא יהא אחד קודם לחבירו… אבל רצה להזכירם בשמם ובפרט בקורבנותיהם ולהזכיר יומו של כל אחד ואחד, לא שיזכיר ויכבד הראשון 'זה קורבן נחשון בן עמינדב', ויאמר 'וכן הקריבו הנשיאים איש איש ביומו', כי זה יהיה קיצור בכבוד האחרים".
כלומר, אומר הרמב"ן בתשובתו הראשונה שהקב"ה רצה לכבד כל אחד ואחד ולכן הזכירם, ולא די בהזכרת שמו של כל אחד ואחד, אלא צריך לתת לכל אחד את הערכה על מעשיו, כל אחד הוא בן יחיד אצל הקב"ה. הלקח בזה כל כך חשוב ויסודי שהתורה רצתה לתת לו מקום גדול, והלימוד בכך כפול:
- ללמדנו לכבד כל אחד, לתת לכל אחד את ההרגשה שהוא בן יחיד וייחודי. כשאתה מדבר עם מישהו רק הוא צריך מעניין אותך, אל תספר לו שגם לך הייתה אותה בעיה. בעיתו היא ייחודית. אל תאמר 'גם אני עשיתי כן ויותר…', תן לו את ההכרה בחשיבותו במקומו.
- לקח נוסף שניתן ללמוד הוא שכל אחד חשוב, לכל אחד יש תפקיד ייחודי. אל תזלזל בעצמך, יש לך תפקיד, העולם חסר בלעדיך, הגאולה לא תהיה שלימה אם תחסר, וכפי שכותב מרן הרב קוק זצ"ל בספרו ערפילי טוהר: "יש באישיות הפרטית של כל יחיד עניין איכותי יותר נשגב ונעלה ממה שיש בכלל כולו… והצד העליון הזה האישי הוא המאיר ומחיה את הכלל כולו…". וכן הוסיף וכתב בסידורו: "לפני שנוצרתי כל אותו הזמן הבלתי מוגבל שמעולם עד שנוצרתי, וודאי לא היה בעולם דבר שהיה צריך לי… לעת כזאת שנבראתי מפני שהגיעה השעה שאני צריך למלא איזה דבר להשלמת המציאות, ואילו הייתי מייחד מעשי אל תכלית בריאתי הנני עכשיו כדאי…", כל אחד ואחד יש לו תפקיד אדיר, וכדאי היה לבוראו.
ו'חייב אדם לומר בשבילי נברא העולם', כלומר לי יש תפקיד שכל אלפי השנים והתהפוכות שעבר העולם, הסבל והיסורים הכול היה כדאי שאבוא אני לעולם. וכפי שכותב ר' צדוק הכהן, בספרו צדקת הצדיק: "כשם שצריך האדם להאמין בהשם יתברך, כך צריך אחר כך להאמין בעצמו. רצה לומר שיש להשם יתברך עסק עימו ואיננו פועל בטל 'שבין לילה…", וכחייתו שדה שלאחר מיתתם נאבדו ואינם, רק צריך להאמין כי נפשו ממקור החיים יתברך שמו והשם יתברך מתענג ומשתעשע בה כשעושה רצונו…" – זו חובה להאמין בזה. זה חלק מהאמונה בקב"ה.
בשביל לימודים יסודיים אלו כדאי להאריך.
הרמב"ן שם ממשיך ועונה תשובה מופלאה נוספת: "ועוד בזה טעם אחר במדרשם, כי לכל אחד מהנשיאים עלה במחשבה להביא חנוכה למזבח ושתהיה בזה השיעור, אבל נחשון חשב בשיעור הזה טעם אחד וזולתו כל אחד מהנשיאים חשב טעם בפני עצמו…".
כלומר הנשיאים עשו את אותו המעשה אבל הכוונה השונה הופכת אותו להיות אחר, לכל אחד מחשבה שונה, כוונה שונה.
עומדים אנו יום לאחר חג מתן תורתנו, ועלול האדם לחשוב 'מה שווה לימודי? מה אוכל לחדש?'. והתשובה היא שאותם הדברים עם כוונה שונה הם דברים חדשים. כשם שאין טביעת אצבע שווה, כך ויותר אין הבנה שווה, אין נפש שווה, תחדש את התורה בך, וזה חידוש שלא היה כמותו ביום שנברא העולם כדברי מרן הרב באורות תורתו: "והנה כל הלומד תורה הוא מוציא מהכוח אל הפועל את מציאות חכמתה מצד נפשו, ובוודאי אינו דומה האור הנולד מצד חיבור התורה לנפש זו לאור הנולד מהתחברותה לנפש אחרת, ואם כן הוא מגדיל התורה ממש בלימודו, וכיוון שהקב"ה רוצה שיגדיל התורה, והדרך הישר הוא שילמד האדם מצד אהבתו את האור הגדול, שרוצה ה' בגילוי מציאותו, שיתגדל יותר ויותר…"
ה' רוצה את אורנו, את האור היחודי של כל אחד ואחד, מי ייתן וכל אחד ואחד מאיתנו יקבל ויחשוף את האות שלו בתורה ונזכור שכל אחד יחיד ומיוחד וכך נתייחס אל עצמינו ומתוך כך אל חברינו "ואהבת לרעך – כמוך (כמו האהבה שאתה צריך לאהוב את עצמך)".
