"פורים הוא יום התגלות פנימיות רצונם של ישראל, וכל השנה היא הכנה לפורים. מה שבכל השנה נמצא בבחינת אתכסיא – בפורים היא באתגליא. והדברים הולכים ומתעלים, הפנימיות של הנפש נעשית בפורים לחיצוניות של הגוף, ופנימיות חדשה וגדולה יותר נספגת בנפש. כך מתעלים הדברים משנה לשנה, מפנימיות לחיצוניות, ומפנימי-פנימיות לפנימיות. אשרי מי שזוכה ליישר דרכיו ולדעת את אשר לפניו ולהלוך ולעלות מעלה מעלה, מדרגה לדרגה, עד אין קץ ותכלית הלוך וגדול, הלוך וגדול" (הרב חרל"פ, מי מרום פורים, עמ' קלו).
בדברים אלה הרב חרל"פ שם את האצבע על הנקודה הפנימית של פורים. עניינו של פורים הוא חשיפת הפנימיות, גילוי הרצון הפנימי. בעקבות גזירת המן הרשע, עם ישראל חשפו את רצונם העמוק והפנימי. בכך גדולה הסרת הטבעת יותר מ-מ"ח נביאים ונביאות שנתנבאו לישראל, וזאת כיוון שכל הנביאים והנביאות אמרו דברים עליונים ואלוקיים, אך הדברים לא חדרו לליבם של ישראל. לעומת זאת הסרת הטבעת, המשבר והפחד הנורא, הלחץ והטלטלה, הצליחו לפתוח את ליבם של ישראל באמת, מה שהוביל לקבלת התורה מחדש ("הדור קיבלוה בימי אחשוורוש"), והפעם לא כקבלת התורה בהר סיני שהייתה בכפיה ("כפה עליהם הר כגיגית") אלא מתוך רצון פנימי אמיתי ושלם.
לכן כותב הרב חרל"פ את המשפט החריף כל-כך, שכל השנה כולה היא הכנה לפורים. הביאור לכך הוא שכל השנה אנו לומדים ופועלים ועושים הרבה דברים טובים, ומכלול המעשים שלנו בונה את פנימיות הנפש. ובפורים דבר זה נחשף ומתגלה. בכך מהווה פורים קטיפת הפרי של כל השנה כולה.
העבודה שלנו איננה ליצור דברים חדשים אלא לחשוף את הנשמה העליונה שבתוכנו. הבנה זו חשובה ומשמעותית, והיא משנה את כיוון העמל והעבודה שלנו, שאינם מופנים החוצה, להשיג דברים, אלא פנימה לגלות, לתת מקום, לתת מילים, להופיע את ההרגשות, התחושות והמחשבות מתוכנו.
פורים זה הזמן לגלות את פנימיות הלב, להסיר את המסכות, את המחיצות, להכניס יין בשביל לגלות ולהוציא את הסוד, את הסודות שבתוכנו.
"ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר" – ברובד הפשוט השמחה היא תחושת החיבור הפנימי, ההרמוניה הפנימית. כשאדם מרגיש שהוא מביע את הרצון הפנימי שלו, את התחושות והרגשות שלו, זוהי השמחה הגדולה ביותר.
ברובד הדרש דרשו חז"ל: "'ליהודים הייתה אורה ושמחה וששון ויקר' – אמר רב יהודה: 'אורה' – זו תורה…'שמחה' – זה יום טוב…'ששון' – זו מילה…ו'יקר' אלו תפילין…".
לפי דברינו אפשר לפרש כי 'אורה' – זו התורה, המגלה והחושפת את האורה הפנימית שלנו. התורה היא חושפת את חיי העולם שנטע בתוכנו. 'שמחה' זה היום-טוב, שזהו הזמן שיוחד להתוועדות, לחיבור פנימי. זהו מועד התוועדות, המועד החושף את קדושתנו המיוחדת "מקדש ישראל והזמנים". 'ששון' זו המילה, שהיא בדיוק הפעולה הפיזית, שמייצגת את כל העבודה שלנו, הורדת הערלה המכסה את הטוב והקדוש שבנו. 'יקר' אלו התפילין שקשורים אל גופנו, והם העדות לקדושה הנמצאת בגוף. כפי שדורשים החסידים "והיה לאות על ידך" – זוהי ראייה, אות, הוכחה, שמגלה את קדושת ידיך, את קדושת המעשים – "לאות על ידך".
כשדיברתי על משפטו של הרב חרל"פ, שכל השנה היא הכנה לפורים, עם חברי שלומי ורמשטיין, הוא האיר את הדברים מצד אחר. אנו מגיעים לפורים ורוצים לתת מתנות לאביונים אלא שאז רבים נתקלים בבעיה שהם אינם מכירים אביונים. יש לבעיה זו פתרונות טכניים שונים (עמותות, גבאי צדקה וכו'), אבל כולנו מבינים שיש הבדל גדול בין לתת לאביונים הנזקקים בעצמם לבין לתת לגבאי הצדקה.
לתת לגבאי הצדקה זו נתינה מעצמך, אך לתת לנזקק זה הרבה מעבר לממון, זה לתת גם הארת פנים ויחס ואהבה. הנתינה יכולה לבוא ככסף או כמשלוח מנות איכותי שיוכלו להנות ממנו ימים רבים. הנתינה היא כמובן גם בעצם היחס, וכמו שאמרו חז"ל ש"טוב המלבין שינים לחברו יותר ממשקהו חלב".
בפורים אפשר לבדוק האם האדם מכיר אביונים, האם יש לו קשר עם אביונים- אביונים בכסף, אביונים ביחס, אביונים באהבה, אביונים בחברים וכדו'.
בפורים אנו עושים 'משתה ושמחה'. סעודת פורים תמיד נעשית יחד עם חברים וידידים, עם משפחה וקרובים. לפעמים אדם חש שאין לו עם מי לעשות את סעודת הפורים, אין מישהו שהוא באמת שמח להיות ולחגוג איתו. זה חשבון נפש לכל השנה. "כל מי שאהוב למטה בידוע שהוא אהוב למעלה" (ברטנורא אבות ג, י) ולכן עלינו לשאול האם בנינו קשרים טובים עם חברינו, עם שכנינו, קרובינו ומשפחתנו? האם יש אנשים שאנחנו שמחים לשלוח אליהם משלוח-מנות? האם יש אנשים ששמחים לשלוח לנו משלוח-מנות?
כל השנה כולה היא הכנה לפורים, גם במובן הזה.
בואו נרשה לעצמנו יום אחד להקשיב פנימה, לבטא רק מה שאנו חשים באמת, להסיר את הזיופים, להוריד את המחיצות, ולשמוח באמת בטוב הגדול שהקב"ה נטע בנו.
