חיפוש


הדרך שלך להקיף את התורה!

שאל את הרב

שאלות ששלחתם

שאלות אחרונות

אבטחת גוי בשבת

שלום הרב רציתי לשאול האם מותר לאבטח גוי חשוב (הכוונה לשר או נשיא גוי) בשבת, האבטחה נעשית כחלק מצוות של ישראלים כך שבמקרה של אירוע יש שמירה אחד על השני. תודה הרב

ההיתר לחלל שבת עבור גוי הוא רק במקום שאין שם גוי אחר שיעשה זאת.

עיין בדברים בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/01-27-03/#_te01ftn27_2

ובספר הקיצור לפניני הלכה מובא כך: "מחללים שבת עבור גוי, שהואיל ואנו רוצים שגויים יצילו יהודים, גם אנו צריכים להציל אותם. אבל כשיש שם גוי אחר עדיף שהוא יציל, ולכן בבתי חולים עדיף לקבוע בשבת תורנות לרופאים ואחיות גויים שיטפלו בגויים."

 

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 08:43:39

בשר וחלב

שלום אשמח לקבל מידרג של גיל ושעות לילדים לשמירת בשר וחלב לדוג' עד גיל 6 שומרים כך שעות עד גיל 9 שומרים כך שעות

עניין זה מובא בפניני הלכה כאן: https://ph.yhb.org.il/17-26-07/

ובתמצות בספר הקיצור לפניני הלכה (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/) כך:

קטנים

ט. אסור להאכיל אפילו תינוק מאכלים אסורים, ובכלל זה נתינת המאכל בידו. ומשהגיע לגיל שלוש, על ההורים להתחיל לחנכו שלא לאכול מאכלים אסורים, כיוון שמגיל זה הוא מסוגל להתרגל לכך שהדבר אסור תמיד (ועי' הלכות שבת כד, א-ג). לפיכך אסור להאכיל תינוק בבשר וחלב יחד. אבל לגבי שהיית הזמן, הדבר תלוי בהבנתו ובמצבו הגופני והנפשי:

עד גיל שלוש בערך, הקטן לא מבין את ההבדל בין בשר לחלב, ולכן מותר להאכילו חלב אפילו מיד אחרי בשר, ובלבד שפיו וידיו נקיים משאריות בשר. מגיל שלוש עד חמש בערך, הקטן מבין את ההבדל שבין בשר לחלב, אבל עדיין לא מסוגל להבחין בין זמנים ארוכים לקצרים, ולכן נכון כשאפשר שימתין כשעה בין בשר לחלב. וכאשר יש צורך מיוחד לתת לו מאכל חלבי, אפשר לעשות זאת לאחר ניקוי פיו וידיו בלא להמתין שעה.

מגיל חמש עד תשע בערך, הילד מתחיל להבחין מעט בזמנים, ולכן מתחילים להרגילו להפסיק כשלוש שעות בין בשר לחלב. ומגיל תשע, הוא כבר יודע לחשב את השעות ומסוגל להמתין יותר זמן, ולכן נכון כשאפשר להרגילו להמתין כשש שעות. ובשעת הצורך, כגון כאשר הוא אוכל עם אחיו הקטנים, וקשה לתת לו אוכל אחר כך, אפשר שימתין רק שלוש שעות בין הסעודות. וכשנה לפני שיגיע למצוות, יתרגל להמתין שש שעות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 09:40:21

דיבור או הרהור?

1) האם האזנה לשיעור מוקלט עם אוזניות נחשבת דיבור בתורה או הרהור בתורה? 2) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות אם הוא רואה נשים לבושות לא צנוע? 3) האם מותר להאזין לשיעור מוקלט עם אוזניות בחדר רחצה שאין בו אסלה?

  1. מצב ביניים.
  2. לא. אמנם אם הוא עושה ריצה, ובדרכו הוא חולף על פני נשים לא צנועות, זה מסדר, משום שאינו מסתכל בהן, אלא רק רואה אותן וממשיך בדרכו.
  3. בזמן הרחצה עצמה נכון להחמיר בזה מפני כבוד התורה, אבל אם הוא רק עובר שם, כגון שהוא צריך משם משהו לרגע או שנכנס לשם תוך כדי שטיפת הבית, אינו צריך לסגור את השיעור בזמן שנכנס לחדר הרחצה.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-19 06:44:30

נטילת ידיים אחר תרומת דם

האם יש דין של חובת נטילת ידיים אחר תרומת דם כמו הדין של נטילת ידיים אחר הקזת דם?

כיוון שנטילת הידיים היא פעולה פשוטה , נכון להחמיר, ואם שם נטלה, יסתפק בשטיפת הידיים. אין צורך להמנע מלשתות ולאכול לפני הנטילה, כל עוד הוא שוכב על המיטה כדי להחזיר לעצמו את הכוחות.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 18:42:20

נופש וטיול מישפחתי בימי בין המיצרים

אנחנו רוצים לעשות נופש מישפחתי, קשה לנו למצוא תאריך שמתאים לכולם. האם בסדר לצאת לנופש מישפחתי ( במיוחד השנה נחוץ כי רובינו היו מגוייסים ללחימה) בימים שבין יז תמוז לא' אב? האם יש דינים מיוחדים?

במקרה שלא מוצאים זמן אחר, אפשר להקל. דינים מיוחדים – הדינים הרגילים של שלושת השבועות, כגון לא לשמוע מוזיקה שמחה.

אביא לך את עקרי הדינים הנוגעים לעניין זה מתוך מפניני הלכה, כפי שהם מופיעים בספר הקיצור שיצא כעת לאור – 'קיצור הלכה' (https://shop.yhb.org.il/product/kitzur/)

ח – מנהגי שלושת השבועות

ימי בין המצרים

א. שלושת השבועות שמתחילים מליל י"ז בתמוז ונמשכים עד ט' באב, הם ימים של צער, שעליהם נאמר (איכה א, ג): "כָּל רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים". לכן נהגו ישראל להימנע בימים אלו מדברים משמחים, ושלוש מדרגות ישנן: מי"ז בתמוז עד ראש חודש אב, נמנעים מדברים חגיגיים ומשמחים במיוחד. מראש חודש אב, ממעטים בכל דבר שיש בו שמחה. ובשבוע שחל בו תשעה באב, ממעטים יותר בשמחה.

בילוי ונופש

ב. עד סוף חודש תמוז מותר לטייל ולנפוש במלון וללכת לבריכה. אבל טיול שיש בו משתתפים רבים, לכתחילה אם אפשר עדיף שלא לקיימו בימים אלו, כי יש בו שמחה יתרה.

ומשנכנס אב, יש להימנע מטיולים ובילויים שעיקרם לתענוג ושמחה, אמנם מותר לצאת לטיול או לנופש שנועדו בעיקר לצורך לימודי או בריאותי. וכן מי שמסיבות בריאותיות הורו לו לשחות, מותר לשחות בתשעת הימים. ומי ששוחה כחלק מאורח חיים בריא, או מי שנמצא באמצע לימוד שחייה, נכון שיעשה הפסקה בשבוע שחל בו תשעה באב.

שמחה של רשות

ג. בכל שלושת השבועות אסור לנגן ולשמוע כלי נגינה, ואסור לערוך אירועים שיש בהם שמחה יתרה. לפיכך אסור להשתתף במסיבות, ערבי שירה וחוגי ריקוד. וכן אסור להשתתף בקונצרט אפילו שמנגנים בו מוזיקה עצובה.

ד. כאשר מקיימים אירוע תרבותי, מותר להשמיע בו נגינה עצובה לזכר ירושלים אפילו בתשעת הימים. וכן מותר ללמוד נגינה עד שבוע שחל בו תשעה באב, הואיל ואין בזה שמחה, וטוב שילמדו ניגונים עצובים. וכן מותר לקיים חוג אירובי עד סוף חודש תמוז, מפני שעיקרו לצורך התעמלות, וישתדלו להתאים מוזיקה שאינה שמחה.

ה. מותר לשמוע שירים שאינם שמחים דרך מכשירים אלקטרוניים ביתיים עד סוף חודש תמוז, מפני שאין בשמיעה כזו חגיגיות כשאינה בקול רם. ומראש חודש אב מותר לשמוע רק שירים עצובים.

מחבר התשובה: הרב אורן מצא

2024-06-18 20:17:59

יש לך שאלה?

דבר תורה לפרשת נשא והקשר לחג השבועות

בפרשת נשא אנו מוצאים שבאמצע הפרשיות העוסקות במשכן ובלווים יש מאמר מוסגר בו עוסקים בכמה פרשיות:

  1. למי אסור להתקרב למשכן- "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
  2. מה דינו של אדם שמועל בקודש- "איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה'".
  3. פרשת סוטה- "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל".

הקשרן של שתי הפרשיות הראשונות ברור, שכן הן קשורות לפרשות הסובבות העוסקות בהשראת השכינה בישראל, בסידור המחנה סביב המשכן, בסדרי נשיאת המשכן ובחינוכו ע"י נציגי כל ישראל. אך כיצד קשורה לעניין של פרשת סוטה- פרשיה פנימית משפחתית, שלכאורה איננה קשורה להשראת השכינה במשכן ה'?

כשאנו מתבוננים בפרשת סוטה אנו רואים דבר פלא, כפי שכותב זאת הרמב"ן: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל". כלומר, זהו הדין היחיד בכל דיני התורה שקיומו תלוי בנס. ניתן לראות בפרשת סוטה שהקב"ה "מתערב" בעניין: "והעמידה לפני ה'… והעמיד הכהן את האישה לפני ה'… יתן ה' אותך לאלה ולשבועה… בתת ה' את ירחך נופלת… והניף את המנחה לפני ה'… והעמיד את האישה לפני ה'…".

יתר על כן, כחלק מהתהליך מכניסה האישה את שם ה' בקרבה, שהרי אחד החלקים המשמעותיים בתהליך בדיקת הסוטה הוא ששם ה' נכתב על גבי קלף, נמחה במים, והאישה שותה מים אלו. ומכאן לומדת הגמרא (סוכה נג ע"ב) את החשיבות העצומה של שלום הבית, שהרי אמר הקב"ה "שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים".

מדוע העניין המשפחתי הזה כה משמעותי להשראת השכינה? מדוע משתמשת כאן התורה בלשון מעילה שהיא לשון, כפי שראינו בפרשייה לפני, משמשת בדרך כלל למרידה בה', כפי שמופיע גם בתנ"ך במקורות רבים, כגון בדברי הימים א ה, כה: "וימלאו באלוקי אבותיהם ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ"?

אנו מכירים את דברי חז"ל הידועים שהקשר בין איש לאשתו קשור באופן ישיר להשראת השכינה שהרי "זכו- שכינה ביניהם", ומכאן שאם לא זכו הרי שאין אפשרות של שכינה ביניהם.

ההלכה קובעת שכהן גדול, לא יכול לעשות את העבודה העליונה ביותר- את עבודת יוה"כ, את הכניסה המחברת את ישראל לאביהם שבשמים, את הכניסה לקודש הקודשים- אם הוא לא נשוי, כי כדי להגיע לכפרת עם ישראל כולו, ישנו שלב הכרחי שקודם לכך: "וכיפר בעדו ובעד ביתו…", וביתו זו אשתו.

יוצא כי הזוגיות היא מפתח הכרחי להשראת שכינה, אין השראת שכינה ללא זוגיות!

מגמת התורה היא שנהיה אנשי חסד, אנשים טובים. הכלל הגדול בתורה, ע"פ רבי עקיבא, הוא "ואהבת לרעך כמוך". כשהלל הזקן רוצה ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא אמר "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – וכל שאר התורה היא פירוש של כלל זה. הגמרא (סוטה יד ע"א) כותבת: "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם', וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא', וכותב המהרש"א: "כי התורה כולה מראשה ועד סופה כולה חסד".

לא לחינם אנו קוראים בחג הקרב ובא, בחג בו ניתנת התורה, את מגילת רות, עליה אמרו חז"ל: "אמר ר' זעירא המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רו"ר ב, יד).

לסיכום, חז"ל אמרו בגמרא במנחות (נג ע"ב): "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, טוב – זה משה, שנאמר (שמות ב ב): 'ותרא אותו כי טוב הוא'. ויקבל טוב – זה התורה, שנאמר: 'כי לקח טוב'. מטוב – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים קמה ט): 'טוב ה׳ לכל'. לטובים – אלו ישראל, שנאמר (תהלים קכה ד): 'היטיבה ה׳ לטובים". כיוון שמגמת התורה היא הטוב, יציאה מהאנוכיות והאגואיסטיות, אין מקום שבו האדם יוצא מהאנוכיות שלו ומתגלה טובו האמיתי אלא בזוגיות. בזוגיות לא מעורבים המקובל והנורמה, אדם לא נמצא בזוגיות בגלל מה שיגידו עליו או כדי להראות טוב. בבית ובזוגיות מתגלה האדם באמת, מתגלה האישיות האמיתית של האדם.

לכן אין תורה ואין השראת שכינה בלא זוגיות. יתר על כן, הקשר בין איש לאשתו משקף טוב אמיתי במקום הכי רגיש ופנימי, הוא משקף גם אמון ונאמנות, אהבה והתקשרות. מי שלא נפתח לקשר זוגי לעולם לא יוכל להיפתח לקשר בינו לבין הקב"ה. אין זה מקרה שכל המשלים לקשר בין האדם לקב"ה, ובין עם ישראל לקב"ה הם משלים לקשר בין האיש ולאישה. אין אלו רק משלים אלא גם הדרך לבניית היכולת ליצור קשר עמוק בין האדם לקב"ה- דרך זו עוברת דרך יצירת הקשר בין האיש לאשתו.

כל סיפור מגילת רות הוא סיפור על נאמנות של אשה לבעלה, בחייו ואחרי מותו, עד הקמת שם לאיש הזה, לאיש החוטא הזה. נאמנות במסירות נפש, נאמנות בויתור על כבודה של בת מלך מואב, בויתור על משפחתה, עמה ומולדתה, נאמנות זו היא המקור לתיקון כל העולם ע"י משיח בן דוד.

ננצל את השבת כהכנה רוחנית לחג, ונחזק את הזוגיות, נקיים את מצוות יום טוב כראוי: 'ושמחת אתה וביתך', וע"י זה נזכה לקבלת תורה באמת, קבלת תורה מתוך התקשרות עמוקה לטוב, התקשרות בנאמנות ואימון מוחלט, כמו שיכולים להיות רק בין איש לאשתו, כדברי הרב קוק זצ"ל: "האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל"[1].

שבת שלום וחג שמח!

[1] האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית, היודעת את כבודה, את אשרה וגבורתה המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במדה ובמשקל של צדק ויושר, אור וחיים, לכל המון יצורים לאין תכלית, על פי סדר וערך של יחושים נאמנים, דרוכים ברוח שלום ואמת, אמונת עולמים זו תהיה תפארת הכל, "עטרת תפארת ביד ד'", "אשת חיל עטרת בעלה."

אולי יעניין אותך

דילוג לתוכן