בפרשת נשא אנו מוצאים שבאמצע הפרשיות העוסקות במשכן ובלווים יש מאמר מוסגר בו עוסקים בכמה פרשיות:
- למי אסור להתקרב למשכן- "צו את בני ישראל וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכל טמא לנפש".
- מה דינו של אדם שמועל בקודש- "איש או אישה כי יעשו מכל חטאות האדם למעול מעל בה'".
- פרשת סוטה- "איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל".
הקשרן של שתי הפרשיות הראשונות ברור, שכן הן קשורות לפרשות הסובבות העוסקות בהשראת השכינה בישראל, בסידור המחנה סביב המשכן, בסדרי נשיאת המשכן ובחינוכו ע"י נציגי כל ישראל. אך כיצד קשורה לעניין של פרשת סוטה- פרשיה פנימית משפחתית, שלכאורה איננה קשורה להשראת השכינה במשכן ה'?
כשאנו מתבוננים בפרשת סוטה אנו רואים דבר פלא, כפי שכותב זאת הרמב"ן: "והנה אין בכל משפטי התורה דבר תלוי בנס זולתי העניין הזה שהוא פלא ונס קבוע שיעשה בישראל". כלומר, זהו הדין היחיד בכל דיני התורה שקיומו תלוי בנס. ניתן לראות בפרשת סוטה שהקב"ה "מתערב" בעניין: "והעמידה לפני ה'… והעמיד הכהן את האישה לפני ה'… יתן ה' אותך לאלה ולשבועה… בתת ה' את ירחך נופלת… והניף את המנחה לפני ה'… והעמיד את האישה לפני ה'…".
יתר על כן, כחלק מהתהליך מכניסה האישה את שם ה' בקרבה, שהרי אחד החלקים המשמעותיים בתהליך בדיקת הסוטה הוא ששם ה' נכתב על גבי קלף, נמחה במים, והאישה שותה מים אלו. ומכאן לומדת הגמרא (סוכה נג ע"ב) את החשיבות העצומה של שלום הבית, שהרי אמר הקב"ה "שמי שנכתב בקדושה יימחה על המים".
מדוע העניין המשפחתי הזה כה משמעותי להשראת השכינה? מדוע משתמשת כאן התורה בלשון מעילה שהיא לשון, כפי שראינו בפרשייה לפני, משמשת בדרך כלל למרידה בה', כפי שמופיע גם בתנ"ך במקורות רבים, כגון בדברי הימים א ה, כה: "וימלאו באלוקי אבותיהם ויזנו אחרי אלוהי עמי הארץ"?
אנו מכירים את דברי חז"ל הידועים שהקשר בין איש לאשתו קשור באופן ישיר להשראת השכינה שהרי "זכו- שכינה ביניהם", ומכאן שאם לא זכו הרי שאין אפשרות של שכינה ביניהם.
ההלכה קובעת שכהן גדול, לא יכול לעשות את העבודה העליונה ביותר- את עבודת יוה"כ, את הכניסה המחברת את ישראל לאביהם שבשמים, את הכניסה לקודש הקודשים- אם הוא לא נשוי, כי כדי להגיע לכפרת עם ישראל כולו, ישנו שלב הכרחי שקודם לכך: "וכיפר בעדו ובעד ביתו…", וביתו זו אשתו.
יוצא כי הזוגיות היא מפתח הכרחי להשראת שכינה, אין השראת שכינה ללא זוגיות!
מגמת התורה היא שנהיה אנשי חסד, אנשים טובים. הכלל הגדול בתורה, ע"פ רבי עקיבא, הוא "ואהבת לרעך כמוך". כשהלל הזקן רוצה ללמד את כל התורה כולה על רגל אחת, הוא אמר "מה ששנוא עליך לא תעשה לחברך" – וכל שאר התורה היא פירוש של כלל זה. הגמרא (סוטה יד ע"א) כותבת: "דרש ר' שמלאי: תורה תחילתה גמילות חסדים וסופה גמילות חסדים, תחילתה גמילות חסדים דכתיב: 'ויעש ה' אלוקים לאדם ולאשתו כותנות עור וילבישם', וסופה גמילות חסדים, דכתיב: 'ויקבר אותו בגיא', וכותב המהרש"א: "כי התורה כולה מראשה ועד סופה כולה חסד".
לא לחינם אנו קוראים בחג הקרב ובא, בחג בו ניתנת התורה, את מגילת רות, עליה אמרו חז"ל: "אמר ר' זעירא המגילה הזאת אין בה לא טומאה ולא טהרה, לא איסור ולא היתר, ולא נכתבה אלא ללמדך כמה מתן שכר טוב לגומלי חסדים" (רו"ר ב, יד).
לסיכום, חז"ל אמרו בגמרא במנחות (נג ע"ב): "יבוא טוב ויקבל טוב מטוב לטובים, טוב – זה משה, שנאמר (שמות ב ב): 'ותרא אותו כי טוב הוא'. ויקבל טוב – זה התורה, שנאמר: 'כי לקח טוב'. מטוב – זה הקדוש ברוך הוא, שנאמר (תהלים קמה ט): 'טוב ה׳ לכל'. לטובים – אלו ישראל, שנאמר (תהלים קכה ד): 'היטיבה ה׳ לטובים". כיוון שמגמת התורה היא הטוב, יציאה מהאנוכיות והאגואיסטיות, אין מקום שבו האדם יוצא מהאנוכיות שלו ומתגלה טובו האמיתי אלא בזוגיות. בזוגיות לא מעורבים המקובל והנורמה, אדם לא נמצא בזוגיות בגלל מה שיגידו עליו או כדי להראות טוב. בבית ובזוגיות מתגלה האדם באמת, מתגלה האישיות האמיתית של האדם.
לכן אין תורה ואין השראת שכינה בלא זוגיות. יתר על כן, הקשר בין איש לאשתו משקף טוב אמיתי במקום הכי רגיש ופנימי, הוא משקף גם אמון ונאמנות, אהבה והתקשרות. מי שלא נפתח לקשר זוגי לעולם לא יוכל להיפתח לקשר בינו לבין הקב"ה. אין זה מקרה שכל המשלים לקשר בין האדם לקב"ה, ובין עם ישראל לקב"ה הם משלים לקשר בין האיש ולאישה. אין אלו רק משלים אלא גם הדרך לבניית היכולת ליצור קשר עמוק בין האדם לקב"ה- דרך זו עוברת דרך יצירת הקשר בין האיש לאשתו.
כל סיפור מגילת רות הוא סיפור על נאמנות של אשה לבעלה, בחייו ואחרי מותו, עד הקמת שם לאיש הזה, לאיש החוטא הזה. נאמנות במסירות נפש, נאמנות בויתור על כבודה של בת מלך מואב, בויתור על משפחתה, עמה ומולדתה, נאמנות זו היא המקור לתיקון כל העולם ע"י משיח בן דוד.
ננצל את השבת כהכנה רוחנית לחג, ונחזק את הזוגיות, נקיים את מצוות יום טוב כראוי: 'ושמחת אתה וביתך', וע"י זה נזכה לקבלת תורה באמת, קבלת תורה מתוך התקשרות עמוקה לטוב, התקשרות בנאמנות ואימון מוחלט, כמו שיכולים להיות רק בין איש לאשתו, כדברי הרב קוק זצ"ל: "האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל"[1].
שבת שלום וחג שמח!
[1] האמון המשפחתי הוא תולדה והמשכה קוית מאותה האמונה הגדולה השרויה בעומק האהבה, הפועלת ברוח חיים בשכל עליון ומפואר, בסדר והתאמה בכללות המון היצורים והעולמים כולם. המעילה המשפחתית היא מעילה מהרסת את האשיות המעמידות את היצירה וכחותיה בעולם הכללי, לשכלל את העולם המעשי הרוחני. האותיות המבטאות את שם ד' אלהי ישראל, הכוללות בקרבן את כל חיי העולמים כולם, עם מקוריותם ושרשם העליון, עם סדרם והרמוניותם, כוללות בקרבן את כל האמון היסודי, שהתוכן התאורי והמעשי של משפחת האדם המשוכללה נובע מהם. בלכתם בדרך ישרה, בהיות החיים מבונים כהוגן בתיקון ונמשכים בפנימיותם ברגשי האמון האידיאליים, המשוטטים בכל המון הבריאה ממעל ומתחת, הרי הם מפכים מעינות של ברכה, של אושר ושל הופעות נשמתיות עדינות לכל. בשבורם, בעכירתם, במרידת הסדר האידיאלי שלהם, הרי הם יסוד ההרוס, ההרוס העולמי, ההרוס האורגני, ההרוס המשפחתי, ההרוס הנשמתי, עכירת החיים ומארתם. בדיקת מי סוטה, ממקור החיים העליונים היא לקוחה, מכל אשרה וברכתה של תורה אשר דרכיה דרכי נעם וכל נתיבותיה שלום. העולם הולך ותועה בנתיבותיו, אבל מבקש הוא את האמון האלהי, את הנתיב של אור החיים, ובא יבא האור, והתכן בבנין משפחתי בין ד' אל העולם ובין כל מעשיו יופיע על ידי התגלות אמונת אמון, אשר בישראל מאז היא אצורה, "וארשתיך לי לעולם, וארשתיך לי בצדק ובמשפט, בחסד וברחמים. וארשתיך לי באמונה וידעת את ד'". האמון המשפחתי בהבנותו ובשכלולו יסוב ויעבור את כל גבוליו וימצא את משקלו הנכון בכל הערכים היחושיים, ימצא את מעמדו הישר הבלתי מעול בין איש לאיש, בין שכיר לשוכרו בין עובד לנותן עבודה, בין חכמי חידות לעמלי כפים, בין עמים רבים, בין יושבי אקלימים ומדינות שונות, בין התביעות הבשריות לתביעות הנשמתיות אשר לאדם, בין האדם ובין כל היצור, בין חיי שעה לחיי עולם, בין הכל אל הכל. האמונה הפנימית, היודעת את כבודה, את אשרה וגבורתה המדושנת עונג פנימי, המכירה שהיא בכל מושלת, שהיא מחלקת במדה ובמשקל של צדק ויושר, אור וחיים, לכל המון יצורים לאין תכלית, על פי סדר וערך של יחושים נאמנים, דרוכים ברוח שלום ואמת, אמונת עולמים זו תהיה תפארת הכל, "עטרת תפארת ביד ד'", "אשת חיל עטרת בעלה."
