רב לך
בפרשתנו, עומד משה רבנו ומתחנן לפני ה' לזכות להיכנס לארץ ישראל. חז"ל מתארים תפילות רבות שמשה התפלל: "ומנין שהתפלל משה באותו הפרק חמש מאות וחמשה עשר פעמים שנאמר: 'ואתחנן אל ה' בעת ההיא לאמר' – 'ואתחנן' בגימטרייא הכי הוי", משה רבנו מתאווה ומתחנן להיכנס לארץ ישראל, והקב"ה מסרב.
בגמרא מוסברת הלשון בה עונה ה' למשה רבנו "'ויאמר ה' אלי רב לך' – א"ר לוי: ב'רב' בישר, ב'רב' בישרוהו; ברב בישר – 'רב לכם', ברב בישרוהו – 'רב לך"'. וכן מופיע במדרש: "'רב לכם בני לוי' אמר הקב"ה למשה את מחית בחוטרא (אתה הכית במקל), ובמה דמחית את לקי (ובמה שהכית אתה לוקה) את אמרת 'רב לכם' למחר את שמע 'רב לך'".
במבט ראשון דברי חז"ל תמוהים, שכן ברור שתשובתו של משה לקורח ועדתו הייתה לשם שמיים, ולכאורה דברי משה היו נכונים ומדויקים – די היה לקורח ועדתו שזכו בלוויה, ולכן אינם צריכים לבקש גם את הכהונה. אם כן מדוע נחשב הדבר לחטא ומדוע נענש על כך משה?
שאיפות בלי מיצרים
עונה על כך המהר"ל כי: "…זה גנאי לאחד כאשר אומרים לו, די לך בגדולה זאת – לא יהיה לך יותר, וכן אמר לו הקב"ה רב לך אשר מתוקן לך, ולא תיטול יותר"
כלומר, באמירה 'רב לך' יש משהו שמנוגד לכל המהלך הנדרש מאתנו. רב לך משמעותו – תסתפק במה שיש, אל תשאף ליותר, אל תחלום חלומות גדולים, אל תצפה יותר מדי, אל תשתוקק ותרצה לעלות מעלה מעלה.
נדרש מאיתנו הוא להיות בעלייה מתמדת, בשאיפה להתקדמות אין סופית, להדבק בה': 'צדיקים אין להם מנוחה לא בעוה"ז ולא בעוה"ב', הצדיקים הם בתנועה מתמדת, וכדברי הגר"א הידועים: "אם אין האדם עולה מעלה מעלה, על כורחו יורד מטה מטה"
השאיפה מעלה היא תנועה פנימית – נפשית של החיים היהודיים. יש לנו שאיפות אדירות ורצונות כבירים, ואנו מצפים כל יום להתקדמות. אחד הדברים שעליהם נבחן האדם הוא בצפיית הישועה התמידית, כדברי חז"ל: "אמר רבא: בשעה שמכניסין אדם לדין אומרים לו: נשאת ונתת באמונה?, קבעת עתים לתורה?, עסקת בפריה ורביה?, צפית לישועה?"
אין גבול לשאיפותינו, הפרטיות והכלליות. לכן, אף על פי שקורח ועדתו לא יהיו כהנים, ודרישתם לא הייתה במקומה, לא היה צריך משה לומר 'רב לכם' – שמחו שבמה שיש, ואל תשאפו ליותר – כי לא זו הדרך הנדרשת מעובדי ה'. מאיתנו 'המקסימום האפשרי זה המינימום הנדרש'. כמידה כנגד מידה, בשעה שמשה רוצה להשיג עוד מעלות ע"י הכניסה לא"י, מבשר לו הקב"ה 'רב לך'.
חלומות
מרן הרב קוק זצ"ל כותב באורות הקודש א, עמ' רכו:
החלומות הגדולים
החלומות הגדולים יסוד העולם הם.
המדרגות שונות הן.
חולמים הם הנביאים, בחלום אדבר בו.
חולמים הם המשוררים בהקיץ,
חולמים בעלי המחשבה הגדולים
לתיקון העולם.
חולמים אנו כולנו
בשוב ד' את שיבת ציון.
יש הפוחדים לחלום, כי מי שחולם עלול להתאכזב. מי שמצפה יכול לחוות שברון לב, ואליהם כותב הרב קוק (אורות הקודש ב, ש"ד) כי
"מי שאין נפשו משוטטת במרחבים, מי שאינו דורש את אור האמת והטוב בכל לבבו, איננו סובל הריסות רוחניות, אבל אין לו גם כן בנינים עצמיים. הוא חוסה בצילם של הבניינים הטבעיים, כמו השפנים, שהסלעים הם מחסה להם. אבל האדם, מי שנשמת אדם באמת בקרבו, נשמתו לא תוכל לחסות כי אם בבניינים שהוא בונה בעמלו הרוחני, שאיננו תמיד פוסק מעבודתו הזריזה"
ונסיים בדברים שאמרה נטלי דו טואה (שחיינית שרגלה נקטעה בתאונת דרכים והשתתפה באולימפיאדה): " תמיד היה לי חלום והוא להגיע למשחקים האולימפיים. זה שאיבדתי רגל, לא שינה את החלום. הטרגדיה בחיים לא נובעת מאי השגת המטרות. הטרגדיה בחיים נובעת מכך שאין מטרות להשיג. לא להגיע אל הכוכבים זו לא בושה. זו בושה שאין כוכבים להגיע אליהם"
מעונשו של משה ישנו לימוד ולקח כפול:
א. בכל גיל, בכל מצב לשאוף להתעלות, בתורה, במשפחה, בזוגיות, בחסד – בכל! לחלום, לרצות, לנוע ולהגשים.
ב. גם אם אנו טוענים דברים נכונים, יש להשתמש במילים הנכונות, כי במילים יש כוח להרע ולהיטיב.
יהי רצון שנזכה לשאוף ולחלום, לצפות ולייחל, לקוות ולהגשים!
